למרות הכל להישאר בשמחה!

עת לשמוח ועת ל... כיצד אפשר לשמוח כשיש בעיות- ולמי אין? ואיך אפשר לשמוח כשקורים לך כל מיני דברים שאינם תלויים בך, כמו למשל שריפה שפרצה במפעל המשגשג והמצליח שלך יום לאחר שהביטוח נגמר ועקב כך אתה מתרושש מנכסיך, או אם חלילה קורה אסון? נתייחס תחילה למקרים היותר קשים.

בקהלת נאמר: לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים...עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד (ג א-ד) הוי אומר, שלכל דבר בבריאה יש את הזמן שלו ולמשך זמן משלו, ולכן יש עת לבכות בתשעה באב על החורבן ועת לשחוק לעתיד לבוא בגאולה שבה נאמר: אז ימלא שחוק פינו... (תהלים קכו ב), עת ספוד בימי האבל של האדם, ועת רקוד לפני החתנים והכלות (כך משמעות דברי רשי שם).

נמצא שלאבלות ולמספד ישנם זמנים מוגבלים ומוגדרים, אם זה באבלות הכלל או הפרט וכדברי הגמרא: ...אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקבה אי אתם רחמנים בו יותר ממני... (מועד קטן כז:) מכאן שאפילו באבלות אין להאריך בבכי יתר על המידה, אלא שלושה ימים לבכי ושבעה למספד (ויתרה מכך רשי במסכת סוכה כה. דה טירדא דרשות כתב: שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער). אכן, כל זה בענייני אבלות, אבל בשאר מצבים יש להיות בשמחה תמיד- למרות כל הקשיים והייסורים.

להוציא מהייסורים את העוקץ ייסורים- ה' נתן! נתבונן בדבר על פי דברי האבי עזרי (למרן הרב שך זצל- בהקדמה לנשים קדשים) בביאור הפסוק: ...ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא יז). וזהו עיקר דבריו: יש לדקדק, מדוע מתחיל ברעות רבות וצרות ומסיים ברעות בלבד? אלא, שהמילה רעות מכוונת לגוף הרעה עצמה והמילה צרות מכוונת לצער והמועקה המתעוררים מגוף הרעה- ובאים לו מחוסר אמונה ובטחון בה' יתברך.

כי מי שיראת ה' נגעה ללבו והוא מאמין שהכל בהשגחה פרטית של הקבה, אזי הצרות אינן צרות ואין לו תחושה של מועקות. כמו שאמר דוד המלך: גם כי אלך בגיא צלמות- לא אירע רע- כי אתה עמדי, כי בכל דבר הוא ימצא מנוח ותנחומים וקווי ה' יחליפו כוח. לפיכך, מי שמגיע להכרה שמה שקרה לו נגרם על כי אין אלוקי בקרבי, עכשיו כשהוא מתקן את הדבר- ממילא הצרות והמועקות מתפוגגות, ומה שנשאר לו להתמודד, הוא רק עם עצם הרעות ולכן מסיים הפסוק: ומצאוני הרעות האלה. נמצא אפוא, שכמו שבעניין השמחה, האמונה והביטחון בה' הם המובילים את האדם לשמחה, כך גם בדברים הרעים, האמונה והביטחון בה' יכולים להשפיע הפוך ולהוריד את הכאב.

וכמו שבשמחה המחשבה היא השולטת ומנווטת את עוצמתה, כך גם במצבים הקשים התבוננות מחשבתית נכונה יכולה לשנות את ההתייחסות לעניין מן הקצה אל הקצה. כדברים האלה מסופר על הגהק בעל הספר דברי חיים מצאנז זצל (מתוך הספר לקח טוב- פרקי אמונה ומחשבה עמ' קט).

כשנפטר ילדו בן השבע והם חזרו מהלוויה הוא אמר את הרעיון הבא: כשאדם מקבל מכה חזקה על כתפו הוא מסתכל מי הכה, והיה אם זה ידיד הוא מקבל זאת באהבה כטפיחה ידידותית ואם לאו אז הוא מקפיד עליו. וכאן אמר אותו גאון, את המכה נתן לי ידיד מאוד נאמן לי... דברים אלו מתאימים להסברו של המהרשא על דברי הגמרא: תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (גיטין לו:). וזה לשונו: ושמחים ביסורין הם המקבלים היסורים מאהבה... (שם שם). ומעלה זו של קבלת הייסורים באהבה למרות הכאב העצום, היא אחת המעלות הגבוהות ביותר בעבודת ה'!

ייסורים- פירעון החובות ושמירת הזכויות- זווית נוספת של התבוננות היא בידיעה שיש בורא לעולם ושתכלית עבודתנו בעולם הזה היא לזכות ולהתקרב אל הבורא בעולם הבא (התקרבות המביאה להנאות העצומות שעליהן דיברנו), ומכיוון שהעוונות הם המפריעים לאדם להתקרב לבורא- צריך למרק אותם, ועל זה אומרת הגמרא: ...יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם (ברכות ה.).

