מיוחד: ביקור במפעל שופרות

 

 

ריח כבד ומרתיע מקבל את פניי בכניסה למפעל השופרות של אברהם ריבק. קצת מפתיע לגלות שברחוב נחלת בנימין שבתל אביב, בין הפקקים, האנשים הממהרים תדיר, חנויות המותגים ושאר העסקים התל אביביים נמצא במן כוך קטן מפעל השופרות שקיים כאן כבר 70 שנה. כמאמר הקלישאה, נדמה כי הזמן עצר כאן מלכת. הריח מזכיר בית מטבחיים שרוף, ועל השער הישן תלוי שלט קטן וצנוע, "שופרות", עם ציור של שופר פשוט ושטוח - כנראה אחד השלטים הוותיקים בדרום תל אביב, ואולי בעיר כולה. את השער פותח אברהם ריבק, יהודי מבוגר בן 70, שנולד לתוך השופרות. אנחנו פוסעים כמה מטרים במעין מסדרון צר נטול גג, ונכנסים אל בית המלאכה שלו. בכל מקום תמצאו כאן שופרות. חלק מהם, כנראה פסולים, שוכבים בשקים מאובקים בכניסה, חלק נמצאים על השולחן שלו ובחדר העבודה הבסיסי, וכל השאר - מאות קרניים בתהליכי עיבוד שונים - בבית המלאכה עצמו, הנמצא בחדר הסמוך. ניכר שזהו ביתו השני של אברהם, שמכיר כאן כל חריץ וכל סדק. רק בהמשך התחושה הזו תקבל תוקף נוסף, כשהוא יספר שלמעשה, נולד כאן. זה היה ביתו הראשון. השופרות, מסתבר, הם עולם ומלואו. במהלך הביקור בבית המלאכה שמייצר לדברי בעליו 70% מהשופרות בשוק כיום (ביחד עם השותף החיפאי של ריבק - צביקה בר-ששת) מתגלה עולם מופלא. גם אברהם עצמו מספר שכבר מילדותו נמשך לתחום השופרות - בעיקר בגלל המסתורין, לדבריו. ואכן, בהמשך מתגלים לא מעט פרטים מעניינים על השופר - הסמל היהודי שמקבל מעמד עילאי בתחילת כל שנה, אבל לא זוכה ליחס מיוחד בשאר החודשים. הנקודה הראשונה בתנ"ך בה נזכר השופר, מספר ריבק, הייתה בעקידת יצחק. הרי האיל נעקד בסופו של דבר במקום יצחק, ולכן השופר של האיל מזכיר את העקידה. גם במעמד מתן תורה תקעו בשופר, וכך גם בזמן כיבוש יריחו בתקופת יהושע; בהמלכת מלכי ישראל תקעו בשופרות, ולקרן המעובדת היה תפקיד גם בבית המקדש. "שופר נותן תחושה של הוד והדר. אפילו בימינו אנו, כשממנים את הנשיא, עומדים בכנסת ותוקעים בשופרות. יש גם יחידות צבאיות מובחרות שעושות טקסים עם שופרות", הוא מספר. אולי תתפלאו לשמוע, אבל השופר עשוי בעצם מאותו חומר שממנו עשויות הציפורניים שלנו - קראטין. הוא גדל בצורה מעניינת לא פחות: עצם הגולגולת של החיה ממשיכה אל מחוץ לגופה, ועליה גדלה הקרן. החלק היותר צר בקרן כלל לא חלול, ויש עוד לא מעט גילויים מעניינים. הישארו עמנו. אם נחזור להתחלה הקדומה יותר, נגיע אל יעקב רוזמן - יהודי בעל עסק למוצרי קרניים בעיר ולודובה שבפולין, שירש את המקצוע מאבותיו. כמנהג התקופה, הוא ייצר לא מעט מוצרים מקרניים: כפיות, מחטים, מסרקים וכו´. באותה תקופה זה נחשב יוקרתי, ותוך כדי, בגלל שממילא התעסק בקרניים, הוא הכין גם שופרות, אבל לא כמוצר ראשי אלא כמשהו נלווה. ב-1927 עלה רוזמן לארץ, והתמקם בתל אביב. למעשה, במקום שבו מתקיים הראיון היה בית. בחצר הסמוכה הכין רוזמן את השופרות ושאר המוצרים. כעבור כמה עשורים נפטר, ומאחר לא הותיר ילדים - בן אחותו אברהם ריבק, שבדיוק סיים את השירות בצה"ל, ירש בהמשך את העסק. "כאן בחדר הזה גרנו, ובחוץ בחצר, איפה שהיום נמצא בית המלאכה, דוד שלי ייצר את מוצרי הקרניים", הוא מספר.

