הקשיים הרגשיים של החמות

כלה בחמותה

כשאנשים שומעים על קשיים המתגלים בין כלה לחמותה, קיימת אצלם נטייה נפשית להתייחס לכלה כאל קורבן, ולשוויגר (חמות) כאל טורף מאיים. מסתבר כי יש גם צד שני למטבע, כי למתח הזה יש שתי פנים וכי גם לחמות יש רגשות, גם היא עוברת דברים, אולי אפילו משמעותיים יותר, ויש לא מעט דברים שמטרידים אותה, ולא תמיד היא מוצאת דרך להתמודד איתם. הכל מתחיל בכך שבעוד שהכלה מתייחסת לרגשות של חמותה עם בעלה ביחס של אם מבוגרת לבן מבוגר, כפי שהיא מכירה אותם מהרגע שהיא נכנסה למשפחה, בכך היא מתעלמת במידה רבה שהקשר של האם עם בנה הוא ארוך שנים ובמצבים רבים. ננסה להתעמק ברגשותיה של האדם שהתפתחו בעבר הרחוק. ראשיתו של הקשר החל מעת שהיא חשה את תזוזתו בקרבה בתקופת הריונה.

בתקופה זו עוברים עליה רגעי שמחה והתפעמות. האם מרגישה שהיא נעשית שותפה של הבורא בהרחבת עולמו. היא חשה הרגשת התעלות שהיא ממלאת יעוד שרק אישה הממתינה ללידה יכולה להרגיש אותו. יחד עם זאת היא החלה להיות מוגבלת בתנועותיה. היא חשה את משא העובר. בהבדל מבעבר, כאשר היא כלל לא חשבה כיצד לשבת ואיך לקום, עתה תנועות רבות מחושבות אצלה. תפריטי האכילה משתנים. מאכלים רבים יוצאים מהתפריט, ומאכלים רבים גם אם לא תמיד טעימים לחיכה היא אוכלת משום שחברה אמרה לה שהם בריאים.

מבחינה רגשית היא גם עוברת תחושות חרדה- האם מה שאני נושאת בחיקי יוולד בריא ושלם ללא כל פגם גופני ונפשי, האם מאכלים מסוימים מיטיבים עימו או מרעים לו, האם מאמץ גופני שעברה באחד הימים לא השפיעו עליו לרעה, האם יש השפעה שלילית על פרי בטנה כאשר היא ראתה בעל חיים מסוים ונבעתה מפניו, האם שאיפת אידי חומרי ניקוי חריפים עלול לגרום נזק לעוברה. המערכת הרגשית שלה פעמים רבות עוברת תהליכים קיצוניים. צרבות ובחילות הן מנת חלקה. לעיתים שיניה נפגעות בעקבות צריכת הסידן של העובר. אולם לכשנולד הילד, הדברים מקבלים תמונה שונה. הכל היה כדאי, הקשיים לא היו לשווא, הם מתגמדים לעומת המתנה הנהדרת המתגלה לעיני האם. קולות הבכי מהווים זמירות נעימות ועריבות לאוזניה. הילד מתגלה לעיניה כיצור חדל אישים שאינו מסוגל לעשות שום דבר כדי להגן על עצמו, אין ביכולתו לנוע ממקומו.

נבצר ממנו לדאוג למזונו, אינו מסוגל להתלבש כדי לווסת את חום גופו. האם שהייתה עצמאית עד עכשיו, בעיקר בלידת בנה הראשון, נהפכת למוגבלת כמעט לחלוטין. אלא שדווקא התלותיות המוחלטת של בנה בה, היא אחת הסיבות המנטרלות את גורם התחרות הקיים בין שני אנשים. בין התפקידים שמילים ממלאות יש גם את תפקיד ההגדרה. כשם ששלט הניצב מעל דלת הכניסה של חנות מלמד אותנו על המוצרים המצויים בחנות. בדומה לכך שלט הנמצא בצומת דרכים מלמד את עוברי הדרך לאן מוליך הכביש. כך גם התואר 'אמא' המוענק לאם עם לידת תינוקה, מצביע על אישיות חדשה. מעתה כל מחשבותיה של האם תהינה נתונות לבנה, לקיומו וביסוסו עוד יותר מאשר דאגתה לבעלה ואפילו לעצמה.