מכל מקום מירוק העוונות יכול להתבצע גם בעולם הבא. אלא, שההבדל בין מירוק העוונות בעולם הזה למירוקם בעולם הבא הוא בעוצמת הסבל, כי גם עי צער קטן שאנו עוברים בעולם הזה, נמחק לנו סבל עצום פי כמה שאותו היינו אמורים לקבל בעולם הבא, וכמו שנתבאר לעיל על ההנאה בעולם הבא כך גם בעניין העונש. כלומר, שאם נאסוף את כל הצער של כל האנשים בעולם מיום בריאתו ועד סופו ונידחס את הכל לרגע אחד, זה אפילו אינו מגיע למחשבה על הצער בעולם הבא.

מכאן, שלמרות שהייסורים זה דבר כואב, הרי המאמין האמיתי שמח בקבלת הייסורים בעולם הזה, כי בכך נמחלים לו עוונותיו, דבר החוסך ממנו הרבה מהצער שהוא היה אמור לקבל בעולם הבא. ובפרט שהעולם הזה הוא זמני וחולף והמקסימום שאפשר לסבול כאן זה מאה ועשרים שנה, לעומת עולם הנצח ששם הסבל ארוך לאין ערוך! דרך אגב מעשה התשובה מוחק לחלוטין סוגים רבים של עוונות, אם כי ישנן עבירות (ובהן: איסורי כרת, חייבי מיתות בית דין וחילול השם – רמבם הלכות תשובה פרק א ד) שאינן נמחקות לגמרי עי התשובה אלא בצירוף דברים נוספים ובהם הייסורים.

מכל מקום התשובה מפחיתה בהרבה מהעוצמה ומכמות הייסורים שאמורים לקבל אילולא התשובה. עוד צריך לדעת שעמל בתורה (ומסתבר שגם עמל במצוות) חוסך מאיתנו לא מעט מהייסורים שהיינו אמורים לקבל, וכפי שנאמר בפרקי אבות: רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (ג ו).

דברים שנאמרו לא רק על עניין קבלת השכר כשהוא מקבל עליו עול תורה (כלומר שמפחיתים ממנו מהצרות של העולם הזה- כאבי ראש ובטן, טיפולי שיניים, פריצה לבית, גניבת הרכב, לעלות במדגם של מס הכנסה, ביטוח לאומי ועוד כהנה וכהנה), או בנתינת העונש כשהוא פורק ממנו את עול התורה (כשהרבה מהדברים הנל מבקרים אצלו בתדירות גבוהה). אלא, כי אדם לעמל יולד... (איוב ה ז). הוי אומר שכל אחד צריך להיות עמל בעולם הזה ולכל אחד נקבעה רמת טרחה מסוימת, כל אחד לפי מה שהוא זקוק (כדי שיוכל לקנות את חלקו לעולם הבא.

ולפעמים שלעמל זה מצטרף גם עונש מגלגולים קודמים), וכמובן שרמת הטרחה יכולה לעלות ולרדת בהתאם למעשי האדם. לפיכך, מי שמשקיע את עמלו בתורה- הטרחה שנותרה לו לשאר ענייני העולם הזה פוחתת וקטנה, ומי שאינו משקיע בעמל התורה- יקבל את מלוא המכסה שנקבעה לו מראש (וכאמור הוא יכול גם לקבל תוספת בהתאם לחטאיו).

כך גם משתמע מדברי הזוהר: ...וימררו את חייהם בעבודה קשה דא קושיא בחומר דא קל וחומר ובלבנים בליבון ההלכות דעלייהו איתמר ותכן לבנים חתנו, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא את כל עבודתם דא פיסקא אשר עבדו בהם בפרך דא פירכא... (תיקונים כרך ב סג.). כלומר מתוך שהוא מקשר בין קושיא בלימוד- לעבודה קשה, בין עבודה בחומר- ללימוד במידת התורה של קל וחומר, בין עשיית הלבנים- לליבון ההלכה ובין עבודת הפרך- לפירכא (קושיא חזקה שכמעט אין להשיב עליה) בלימוד, הוא מלמד אותנו איזה צער נחסך מאיתנו עי כל חלק וחלק של הלימוד, ובכל דבר שאנו לומדים.

ואשרי מי שזוכה להמיר את הייסורים הראויים לבוא עליו בעמל התורה (והמצוות). ופעמים שמיעוט הייסורים בעולם הזה מפסיד לו את שכרו בעולם הבא וכפי המובא בגמרא: כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם (חמה עזה יש בעולם- על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביר את חוליו. רשי) התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו למה אתה משחק אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער (הכוונה לר' אליעזר) ולא נבכה אמר להן לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח

(שכל זמן שהייתי רואה את רבי שאין יינו מחמיץ וכו'- כלומר שהייתה הצלחה בכל מעשיו. אמרתי קיבל רבי את עולמו. כל שכרו. רואה רבי בצער- ושכרו משתמר להבא לכך אני שמח. רשי) אמר לו (ר' אליעזר) עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה (כלום חסרתי- שאתה אומר אני סובל עונותי. רשי) אמר לו לימדתנו רבנו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא... (סנהדרין קא.). נמצא, שמי שהכל הולך לו חלק ואין לו צער בזה העולם, דווקא הוא צריך לחשוש שמא קיבל את שכרו בעולם הזה, ומאידך מי שיש לו צער בזה העולם צריך לשמוח על שמירוק העוונות נעשה לו כאן, כי בכך שכרו משתמר לעולם הנצחי.