 

"לא. באותו זמן לא ידעתי הרבה דברים, אבל הסתדרתי מחדש. בכלל, השיטות שלו היו יותר פרימיטיביות. אני במקצועי מסגר, אז שיניתי את כל מהלך העבודה. הייתה לי גישה לעבודה עם כלים, מכונות, שיטות אחרות. דוד שלי עבד כאן כמו בפולניה". עכשיו נפתח סיפור מקביל. כמה אלפי קילומטרים מפולין, עסקה גם משפחת בר-ששת ממרוקו - מצאצאי הריב"ש (רבי יצחק בר ששת, מגדולי חכמי במאה ה-14 בספרד) - בתעשיית הקרניים. למעשה, זה התחיל כבר באביו של הריב"ש, שנהג להודיע על כניסת השבת בברצלונה ע"י תקיעת שופר. הכינוי שדבק בו היה ששת, על ששת הימים הקודמים לשבת, ולבנו כבר קראו בר-ששת. כך למעשה זה התחיל. בגירוש ספרד עברה משפחת בר-ששת לתקופה קצרה באלג´יר, ובהמשך נדדה למרוקו. המקצוע המשפחתי המשיך להתגלגל איתם, ובין כל מוצרי הקרניים - ייצרו שופרות. כמו משפחת ריבק, גם המקצוע עלה עם בני משפחת בר ששת לאחר שעלו לארץ. מאיר היה ראש המשפחה, ובנו צביקה עבד איתו כבר מגיל 8-9, מדי יום אחרי הלימודים. בכל אותן שנים התחוללה מלחמה לא פשוטה בין משפחות ריבק ובר-ששת על נישת השופרות המצומצמת יחסית. כל אחד מהם ניסה לנגוס בכמה שיותר חלקים מהשוק, ואבות המשפחות - אברהם ומאיר - כמובן לא חלמו על שיתוף פעולה. אבל מיד כשצביקה בר-ששת נכנס לעסק אחרי שחרורו מהצבא, ולמעשה נטל את מושכות הניהול, נוצר חיבור מפתיע בין שני העסקים. זה קרה בתחילת שנות השמונים, ולא זכה להתנגדות מצדו של מאיר בר-ששת, שנפטר ב-94´. מאז שבנו צביקה נכנס לעסק ועד מותו הוא עסק בעיקר בייצור שופרות מיוחדים לאדמו"רים ואנשים נכבדים, ופחות התעניין בניהול השוטף של העסק. היום נוסעים אברהם וצביקה ביחד לאוסטרליה ולאפריקה כדי לקנות קרניים (בעבר מרוקו הייתה היעד הראשי), ושניהם מחלקים ביניהם את העבודה על ייצור השופרות. חלק מהשופרות מיוצרים באופן מלא באחד מבתי המלאכה, אולם חלק עוברים מסלול - מתחילים אצל ריבק בתל אביב, ומסתיימים בבית המלאכה הקטן יותר של בר-ששת בחיפה. "זה מסרבל, מייקר, אבל ככה נוח לנו", אומר בר-ששת. "אנחנו שותפים, אבל כל אחד שומר על העצמאות שלו. להיות כל היום ביחד זה לא כל כך בריא. יש לנו כל היום שיחות ועידה של שעות, ופעמיים בשבוע אנחנו נפגשים. זה מספיק, לא צריך יותר מזה".