אם עד עכשיו היא דאגה אך ורק לעצמה או / ו לבעלה, מעתה היא משקיעה את כולה בבן- את נפשה ואת מאודה, ואת כל האנרגיה שעד לידת הילד השקיעה בעצמה היא נותנת לנשמה החדשה שהיא זכתה להביא לעולם, ועתה הוא, התינוק הרך, הופך למרכז חייה, שלה, אפילו יותר מאשר היא עצמה. כל הווייתה נסובה סביבו, והיא גם חיה למענו. פעמים רבות בתקופת ההנקה היא ישנה פחות מהדרוש לה. עליה לקום מספר פעמים בלילה, להאכיל, להחזיק על הידיים עד הגיהוק, לחתל, להחליף, ושוב מגיעה עת ההנקה / ההאכלה הבאה, וחוזר חלילה. היא בוודאי שלא 'מפרגנת' לעצמה הטבות כלשהן אחרות, ובלבד שייטב לו. היא נותנת לילד את הכל, גם כשהיא במצבים של אפיסת כוחות, היא מרפדת אותו באהבה מגינה עליו בדאגה, עושה למען צרכיו הכל בהתמסרות, ומעניקה לו ככל יכולתה ואף יותר מכך.

מצב זה הוא בניגוד למהלך הטבעי של האדם, שהרי כל מעייניו של האדם הוא דאגתו לעצמו. ה'אנוכיות' המוכרת לנו ושאינה מתקבלת בחברה כדבר חיובי, במקורה היא תכונה טובה וחיובית שניתנה לאדם מאת בורא עולם כדי שישמור על עצמו. ולכן אדם אינו מקריב את עצמו עבור אחרים. כך גם נקבע על ידי רבי עקיבא לגבי שנים המצויים במדבר ויש מים רק עבור אחד מהם, קובע רבי עקיבא חייך קודמים לחיי חברך. שונה הדבר כאשר הורים דואגים לבניהם יותר מאשר לעצמם. בהשקעת כל מרצם בילדיהם לכאורה הם פועלים בניגוד לקוד האינסטינקטיבי שהיה צריך לגרום להם להזניח את ילדיהם כדי לטפל בעצמם. אלא שהדאגה לילדים גם היא נובעת מאותה תכונת ה'אנוכיות' שהוענקה לאדם כדי לשמור על עצמו.

כיוון שבכל ילד שלהם יש יכולת ללדת עוד מספר ילדים ובכך להפיץ את הגנים של ההורים, הדבר גורם לאב ולאם למלא את צורכי הבנים יותר מאשר את צרכי עצמם. עד כדי עמוק הוא הקשר שבין ההורים לילדיהם שרבי ישראל מסלנט זצל טוען שאם לאדם יש נתק מוחלט מבנו, ואף התפתחה שנאה ביניהם, לעומת זאת יש לו קשר רגשי עמוק ואהבה לתלמידו, והם נפגשים יום יום, במשך שנים. אך אם תפרוץ אש חו במצב שבו הבן והתלמיד מצויים בסכנת חיים, ירוץ אדם קודם לכל להציל את בנו השנוא עליו, ורק לאחר מכן יציל את תלמידו האהוב. כאשר בזכות הילד מקבלת אימו את השם אם הילד גם מעניק לאימו, בין השאר, את השם והתואר 'אם'. אולם אין זה רק תואר, ואפילו לא מעמד, אלא שינוי מהותי בהווייתה וגם במערך היחסים המשפחתי הזוגי שיצרו ההורים.

ואכן הילד שנולד למשפחה הצעירה, הוא עוד השלמה ל'זה הבניין', עוד לבנה הנוסף למבנה המשפחתי, ועל אף שהוא קטן וחסר ישע, משהוא נולד המשפחה הופכת לדבר אחר לגמרי מאשר בטרם בואו לעולם. כשאנו מדברים על הורים ומסירותם הרבה, תהיה זו טעות להתעלם שההורים בד בבד עם היותם הורי הילדים שלהם הם גם יצור אנושי ככל אדם, וגם להם יש מערכות ציפיות מילדיהם, כפי שיש לכל אדם רגיל. אם עד עכשיו האם הקריבה בעבור דמות חסרת עצמיות כלשהי, שעד עתה כלל לא הכירה, ושעשייתה היא ללא כל ציפיה שבנה יחזיר לה כגמולה הטוב אי פעם.