ייסורים לטובה ובתשלומים- את ההתבוננויות הנל ואת ההסתכלות הנכונה על הייסורים צריך ליישם לא רק במקרים קשים אלא בכל פרט ופרט מחיי היום יום, וכפי שאמרו חזל: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:) כלומר להתרגל לומר וממילא להתרגל לחשוב שכל מה שעושה הקבה הוא לטובה! וכמה שזה מקל להתמודד עם הבעיות. ידוע הסיפור על אותו סוחר שעיקר פרנסתו הייתה מהיריד הגדול שהיה מתקיים פעם בשנה מעבר לים. באחת השנים לאחר שקנה והכין את כל הסחורה הנצרכת לעסקיו,

הוא שם פעמיו לעבר האונייה וכדרכו הקדים ביומים ממועד ההפלגה, וזאת כדי לארגן במחסנים את הסחורה כמו שצריך, אלא שעוד לפני שהוא הספיק להתרחק מביתו נפל עליו ענף גדול וחד שחדר לתוך רגלו, ורק לאחר שבוע של טיפולים רפואיים הוא החל להתאושש ולהצליח להזיז את רגלו הפגועה. כמובן, שהאונייה כבר הפליגה בלעדיו והוא ישב ממרר בבכי על מר גורלו, על רגלו הפגועה, על אותם עסקים גדולים שהוא היה יכול לעשות ביריד, ועל כל הסחורה הרבה שברשותו ושעכשיו כבר אין לו מה לעשות איתה, ומה יהיה עם פרנסתו ופרנסת בני ביתו? לאחר מספר ימים הגיע לעיר טלגרף שבו נאמר:

כי האונייה שבה הוא היה אמור להפליג טבעה בלב ים ללא כל ניצולים. או אז הוא פתח בהלל והודאה לה' יתברך על שזימן לו את הפגיעה ברגלו ושבכך ניצלו חייו! אומנם לא בכל מקרה אפשר לראות את צמיחת הישועה דווקא מתוך הייסורים, אך זו כבר צריכה להיות העבודה שלנו. לדוגמא, אדם שבדרכו לעבודה רואה באחד הדוכנים שעון זהב יוקרתי ממש בחצי מחיר, לאחר קניית השעון הוא עונד אותו על ידו, ומרוב התלהבות מהמציאה, אזי כמעט בכל דקה או שתיים הוא מציץ בסיפוק בשעון החדש.

אלא שבאחת הפעמים הוא אינו מבחין במדרכה, נתקל בה ונופל על היד וליתר דיוק על השעון החדש שמתנפץ לרסיסים...איך מגיב על זה אדם ממוצע? בדכ הוא מתחיל להאשים את העירייה, את מהנדס העיר ו/ או את מחלקת הבינוי, מה פתאום הם תוקעים פה מדרכה, דווקא כאן באמצע הדרך בדיוק במקום שאני הולך?! ואם לא אותם, אז את אשתו שעל הבוקר היא הצליחה להרגיז אותו, ורק בגללה הוא לא שם לב למה שקורה בדרך...

אך העובד את ה' מתוך שמחה מסתכל על זה בצורה אחרת לחלוטין- אמיתית ובוטחת, כי הוא מבין באמת עד כמה הקבה אוהב אותו ועד כמה הבורא חס ומרחם עליו, ומתוך כך הוא מסיק כי למעשה מה שהיה מגיע לו זה שחלילה ידו תשבר, אלא שהקבה ברוב רחמיו חס עליו ושבר לו רק את השעון במקום את היד... ועל זה צריך לשמוח! (ואחכ בערב בבית לעשות חשבון נפש למה היה מגיע לי כפרת עוונות שכזו). וכמו שבזמן סגירת המגירה הוא פשוט שכח להוציא את האצבע הקטנה...

והאצבע החלה להחליף צבעים וזה כואב, עם כל זאת בכוחה להחליף צבעים וזה כואב, עם כל זאת בכוחה של הסתכלות נכונה להרגיע, שהרי כשהקבה מעניש את האדם הוא משלב עם העונש גם את מידת הרחמים. דרך משל, אדם שהעונש על חטאו שווה ערך למכה בעוצמה כזו השוברת את כל עצמות היד- כי זה מה שמגיע לו מדין האמת, אלא שמידת הרחמים (בין כל שאר הדברים שהיא פועלת לרווחת האדם) מחלקת את המכה למנות קטנות, ולכן חלק מהעונש הוא מקבל כנקע ביד, חלק כמתיחת שריר וחלק נוסף של העונש בא כסגירת האצבע במגירה וכדו', וגם את זה הקבה מפזר על פני כמה וכמה חודשים.