 

"נלחמנו על אותם קליינטים, וזה היה מיותר. מעבר לזה, כל אחד טוב בשטח שלו ומביא את הידע שלו. לכן ביחד אנחנו מוצר יותר טוב. קח היום את מרצדס ואודי. תחבר אותם ביחד, ותראה מה תקבל". "בעשייה של השופר יש הרבה סודות - החל בבחירת הקרניים וכלה בייצור", מוסיף ריבק. "אתה לא משתף אף אחד בסודות המקצוע שלך. גם לחברות היי-טק יש את הסודות שלהן. אבל מאחר ואני ובר-ששת יצרנים, והיינו נפגשים מדי פעם בהקשרים מקצועיים, יום אחד התחברנו. כל אחד מאיתנו הכניס פנימה את הסודות המקצועיים שלו, והיום התוצאה הרבה יותר מתקדמת מהשופרות של פעם. אם השופרות של פעם היו נסדקים או נשברים אחרי 5-10 שנים, היום שופר יכול להחזיק לך 40 שנה".

 

קצת אירוני שהקרניים שמהם מיוצרים השופרות מגיעות דווקא מחו"ל, אבל לדברי ריבק, אין ברירות מיוחדות. "בארץ אין איילים עם קרניים איכותיות", הוא מסביר. "כאן בארץ אוכלים יותר עוף ובקר, אבל במדינות ערב אוכלים הרבה כבשים, ולכן שם הכבשים מהזנים השונים שכיחים יותר. אז במצרים, תוניס, מרוקו וכו´, כמויות הכבשים אדירות, ממש במיליונים. יש שם כבשים שנראים כמו סוסים עם קרניים ענקיות. הכל תלוי באוכל שנותנים לכבש. רוב השנים נסענו למרוקו, היו לנו שם אנשים שאספו לנו קרניים, שמתוכן בחרנו את הטובות ביותר. אבל בזמן האחרון יש קרניים טובות גם באוסטרליה ובניו-זילנד. הקרניים האוסטרליות הן אפילו טובות יותר מהמרוקאיות. הכבשים שם אוכלים עשב טוב במיוחד. חוץ מזה יש בערך 100 סוגים של כבשים. יש באנגליה סוג אחד, באפריקה סוג אחר, באוסטרליה סוג נוסף. אנחנו יודעים לזהות. תראה לי קרן, ואני אגיד לך אם היא מתאימה להיות שופר לפי המבנה, הקליפה, הצבע. כך אדע אם אפשר לעבד אותה, והאם היא תיסדק או תישבר לי במהלך העיבוד". שלושה עובדים בלבד מועסקים בכל אחד מבתי המלאכה של ריבק ובר-ששת. ביחד הם מייצרים כ-5,000 שופרות בשנה, שחצי מהם נמכרים בתקופה שלפני ראש השנה. המחירים מתחילים מ-150 ש"ח לשופרות פשוטים מאוד, ממשיכים ב-400-500 ש"ח לאיכותיים יותר, וכמובן שהמחיר מאמיר כשמדובר בשופרות מיוחדים עם עיטורי כסף, שכמובן פוסלים אותם מבחינה הלכתית, אבל הופכים אותם לפריט נוי נאים לוויטרינה. זה, אגב, מה שהציל במובנים רבים את תעשיית השופרות הקטנה ממילא, שהופכת למבוקשת רק למשך תקופה אחת בשנה: הפיכתו של השופר לפריט יודאיקה, מעבר לפונקציונליות שבו. בהמשך נזכר ריבק באמירה של הרב עובדיה מלפני כמה שנים, לפיה שופר זה לשון שיפור. "כל בית יהודי צריך שיהיה לו שופר. זה ישפר את החיים שלו, את המשפחה שלו, את הפרנסה שלו", הוא מצטט את הרב ומוסיף בחיוך "למחרת מכרנו מה שהיינו מוכרים בחודשיים. תראה, היום יש המון בתים יהודיים שמחזיקים שופר בבית. היום אנשים גם קונים את זה כמתנה לבר מצווה או כשטסים לחו"ל, להתארח אצל קרובים. פעם בתקופה של דוד שלי עבדו כאן מעט, ומה שהם ייצרו הספיק להם בשביל הפרנסה. היום זה אחרת".