שהרי הוא תינוק קט, ילד, נער, שבשלבים מסוימים של חייו עוד לא מבין מה אכן מתרחש סביבו, ובוודאי שאי אפשר לצפות כי יבחין בהשקעה עצומה שהיא, האם, השקיעה בו. לא כן הדבר כאשר הבן הקט הפך לאיש. באותה עת מתחולל שינוי ערכין, כמו שינוי בציפיותיה של האם שמתחילה לומר לעצמה:: כעת הוא כבר בר דעת, הוא בוודאי מבחין שאני מעניקה לו הכל. ברגע מסוים, כאשר היא מתבגרת עוד, היא מוסיפה, ואף זאת לעצמה: הוא גם יודע שאינני נמצאת בשיא כוחותיי, כמו פעם. והיה נכון שיתייחס אלי... אולי באמצעות סיוע שיעניק לי, שיעזור בעת הקשיים שאני נתקלת בהם, ובעיקר שיאזין לעצותיי. הנקודה האחרונה חשובה לה במיוחד, שלפחות יאזין לעצותיה. הוא אומנם בגר, ואינו זקוק לה עוד על כל צעד ושעל, כמו בעבר, אבל מעצותיה, כך היא חושבת, הוא בוודאי יוכל ללמוד.

הנקודה האחרונה

פעמים רבות היא מבחינה שבבגרותו, הבן שטיפחה כל כך, אכן משיב לה מעט על מה שהיא עשתה בעבורו, הבן הבוגר מקשיב למצוקותיה, משבח אותה על הדברים שהוא רואה, שהיא עושה, או שהיא מתארת אותם בהרחבה, מצדיק את דעותיה ועמדותיה כאשר היא מספרת לו עד כמה דעותיה שונות מדעות חברותיה או שכנותיה. הוא מזדהה עמה כשהיא מציינת עד כמה היא חיובית יותר מאשר נשים אחרות.

הוא קונה לה דברים שהיא נזקקת להם, הוא תמיד נמצא במקום כדי לתקן דברים שהתקלקלו. הוא עושה זאת אף מבלי שיקרא לכך. יכולתו של הבן לסייע לאימו בולט בעוצמה רבה יותר במקרה והאם אינה יכולה מסיבה כל שהיא להסתייע בבעלה, כיוון הוא ממלא תפקיד הדורש שעות רבות של עיסוק, או שדאינו מוכשר למטלות אלו, ואולי גם משום שהם לטורח עליו והוא משדר זאת בשפת גופו או אף בפיו. גם הבן חש רצון פנימי לסייע לאימו, להשיב לה כגמולה. הוא מרגיש נעימות בשומעו ממנה את התפעלותה הבלתי מסוייגת מחכמתו ויכולתו לתקן מכשירים שהתקלקלו, ואת מחמאותיה ושביעות רצונה ממה שהוא עושה עבורה. עם נישואיו של הבן בשעה טובה ומוצלחת, חל מפנה במערכת היחסים שבין הבן לבין האם. הדו- שיח הישן בין האם לבין הבן משתנה מיסודו.

לא עוד הקשר הבלתי אמצעי הנעים שהיה פעם. האם אף חדלה לכהן כדמות הנשית הראשית והדומיננטית בשגרת חייו. קטנה לעין שיעור יכולתו להקדיש זמן למשאלותיה ולשיחות הארוכות שניהל עימה בעבר, כמו גם פחתה יכולתו להגיש לה סיוע. גם ההרגל שהיה לו, אולי, לפרוק לפנייה את ליבו, שוב אינו מעשי בשל שינוי הנסיבות. האם עומדת במצב חדש ביחסיה עם בנה, כאשר לנגד עיניה מתרחשת מהפיכה של ממש: אישה צעירה ו'זרה', שעד עתה כלל לא הייתה בתמונה המשפחתית הופכת לדמות המרכזית בחיי בנה.