נמצא שכל נזק גופני שקורה לנו, צריך ללמד אותנו שבפועל היה מגיע לנו הרבה יותר, רק שהקבה ריחם עלינו וחילק לנו את זה למנות קטנות ומפוזרות, ומה שקיבלנו עכשיו זה בסהכ מנה קטנה ממה שאנחנו בישלנו לעצמנו (סיבה נוספת לפיזור העונש היא, הסיכוי שעתה לאחר המכה החלקית נתעורר ממנה לתשובה ואז גם יתאפשר למחול לנו על השאר) ועל החסדים האלו לא צריך לשמוח?

על דברי הגמרא שהבאנו לעיל: תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין... מפרש רשי: עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים- על עליבה הבאה עליהם (שבת פח:). ואפשר לפרש את דבריו על פי מה שנכתב כאן, שהם שמחים שבזה שהעליבו אותם עוונותיהם נמחקו ובצורה כזו קלה, ולא חלילה בדרך של שבירת יד או רגל וכדו'.

ייסורים מאהבה- אבל יש גם סוג אחר של ייסורים וכדברי הגמרא: אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח (ברכות ה.). מבאר רשי: פשפש ולא מצא- לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבוא.

אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו- שבשביל יסורין צריך אדם לבוא לידי תלמוד תורה, יסורין של אהבה- הקבה מייסרו בעולם הזה בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו (שם, שם). מכאן שאפשר שיבואו על אדם ייסורים גם כשאין בו עוון וזאת כדי להרבות שכרו בעולם הבא, אבל לזה לא כל אחד זוכה, אלא רק אותם צדיקים הנמצאים בדרגה כזאת שאהבת ה' חקוקה בליבותיהם באמת. רבי אלעזר ברבי שמעון עוד הגדיל לעשות והיה מזמין עליו את הייסורים וכדברי הגמרא: באורתא אמר להו אחי ורעי בואו בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה (בבא מציעא פד:).

כלומר בערב הוא היה מזמין עליו את הייסורים ולא עוד אלא שהיה מכנה אותם אחי ורעי, ובבוקר היה שולח אותם ממנו כדי שלא יפריעו לו בלימוד התורה! העולה מהאמור: למרות שהייסורים זה לא דבר נעים התועלת מהם מרובה, ולכן התבוננות נכונה על הייסורים יכולה להקל מהסבל, ולפעמים היא יכולה גם לשמח ובעיקר אצל אנשים גדולים. הנקודה הראשונה שבה ראוי להתבונן היא העובדה הפשוטה שאת המכה נתן לנו בורא עולם, וזאת מתוך אהבתו אלינו וגם אם כרגע אנחנו לא מבינים את זה.

כמו כן, יש להתבונן על כך שהייסורים בעולם הזה חוסכים מאיתנו סבל גדול בהרבה ממה שהיינו אמורים לקבל בעולם הבא, ושעל ידם שכרנו משתמר לעולם הבא. ובכלל גם הייסורים שקיבלנו הם בחסד וברחמים, כי מדין האמת היה מגיע לנו יותר ייסורים ובצורה כואבת הרבה יותר. בפרט שישנם ייסורים שלהם זוכים צדיקים גדולים ומבחינת כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה (משלי ג יב). וכפי שמבאר רשי: וכאב את בן ירצה- שרוצה בבנו להטיב לו וייפיסהו לאחר שמכהו בשבט כן תערב לך הטובה לאחר המכה (שם שם).

מכל מקום ביטוי מוחשי להתנגשות בין הכאב שבייסורים לבין השמחה מהם, אנו מוצאים בפיוט הנפלא על העקידה. הנה כשאברהם אבינו הלך לעקוד את בנו מצד אחד כאב לו על כך שהוא הולך לאבד את בנו, ומאידך הייתה בו שמחה על שהוא הולך לעשות את רצון ה' למרות הקושי העצום, ועל כך נאמר שם עין במר בוכה ולב שמח! מצב הרוח מה קורה כשמצב הרוח הוא שלילי, הדיכאונות מבקרים אותנו לעיתים תכופות? ראשית צריך לדעת שעניין של מצבי רוח זה דבר די נורמאלי, והמציאות היא שלפעמים אדם קם על צד שמאל ולפעמים הוא קם עם מצב רוח מרומם. כמו כן, ישנם אנשים הנוטים יותר לצד האחד מאשר לשני כמו בכל מידה שהיא, אלא שצריך לדעת שגם אם קמנו עם מצב רוח דיכאוני אפשר לצאת מזה מהר ולחזור לשמוח.