 

"הוא פגע. כי אם פעם בעל תוקע היה לוקח תמיד שני שופרות איתו, השני כגיבוי, היום כבר קונים שופר בודד. אבל ברוך השם, יש פרנסה. אנחנו עובדים לא כדי להתעשר. בסך הכל שופר הוא מוצר שאם אתה צריך אותו - אתה תקנה אותו. אז אולי קונים פחות לילדים או כיודאיקה, אבל בסך הכל 500 שקל מקהילת בית כנסת עבור שופר זה לא הרבה".

 

בשלב מסוים בראיון אנחנו נכנסים אל בית המלאכה, על מנת לראות מקרוב את שלבי הייצור. אז אמנם זו לא כתבת טלוויזיה, אבל בכל זאת ננסה לתת לכם את התחושה גם מבלי שתיאלצו לחוות את הריח הלא מלהיב. ובכן, חדר המלאכה לא גדול במיוחד. גודלו כפול מהסלון הישראלי הממוצע, והוא בעיקר מלא בשקים שבתוכם שופרות מאובקים בשלבי ייצור שונים. הם לא ממש מזכירים שופרות כפי שאנחנו מכירים אותם. אולי כדי להעצים את תחושת האי נעימות, מציג בפניי אברהם גולגולת של איל עם הקרניים. "אחרי ששוחטים את הכבש, מייבשים את הקרן, ורק אז מוציאים את הקרן מהעצם", הוא מסביר בשוויון נפש.

 

"כן, ככה זה מגיע. ואז אנחנו מחליטים איך לייצר את הקרן - האם אנחנו רוצים להשאיר את השופר חלק או טבעי. אם הקליפה שלו יפה - נשאיר אותו כך, ואם הקליפה מלוכלכת - נשייף ונחליק". בהמשך מסביר ריבק שרק חצי מהקרן המקורית חלול, אולם החלק הדק יותר מלא, כך שעל מנת ליצור את הפיה צריכים למעשה לקדוח בתוך השופר העתידי. אבל לפני זה צריכים עוד ליישר אותו, מאחר והקרניים המקוריות מסולסלות הרבה יותר מהשופרות הרגילים שאנחנו מכירים. ואיך מיישרים? פשוט מחממים עד שהם נראים מפוחמים למדי בחלק שקרוב לפיה. לאחר היישור צריכים לקדוח על מנת ליצור תעלת אוויר בין מקום הפיה העתידית לבין החלק החלול, ומסתבר שלא מדובר במשימה פשוטה. למעשה, שלב קדיחה לא מקצועי יכול להרוס שופר או להפוך אותו לבעייתי לתקיעה. חלק מהשופרות הולכים לפח בשלב הזה. בשלב הבא מתחילים לעבד את השופר וללטש אותו. בהתחלה ליטוש גס מאוד, ובהמשך ליטוש עדין. "זה תהליך איטי מאוד, עבודת ידיים כמובן. כל שופר הוא משהו אחר, צריכים לחשוב איך לשייף, איפה לא לשייף. אם לא תקפיד - תפסול את השופר, כי תגרום לסדק או לחור", מסביר ריבק. אם חשבתם (כמוני) שחלק מהשופרות חלקים כל כך בגלל לקה או חומר חיצוני, קחו בחשבון שמבחינה הלכתית אסור בכלל להשתמש בחומרים כאלה. הכל אמור להיות טבעי 100%. "אז איך בכל זאת מחליקים את השופר?", אני שואל, וריבק בתגובה לוקח שופר מחוספס, ניגש למכונת ליטוש הכוללת עיגול ברזל שמסביבו בד עדין ומיוחד, ומתחיל לעבוד. כעבור שניות ספורות הוא מראה לי את השופר. החלק אותו ליטש הפך לפתע למבריק במיוחד.

 

"פעם הם לא היו שופרות מבריקים. פעם כולם היו עובדים ביד. לדוד שלי הייתה פתיליה עם נפט. הוא עבד עם כלים ידניים, וליטש את השופרות באופן ידני".