זאת על אף שעד עתה היא לא עשתה דבר למענו, לא טיפלה בו מאז היה תינוק חסר ישע, לא שקדה לילות וימים למען מילוי צרכיו הבסיסיים ונוחותו, ולמעשה קיבלה אותו מן המוכן, בתוך אחת מאריזות המתנה של החתונה... לא זו בלבד, אלא שאותה אישה אינה כה מחויבת לבן, ובניגוד לה, לאם, שכה רבות העניקה לו, ומוכנה למסור למען טיפוחו את נפשה, זו כל העת תובעת ממנו דברים, ומצפה שדווקא הוא זה שיטרח למענה. בקיצור שידוד מערכות מושלם. זאת ועוד, האישה החדשה, היא גם חסרת ניסיון בניהול בית. בתת ההכרה של דמיונה מציבה האם את עצמה לעומת כלתה ומשווה. אני, היא אומרת לעצמה, בוגרת, עתירת ניסיון, מיושבת בדעתי, עברתי את מרבית שלבי החיים וצברתי ניסיון רב והבנה בניהול בית, בעזרתם ביכולתי להשתמש לטובת בני.

אך משום מה במקום להקשיב ולקבל את הכוונתי, הוא מעדיף לקבל יותר את עצותיה של אשתו הצעירה, שכלל אינה בוגרת, בוודאי שהיא חסרת ניסיון, וגם לא מי יודע מה מיושבת. ואז היא שואלת את עצמה את השאלה המייסרת: האם הוא באמת חושב שאשתו חכמה גדולה יותר מאשר אמו? או אולי גרוע מכך, בני מסכים שאני מבינה יותר, אך הוא כנראה מקבל את הנחיות אשתו, או גרוע מכך את תכתיביה.

רגשות אלה הגואים בקרבה יוצרים מועקה בסתר ליבה, ולצד השמחה על שהבן בגר, ועבר לשלב החשוב יותר בחיי האדם הפך לאדם עצמאי, התחתן, והקים משפחה משלו, משפחה היכולה להיות בעלת מאגר לנחת ולסיפוק בעתיד ולהמשך שלשלת הדורות, ליבה כאוב עליה על המתרחש, מציאות שהיא רואה בה תופעה שאינה לגמרי תקינה. ייתכן שחלק מהקוראים אומרים לעצמם: זה קצת מוגזם, הנה עובדה שאצלנו זה לא כך. קיבלנו את הכלה החדשה באהבה, וגם היא השיבה לנו בידידות רבה. גם קלטנו אותה במהירות, במשפחה, והיא מרגישה כמו בת. אכן כן, זה לבטח נכון. הקשיים שמתגלעים בין השוויגר לבין הכלה, הינם רק אצל כרבע מהזוגות הנשואים.

אבל, תמיד צריך לדעת, שכאשר רואים אנשים שמבצעים פעולות קיצוניות או כשמזהים מצב קיצוני, הפער שקיים בינינו לבין האדם הקיצוני, הוא רק במינון. כדי להבין את העניין: אנחנו למשל, מכנים לעיתים אדם שעושה דברים קיצוניים בכינוי לא נורמאלי. פירושו של הכינוי אינו שהוא חולה נפש, אלא שהאדם הזה שונה, שהוא לא פועל לפי הנורמה המקובלת. אך ההבדל בינינו לבינו אינו מוחלט. כלומר, גם אנחנו הנורמאליים, עושים אותם פעולות ומתנהגים על פי אותן נורמות התנהגות, אבל עושים זאת במינון אחר. ברמה שאופיינית לרוב האנושות.

בכך אנחנו נורמאליים והוא לא נורמאלי. דבר גדול נוכל ללמוד מהאנשים הקיצוניים, המכונים לא נורמאליים, אם נבין כי כל מה שאנחנו רואים אצלם קיים גם בנו, אלא ברמה אחרת, ואנחנו גם טורחים להצניע זאת. על כן, כאשר אנחנו מציגים תמונת מצב משפחתית שנראית מעט צבעונית, היא מאירה דברים שמתרחשים גם אצלנו, משפחה שלא נשמעים בה צרימות משפחתיות עם הכלה והחמות, אך המצב הקיים אצל אחרים רומז כי גם בנו הדבר קיים בצורה זעירה, וניתן וצריך להתמודד איתו. אם כך, רצוני לעשות זאת נכון.