ולפי שלמדנו שהשמחה והעצב מקורם במחשבה, נסיק כי גם כאן מחשבה נכונה והתבוננות מתאימה תפתור את הבעיה, ונתחיל בזה שננסה להתחקות אחר שורש הבעיה ולחשוב למה באמת אין לי עכשיו מצב רוח. ברוב המקרים נבחין שלמעשה אין לכך כל סיבה ממשית! לכן, במקרים כאלו- התבוננות על הטוב שהבורא נותן לנו בכל רגע ורגע זה לכשעצמו כבר ישנה את מצב הרוח מן הקצה אל הקצה. הנה זוג עיניים יש לנו ואנו רואים בהן, בשתי האוזניים אנו שומעים, גם פה לאכול ולדבר יש לנו, וכן זוג ידיים ושתי רגליים עם כל האצבעות והן גם מתפקדות.

ואפילו אם היה לנו רק חלק מהרשימה שמנינו שהיא לכשעצמה מדגם קטן מכל מה שיש לנו באמת, כמה היינו צריכים לשמוח ולהודות רק על זה, קל וחומר אם יש לנו את כל הרשימה הזאת ועוד הרבה מערכות המתפקדות בגופנו כמו שצריך, שהרי אנשים רבים בעולם היו מאושרים אילו היו להם שתי ידיים מתפקדות, ולעומתם רבים אחרים היו קופצים משמחה אילו זה רק היה מתאפשר להם... דרך אגב, המודה אני וברכות השחר שבהם אנו פותחים את הבוקר, מכניסים אותנו לאווירה הנכונה של להבחין בטוב שהבורא נותן לנו, כבר בתחילת היום. כמו כן, הבה נתעלם מהיצר המדרבן אותנו לחשוב שמה שנמצא אצלנו הוא שלנו ושזוהי נקודת הפתיחה ושעכשיו אנו צריכים להשיג עוד.

ונתרגל את עצמנו להסתכל על המציאות האמיתית שגם מה שכביכול הוא שלנו הן במישור הגופני והן במישור הרכושני גם זה אינו שלנו, והוא ניתן לנו כחסד מהבורא יתברך! או אז נוכל לשמוח ביתר קלות באינספור החסדים שהקבה עושה עימנו בכל רגע ורגע.

אלא מה תאמר, שזה שאין לך מצב רוח זה בגלל שאתה סובל, אז הרי כבר למדנו לעיל איך להתבונן מעל ומעבר לייסורים ולמרות זאת לשמוח. ואם סתם רצית להשיג משהו ולא הצלחת, ובפרט שהשני כן הצליח, גם על כבר נכתב כיצד ללמוד ולהסתכל בעיקר על מה שיש לנו. שהרי כל מה שאנו מקבלים זה בדיוק מה שמגיע לנו, ומה שהחבר מקבל, גם זה בדיוק מה שמגיע לו מאת הקבה, אז על מה יש להתלונן? השקעה מול הצלחה מה קורה כשהעדר השמחה נובע מתוך התחושה שבעבודת ה' שלנו אנו מגיעים לרמת הישגים נמוכה למרות השקעה גדולה, כמו קשיים מתמשכים בלימוד הגמרא והבנתה למרות כל המאמצים,

או מכך שלא הצלחנו לעמוד בכל הניסיונות שזימנו לנו, או שלפי הבנתנו לא הצלחנו להתעלות ברוחניות? מה גם שהעניין מכביד יותר כשאנו חשים שאילו החברה שמסביב הייתה מעודדת ולא מתנכרת או אז היינו משיגים הרבה יותר! ובכן, כדי לדעת מה היא התקדמות אמיתית בעבודת ה' אנו צריכים ללמוד ולדעת מה הקבה מסר לנו בעניין זה ולא להתייחס למה שהיצר משדר לנו.

כי סיסמת הרחוב (היצר) היא מבחן התוצאה, כלומר זה לא משנה מה עשית, אלא האם הצלחת! אולם המבחן של הקבה הוא שונה לחלוטין, כי הבורא בוחן את האדם על פי ההשתדלות שהוא עושה ולא עפי הישגיו בפועל, וכפי שנאמר בפרקי אבות: בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא (ה כד), הוי אומר שלפני גודל הצער מהמאמץ, כך נקבעת רמת השכר. בגמרא מסופר:

...דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה ... (חולין ז.). פירוש: רבי פנחס בן יאיר הלך לקיים מצוות פדיון שבויים, ובדרך ניתקל בנהר גינאי ובקש ממנו להיבקע כדי לעבור לצד השני. ענה לו הנהר:

כל רגע שאני זורם הריני מקיים רצון ה' ואתה מבקש ממני להפסיק לזרום כדי שאתה תוכל ללכת ולנסות לעשות פדיון שבויים, הרי אין בכוח הספק (אם תצליח לקיים את המצווה) שלך לגבור על הודאי (שאני זורם ומקיים רצון ה') שלי! אמר לו רבי פנחס בן יאיר: אם לא תחלוק את מימך אגזור עליך שבכלל לא יזרמו בך מים! וכאן יש להבין, מה בכלל ענה רבי פנחס בן יאיר לנהר על טענתו שלכאורה היא צודקת. ושמעתי על כך ביאור נפלא בשם אחד הגדולים, המתאים למה שהסברנו לעיל:

מכיוון שהאדם חייב בהשתדלות ולא בתוצאה, לכן (מבחינת קיום המצווה) אין זה משנה אם בסופו של דבר השבויים יפדו או לא, אלא כבר בעצם ההליכה וההשתדלות לפדותם יש כדי לקיים את רצון ה' ולכן מעשהו של רבי פנחס בן יאיר מקבל משמעות של ודאי ולא של ספק.