 

"או שהיו עובדים עם ברזל לוהט - מחממים ברזל ולאט לאט מכניסים פנימה, כשהחום ממיס את השופר - או שעבדו עם מברגים ידניים והחדירו אותם לאט-לאט".

 

בחדר נמצאים שלל סוגי שופרות, וריבק מסביר שיש לא מעט סוגים: הבבלי, האשכנזי, הספרדי, המרוקאי, וכמובן התימני - הארוך במיוחד. את השופר התימני הם מביאים במיוחד מדרום אפריקה. מדובר במשהו קצת אחר, מאחר ובעבר לתימנים היה מחסור באיילים, ולכן הם קיבלו היתר להשתמש בקרניים של אנטילופות. עם זה, לדבריו היום מעט מאוד קהילות תימניות נשארו עם השופר המסורתי, ורובן עברו במהלך השנים לשופרות הרגילים והנפוצים יותר. "במקרה עכשיו די ריק, אבל תבוא יום שישי, ואתה לא מאמין כמה אנשים יש פה", אומר ריבק בעייפות כשאנחנו חוזרים לחדרו. "הרבה אנשים מגיעים לבדוק שופרות, תוקעים המון כחלק מהבדיקה, עד שהשכנים כבר מתחילים לצעוק עליי. בשביל שופר קטן של 150 ש"ח, בן אדם יכול להיתקע לי כאן שלוש שעות. אני לא בנוי לזה, לכן אנחנו לא מתלהבים למכור כאן שופרות פשוטים. מעדיפים שיקנו בחנויות, אבל אם כבר בנאדם בא לכאן - אנחנו לא מסרבים". בהמשך, כשאני משוחח עם בנו של אברהם, אלי, על תוכניותיו לעתיד (תצוגת שופרות נדירים עם סיפורים מיוחדים, מרכז מבקרים קטן ועוד) מגיע למקום אדם מבוגר ומתווכח עם אברהם במסדרון החיצוני. רואים שאברהם כבר מורגל בבעלי התלונות למיניהם, ורואים שאין לו כמויות בלתי נדלות של סבלנות. "זה שוק מאוד קשה", מסביר הבן אלי. "יכול להגיע לכאן אדם מבוגר שיוציא לך את הנשמה, ותביא לו ותראה לו - והוא לא יקנה. אנשים לפעמים רוצים בעיקר לתקוע, רוצים לראות שהולך להם. ביום שישי האחרון היינו כאן עד 14:00, ומישהו עוד התקשר וביקש שלא אלך, כי הוא טס לחו"ל וצריך לקחת שופר איתו. בכלל, כל פעם בערב ראש השנה אני לוקח איתי 10 שופרות בדרך הביתה, כי תמיד מתקשר מישהו לפני כניסת החג - ´תשמע, אני לא מוצא את השופר´ או ´אני פתאום לא מצליח לתקוע בשופר שלי´ או ´יש לי ספק אם השופר כשר´". כן, קלטתם נכון: יש תכונה מיוחדת מסביב לשופר. לא מדובר בפריט רגיל שקונים וסוגרים עניין. הוא מייצר הרבה עניין, סקרנות, מסתורין - וכפועל יוצא גם סיפורים. לאברהם ולצביקה יש המון כאלה. רק תנו להם להיזכר רגע.

 

"פעם הייתי בארה"ב, והבאתי שופר לרבי מליובאוויטש", מספר ריבק. "הוא הסתכל עליי במבט חודר ואמר לי ´אתה עשית את השופר, נכון?". שאלתי ´איך הרבי יודע שאני עשיתי את השופר?´. הוא ענה ´על הפנים שלך כתוב´. הייתי שם עם בן דוד שלי, שהייתה לו רגל משותקת, והלך עם מקל הליכה. הוא שכח אצל הרבי את המקל, ומאז כבר לא הזדקק לו".