לעשות זאת נכון, יכול להיות ההבדל בינינו לבין מי שנוהג בדרך לא נורמאלית, בין חיי משפחה תקינים שהופכים את הגדלת המשפחה לברכה ולשמחה, לבין חיי משפחה מתוחים, שמביכים את הכל, את ההורים ואת הילדים גם יחד. פעמים רבות המתח נוצר לאחר שהחמות מראש לא גילתה התלהבות להצעת השידוך עם הכלה הנוכחית, או שלא אהבה את המחותנים, ועל אף שעשתה מאמץ נראה לעין כדי שאיש לא יבחין בכך ובוודאי לא הכלה עצמה, ובמודע גם ניסתה למחות מתודעתה את ההסתייגות מהשידוך, הרי עקבות אי אהבה לכלה או למחותנים בכל זאת נשארו בתת המודע שלה, וגם לאחר שהמשפחה קמה והייתה, מבלי משים היא מחפשת ומוצאת הוכחות לצדקת הערכתה משכבר הימים בטרם נגמר. לכן גם לאחר הנישואין היא מחפשת בלא משים הוכחות לצדקת התנגדותה.

בעלה של החמות

בספר בראשית כתבה התורה: על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו, כלומר: הקבה יצר בהלך ההתנהגות האנושית שאדם יעזוב את הוריו וישלב את עצמו בפיתוח משפחתו החדשה יחד עם אשתו. אולם את אותו תהליך של התנקות בין הבנים להורים לא מצאנו מכיוונם של ההורים. האכפתיות שיש להורים כלפי הבנים אינה מצטמצמת לאחר נישואי הבנים. ההפחתה היא במידת האחריות, אך לא במישור של האכפתיות בעוד שהבנים היו רווקים ראו ההורים את עצמם אחראים לקורה ביניהם- הם הרגישו חובה להאכילם ולהשקותם ולהלבישם, ובחברה הדתית אף להשיאם. לאחר נישואי הילדים תחושת האחריות ירדה למצב של 'אכפתיות', כלומר דאגה רגשית ומעט גם מעשית. ההורים מאוד רוצים שלבניהם יהיה טוב. הם מודאגים אם הבנים הנשואים אינם בקו הבריאות. רבים ממשיכים לסייע בפרנסת הילדים. את מעורבות האב אנו מגלים בעיקר בנושא לימודיו של הבן, האם הוא לומד היטב, מנצל את זמנו כראוי.

עיקר המעורבות הרגשית מתמקדת ברצינותו של החתן בנושא האחריות לפרנסת משפחתו. בנוסף לכך במשפחות רבות החותן רגיש לגבי התייחסות של כבוד מצידו של החתן. לעיתים יש המצפים שיתפלל בשבת בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. על פי רוב הוא החותן אינו נכנס לעימותים עם חתנו, והוא מסתפק בריטונים על התנהגותו. את מעורבות היתר אנו מגלים כאשר רעייתו מתלוננת בפיו נגד החתן, ובעיקר כאשר היא טוענת שבתם מאוד סובלת בחברתו. על פי רוב הגבר, גם אם הוא מסכים שקיים קושי מסוים, הוא רואה אותו בסדר גודל קטן יותר מאשר רעייתו, ומוצא לנכון להציע שבתם תתמודד עם הנושא בעצמה ובלא התערבותם.

אך הרעייה כשמבחינה שבעלה אינו מוכן להתערב ואף לא לנתח עמה את הבעיה, אלא אדרבא הוא מנסה להקטין את הבעיה, נהפכת לקיצונית יותר ויותר, ומנסה שוב ושוב לשכנע את בעלה שהבעיה חמורה. בשלב זה מתחיל תהליך החוזר על עצמו, האישה מספרת עד כמה הבעיה חמורה והבעל מקל ראש בנושא. הניסיון מלמד שאם הבעל מסכים עם רעייתו שקיימת בעיה, האשה עשויה דווקא להיות רגועה יותר. הבעיה עשויה להיות קשה אם האשה תדרוש מבעלה לשוחח עם החתן בצורה קשה בנושא, על הבעל לסרב, כמובן, כדי לא ללבות את האש, אך לתת את ההרגשה כי הוא מחפש פתרון אחר הבעיה.