ואפשר גם להוסיף, שמכיוון שרבי פנחס בן יאיר הוא בבחינת צדיק גוזר והקבה מקיים, אזי יש ביכולתו גם לגזור על הנהר וליבש אותו, ולפיכך הודאי של הנהר הוא כבר פחות מספק... על פי העקרונות שלמדנו, נבוא לבאר דבר מה, בתפילה שתיקן לנו רבי נחוניא בן הקנה לאומרה בסיום הלימוד: ...אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר...(ברכות כח:).

כי בעצם העובדה שאנו עמלים בתורה ובמצוות יש כדי למלא את תפקידנו כראוי, ולכן אם עשינו את מקסימום ההשתדלות שלנו ובכל זאת לא הגענו למה שציפינו וייחלנו, עם כל זאת שכרנו מלא מאת ה' כאילו הצלחנו להשיג את כל מה שצריך. כי השכר האמיתי נמדד לפי העמל ולא לפי התוצאה! והסברה בזה היא פשוטה, כי העמל תלוי בבחירת האדם, אך התוצאה תלויה גם בגורמים אחרים! (ודומה הדבר למה שאמר רבי חנינא: הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים- שהיא בידי אדם.

ברכות לג:). אך ברחוב שהמודד הוא מבחן התוצאה והמציאות היא שלא תמיד מצליחים (למרות שלפעמים עמלים הרבה), עליהם נאמר: והם עמלים ואינם מקבלים שכר. לפיכך נבין כי זה בכלל לא משנה עם אלו נתוני פתיחה נולדתי או היכן נולדתי, האם החברה מסייעת בידי או להיפך. המודד האמיתי הוא- אם מיציתי מעצמי את מקסימום היכולת שניתנה בי או לא.

כך גם עולה מההקדמה לספר בית אלוקים למביט שכתב לבאר בדרך משל, כי מי שנולד עם היכולת להגיע לדרגה שש והגיע רק לדרגה ארבע ולעומתו חברו נולד עם היכולת להגיע רק לדרגה שלוש ואכן לזה הוא הגיע, אזי מעלת האחרון גדולה יותר, כי הוא מימש את כל הפוטנציאל שעימו נולד. ואעפ שבסהכ חברו הגיע לדרגה גבוהה יותר, עם כל זאת מכיוון שהוא לא מימש את כל היכולת שלו, דרגתו נמוכה יותר. אם כי ודאי שגם הוא יקבל שכר, שהרי הקבה אינו מקפח שכר כל ברייה, וכמובן שגם אצלו יש הבדל אם הגיעי לדרגה ארבע או חמש.

ולפי שלמדנו שהשכר תלוי בהשתדלות אין כל מקום לתחושות הנל. ואם הן בכל אופן מתעוררות, אזי צריך לחזור ולהפנים את מה שדיברנו לעיל בעניין העמל וההשקעה ובמשנה מרץ להתאמץ ולהשתדל יותר. במקביל, עלינו לשמוח בכך שמימשנו את כל המוטל עלינו עי זה שהשתדלנו בכל יכולתנו, וזאת גם אם בפועל לא השגנו את כל מה ששאפנו אליו.

ללא ספק, השמחה תרבה! ישנם מקרים בהם מצב הרוח השלילי נובע מתוך התלבטות נפש קשה וספקות גדולים, אם זה בקשר למציאת זיווג, בחירת מקום לימודים, מציאת מקום עבודה, עיר מגורים, בחירת רופא מנתח או התלבטויות שונות על העבר, אם מה שעשינו היה המעשה וההחלטה הנכונים או לא וכד'. דברים אלו יכולים להעיק על חיי האדם עד כדי שהקדמונים הגדירו את המצב של היציאה מהספקות במילים הבאות: אין שמחה כהתרת הספקות! איך פותרים את הספק? גם את זה למדונו חזל: רבן גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מהספק...(פרקי אבות א טז). כלומר, ברגע שאתה רואה כי את הספק שמטריד אותך כרגע אין ביכולתך לפתור,

ובכל פעם אתה מוצא סברות לכאן וסברות לכאן ואינך יכול להכריע ביניהן, אזי עוד התלבטות ועוד ייסורי נפש לא יפתרו לך את הספק. לכן הפתרון הוא להסתלק מהספק ומיד וזאת עי שאלת רב. דרך אגב, עוצמתו של הספק בעולם גברה מיד עם חטאו של האדם הראשון. כי לפני החטא הייתה ביכולתו של האדם להבחין בצורה ברורה בין האמת לשקר (ערכים מוחלטים), שהרי היצר הרע היה מחוצה לו. אך לאחר החטא כשהיצר נכנס לתוכו, הוא אומנם החל גם להבחין בין הטוב לרע (ערכים יחסיים), אך דווקא הבחנה זו גרמה לו לבלבול נורא ולטשטוש בין האמת לשקר, דבר הנמשך גם אצלנו.