 

לבר-ששת יש סיפור יפה על אביו מאיר, שב-47´ ברח ממרוקו דרך צרפת, ועלה לישראל באוניית המעפילים אקסודוס. כשהבריטים גילו את הספינה הם הועברו בכוח למחנות העקורים בגרמניה. לאחר זמן מה התקרבו הימים הנוראים, והיהודים ביקשו להשיג שופר. הם קנו כבש, שחטו אותו, ומאיר בר-ששת, שלמד את רזי הכנת השופר כבר מבית אבא, הכין שני שופרות ששימשו את הקהילה בתפילות. אחד מהשופרות האלה נמצא היום אצל צביקה בנו, והשני ניתן בזמנו לרב בורג, אותו צביקה לא ממש מכיר.

 

הרב שלמה גורן, הרב הראשי המיתולוגי של צה"ל (ולאחר מכן הרב הראשי לישראל) מככב בזיכרון נוסף של ריבק. לפני מלחמת ששת הימים הוא הביא לרב שני שופרות, ובמהלך המלחמה אחד מהם נשרף באחד הזחל"מים של כוחותינו. הרב ביקש ממנו לשחזר את השופר, וכמובן שהוא עשה זאת בחפץ לב.

 

"יש אנשים שהשופר שלהם מאוד אינדיווידואלי. באים לכאן כל הזמן אנשים שאומרים ´תשמע, לסבא שלי היה שופר מאוד קל, אתה חייב להכין לי אחד כזה´. יש שופרות מיוחדים, קלי-תקיעה. הם מוציאים קול אלוהי. אז אם בנאדם תופס כזה שופר, ועוד עם צורה ספציפית - תן לו מיליון דולר, הוא לא יוותר עליו". ויש שופרות שהם לא רק קלי-תקיעה. "הסקסופוניסט אריק לבנת, שניגן בעבר עם קלינטון, בא אליי לא מזמן וביקש שופר עם חורים כמו של חליל", מספר אלי. "ישבתי איתו פה המון זמן, עשיתי לו עוד חור ועוד חור, וכך יצרנו את השופר-חליל הראשון, ככל הידוע לי. עכשיו הוא רוצה לעשות את זה על שופר יותר גדול". אבל למרות האידיליה ותחושת הקדושה שמתלווה לכל העניין, מסתבר שגם לתחום הזה הגיעו הזיופים. "לאחרונה נמכרים בארץ שופרות המיובאים מחו"ל ובפרט ממרוקו, אשר יוצרו ע"י אינו יהודי וללא כל השגחה", פורסם לאחרונה בחוזר של היחידה הארצית ברבנות הראשית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות. "היצרן, במהלך עיבוד השופר, גורם לעתים לסדקים ופגמים הפוסלים את השופר על פי ההלכה, ועל כן הוא נעזר בחומרים שונים כגון פוליאסטר על מנת למלא ולהסתיר את הסדקים, ללא שהצרכן מודע לכך. לאחרונה אף פורסמה ידיעה על כך שקהל גדול נכשל בימים הנוראים בשל העובדה כי הבעל תוקע השתמש בשוגג בשופר אשר הגיע ממרוקו ללא השגחה כשהוא פסול מבחינה הלכתית, תוך הכשלת הרבים". "יש ערבים שעושים שופרות במרוקו. עושים אותם בשבת, ומדביקים אותם", מבאר ריבק. "זה אסור כמובן לפי ההלכה. שופר חייב להיות מודבק במינו".

 

"היום אף אחד לא יודע לתקן שופר במינו, כלומר להשתמש בקרן עצמה בשביל לסתום חור או סדק. בכל מקרה, היו רבנים שלא מבינים בכלל בנושא, ולקחו אותם לתת כשרויות לדבר הזה. רק אחד כמוני, שמבין בזה, יכול לראות אם יש הדבקה בשופר או לא. בן אדם רגיל לא יוכל להבחין בזה. בגלל זה אנשים פחדו לקנות שופרות, ולכן ייצרנו כאן כמות מוגבלת של שופרות בהשגחת הבד"צ. שתבין, אנחנו אפילו לא מוכרים בכלל פסולים. תבוא אליי ותבקש לקנות שופר פסול - אני לא מוכר לך. לא יודע לאן יתגלגל השופר. מחר ייקח אותו מישהו ויתקע בו באחת התפילות. למה לי לקחת סיכון?".