ונמחיש זאת דרך משל לעיוור צבעים היכול להבחין רק בין השחור ללבן, ומשימתו היא לבחור בלבן ולברוח מהשחור. אך לאחר שחטא (האדם הראשון) נפקחו עיניו, והוא אומנם החל להבחין בכל ספקטרום הצבעים, אלא שמזה החלו הבעיות והספקות להתעורר: האם הכחול הכהה שנגלה לעיניו עתה, הוא השחור או לא? האם הקרם הבהיר זה לבן? ואיך בכלל צריך להתייחס לצבע הירוק, התכלת, הכתום וכו'.

הוא אשר אמרנו- כשהיצר נכנס באדם החל הבלגן, כי היכולת לדעת מה טוב ומה רע שהם מושגים יחסיים, טשטשה את יכולת ההבחנה בין האמת לשקר שהם מושגים מוחלטים. שהרי מה שטוב לאחד יכול להיות רע לשני ולהיפך (למשל, עליית הדולר זה טוב או רע?- לשוכר או למשכיר? ומכאן הקושי והספקות לדעת מהי האמת היחסית (ובגלל שהיא יחסית היא יכולה להיות גם שקר),

ומהי האמת המוחלטת? האם עשיית המעשה הזה, נובע מהאינטרס האישי בעניין, או שזו האמת לאמיתה? מכל מקום, התורה שקיבלנו מהבורא יתברך היא זו היכולה לסייע לנו להגיע לאמת המוחלטת, לפיכך עשה לך רב שינחה אותך בדרך התורה וממילא הסתלק מהספק. עוד יש לדעת כי עצם הערפול הזה שנוצר בעקבות החטא, הוא אחד העונשים הכבדים שהאדם הביא על עצמו.

מי שלקח על עצמו לסייע ליצר הרע ולגרום לבלבול גדול עוד יותר בין האמת לרע ובין השקר לטוב- הוא עמלק, שהתורה העידה עליו אשר קרך בדרך מלשון לקרר אותך ולצנן את התלהבותך מהתורה והמצוות. ואת זה הוא עושה עי הטלת ספקות בכל דבר (קרך- מקרה), כי גם כשזוכים לנס על טבעי, מיד היצר העמלקי קופץ ואומר: לא! אין מה להתלהב מזה, זה סתם מקרה ומה שקרה לפני כן גם זה מקרה ובכל דבר שיכול לסייע בעדנו לראות את האמת הוא מעורר ספקות שאולי זה סתם צירוף מקרים, ואולי זה כך ואולי זה אחרת.

אבל בנושאים אחרים שאינם קשורים באמונה בבורא יתברך, אלא באינטרסים של תאוות, כאן הוא כבר יודע לחשוב בהיגיון ואינו מעורר סתם ספקות אלא רק ספק סביר (וכמו שהארכנו בספרנו חידת החיים בפרק הדן על השוחד).

ופעמים שהספק המכרסם בלב אינו נובע מההתלבטות של מה לעשות, אלא מהחששות ומהספקות של מה יעשו האחרים, מה יהיה ומה יקרה- דבר המעורר באדם דאגה רבה. אז קודם כל צריך לדעת שגם על זה נמצא תשובה במקורותינו, שנאמר: דאגה בלב איש ישחנה... (משלי יב כה). ועל כך אומרת הגמרא: ...רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו (כלומר, יסיח אותה מדעתו) וחד אמר ישיחנה לאחרים (יומא עה.). ויש לעיין- וכי הסחת הדעת וההתעלמות מהעניין היא זו שתפתור את הצרה, האם עי השיחה עם החבר הבעיה תיפתר?!

אלא, שכבר למדנו לעיל כי המער מקורו במחשבה ושהדמיון הוא העוזר לו להתפתח לממדים מדאיגים, לפיכך באו חזל ונתנו לנו שתי עצות נפלאות (בהסבר הפסוק הנל) כיצד לנטרל את התעשייה של ייצור הצער והיאך למנוע מהדמיון המפותח שלנו לגדול לממדי ענק. וכשמבצעים את אחת משתי העצות האלו (פעמים שכדאי להשתמש באחת ופעמים באחרת, דבר התלוי באדם, במקום, במקרה ובזמן), אזי כל העסק מתחיל לקבל ממדים אחרים הרבה יותר מציאותיים, מה שמקל עלינו להתבונן בעובדה הפשוטה שכל מה שיקרה זה ממילא רצון ה', והרי הכל לטובה – אז על מה הדאגה?!