 

"אין כאן יותר מדי עניינים והתחכמויות. זה לא תפילין או בשר. כאן אתה מסתכל על המוצר, ואם אתה מבין קצת ומתבונן היטב-היטב, אתה יכול לבדוק אם הוא כשר או לא, כלומר אם יש סדק או חור. רק בשנה שעברה היה בלגן עם הכשרות, אבל בדרך כלל אין בעיה עם זה". בעיה מסוג אחר, מספר ריבק, עלולה לצוץ דווקא מכיוון תנאי האחסון של השופרות. "אנשים לפעמים מאחסנים את השופר שלהם בתוך כיסוי טלית או שקית ניילון במשך כל השנה. הרי קרן זה דבר שהיה חי. אתה לא יכול לקחת משהו חי ולקבור אותו שנה בתוך טלית. כי כשמגיע חודש אלול הם מוציאים את השופר, ומגלים שהוא סתום כי הוא התנפח. חלק מגלים שהוא מאבד ברק ואפילו מתחיל להירקב. לכן צריכים לדעת: הקרן צריכה לשבת במקום מאוורר. אחרת באים אליי ומבקשים שאתקן אותה".

 

"אני מקצר את השופר, מקטין את הפיה. דברים כאלה".

 

בשלב הזה סקרנותי מאיימת לפקוע. מעולם לא תקעתי בשופר - גם לא ניסיתי, למיטב זכרוני, אם מטעמי חוסר עניין ואם מטעמי חוסר רצון לתחוב לפה דבר שכבר בילה בכמה עשרות פיות לפניי, סביר להניח. אבל כאן הכל טרי. אמנם טרי במובן של ציפורן ענקית עד לא מזמן, אבל אל תתנו לעובדות לבלבל אותי. אלי מסביר בסבלנות איך עושים את זה, ומסתבר שהמשימה לא כזו קשה. די מפתיע שלא מדובר בסתם נשיפה. "אתה צריך כאילו לירוק אוויר כשאתה תוקע בשופר", הוא מסביר. בסופו של דבר אני מצליח להפיק כמה צלילים קלושים, אבל לי זה מספיק. "כל אחד תוקע בצורה אחרת, ולכן כאן בערב החג אנחנו עסוקים בעיקר בלהתאים שופרות לאנשים", הוא מסביר. "אתמול היה כאן מישהו עם שיניים תותבות, והוא לא הצליח לתקוע. אז הייתי צריך להביא לו שופר עם פיה גדולה יותר. בדרך כלל מקצוענים משתמשים עם פיה קטנה, והמתחילים יותר - עם פיה גדולה, שנחשבת לקלה הרבה יותר. היה כאן גם נגן חצוצרה. הוא לא הצליח גם בשופרות הכי קלים, מרוב שהוא רגיל לחצוצרה. מה שכן, לילדים זה בא הרבה יותר בקלות. תן שופר לילד - הוא תוקע. הפה שלו קטן, לכן אין לו משחק. מבוגר יכול לשים ככה וככה, ימינה או שמאלה, וככה להסתבך יותר".

 

בעוד זמן קצר העסק המשותף, בר-ששת & ריבק, יסגור שנה ויתפנה לנוח אחרי החגים. אבל כמובן שזו לא מנוחה אמיתית, מהסיבה הפשוטה שכבר אחרי סוכות הם יתחילו לעבוד ולהכין את המלאי לשנה הבאה. המשלוחים לחו"ל, מסביר ריבק, מתחילים קצת אחרי פסח, כך שצריכים להתכונן אליהם תקופה ארוכה מראש. ובינתיים הם מתכוננים גם להחלפת המשמרות. בבוא היום אלי ריבק (40) יירש את העסק, ומהכיוון של בר-ששת יורש העצר המיועד הוא שלומי (25). שניהם מסתדרים היטב, לשניהם יש חלומות ותוכניות מעניינות, שניהם הכניסו טכנולוגיה ואינטרנט (shofarot.co.il) לעסק, אבל ספק אם גם בעידן שלהם הם יצליחו לנצח את הריח החמוץ-שרוף שעולה מתהליך הכנת השופרות.