כי בזמן שאנו מסיחים את דעתנו מהבעיה עי ריכוז המחשבה בנושא אחר, הנה השמטנו את הבסיס של הדמיונות, ועקב כך כבר אין להם מקום לגדול ולהתפתח ומה שנשאר להתמודד זה רק עם עצם הבעיה בגודלה הטבעי ולא עם הדאגה הלווית אליה. כמו כן, כשאנחנו משוחחים עם הזולת על מה שמטריד אותנו, ואנו מנסים לבטא את המחשבה (עם הדמיונות) דרך הפה, או אז הדמיונות הלווים נעלמים בדרך, ומה שיוצא בדיבור זה הבעיה עצמה ללא התפאורה של היצר המצער. תועלת נוספת משיתוף הזולת בבעיה, צומחת מכך שכשהוא מודע לנושא יש ביכולתו לנחם אותנו ואולי אף לסייע לנו בפתרון העניין.

מועדים לשמחה לשם השלמת תמונת השמחה, הבה נתבונן מדוע דווקא בפורים יש עניין לשמוח כל כך. הנה בימי אחשוורוש, השורש של עמלק המנסה לגרום לנו לחשוב שהכל במקרה, התעורר ביתר שאת אצל המן הרשע אשר החל במרץ רב לרקום מזימות כנגד עם ישראל. ומתוך המאבק ואולי דווקא מתוכו חלה התעוררות גדולה בעם ישראל וכפי שאמרו חזל: אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת הטבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב (מגילה יד.)

פירוש- הסרת הטבעת עי אחשוורוש ונתינתה להמן כדי שיוכל לחתום על צווי הפורענות כנגד עם ישראל, היא שגרמה להם לחזור בתשובה. כי בעקבות הגזרות של המן, עם ישראל זכו להתעלות ולראות בחוש שאין מקרה בעולם ושהכל בהשגחה נפלאה של הבורא, וזאת מתוך התבוננות על רצף אירועים שנמשכו כתשע שנים בהם הם ראו עין בעין כיצד יד ה' פועלת בכל המהלך. בתחילה הם נזכרו בחטא שחטאו כשנהנו מסעודת אותו רשע

(הלא הוא אחשוורוש שלפי חשבונו המוטעה, המועד שבו עם ישראל היו צריכים להיגאל חלף ומכך הוא הסיק שהם כבר לא יגאלו, וזאת הייתה הסיבה למסיבה, ולפיכך הוא אף העיז להוציא כלים מכלים שונים כלומר את כלי בית המקדש, להשתמש בהם ולהראות לכולם גם את שאר האוצרות שהובאו משם, ולמרות זאת עם ישראל הלכו לשם ונהנו מאותה סעודה!).

ועוד הבינו שאם המן שלשיטתו הכל מקרה הוא השליח להיפרע מהם, אזי עתה עיקר הניסיון הוא להתעמק בכל האירועים גם יחד ולראות שאין כאן כל מקרה. ואכן הם ראו איך ה' מארגן את ההצלה של עם ישראל ושכבר סמוך לחטאם הודחה ושתי המלכה, ובכך נפתחה האפשרות לבחירתה של אסתר (קרובת משפחתו של מרדכי) למלכה במקום ושתי. הם הוסיפו לכך את סיכול ניסיון ההתנקשות בחייו של אחשוורוש והצלתו עי מרדכי, את נדודי השינה של המלך ובעקבות כך את בקשתו להקריא לו מספר הזיכרונות, שנפתח בדיוק בדף בו מסופר כיצד הציל מרדכי את המלך ושעדיין הוא לא קיבל על כך שכר.

כל זה קורה כשהמן מגיע אל המלך לבקש ממנו לתלות את מרדכי על העץ שהוא הכין לו במו ידיו, וכשהמלך מתייעץ עם המן מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, המן כבר בטוח שהכוונה אליו ומביע את כל משאלות ליבו בפני המלך, אלא שלבסוף הוא נאלץ לעשות אותן למרדכי. ותוך כדי מפלתו של המן עם ישראל זכו להבין איך הכל מצטרף לפאזל אחד גדול ובהשגחה אלוקית על כל צעד ושעל. למעשה, התבוננות כזו מביאה את האדם למסקנה הפשוטה, שהכל מאיתו יתברך ואין שום מקרה בעולם, הכל מכוון מלמעלה ונעשה לטובה, אז על מה יש לדאוג ועל מה יש להצטער- וזה מה שמוביל את האדם למסלול של השמחה האמיתית.

לכן אין כמו ימי הפורים לסמל את עניין השמחה, כי בהם עם ישראל עשו תשובה מתוך התבונות כזו המסלקת כל ספק. ובפרט שמתוך אותה ראייה אמיתית הם זכו לקבל על עצמם והפעם מתוך רצון- את התורה שבעל פה, המכילה בין היתר רבדים נוספים בקיום המצוות, דבר המוסיף גם הוא למסלול של השמחה האמיתית. כשנוסיף לכך את העובדה שהעבירה נעשתה במשתה היין של אחשוורוש, ושהישועה גם היא הגיעה דרך משתה היין של אסתר המלכה, אזי נבין מדוע בפורים יש עניין של שמחה גם בשתיית היין (וכפי שביארנו לעיל בעניין היין והבשר).

מתוך כך נוכל גם להבין טוב יותר מדוע בחג הסוכות יש ציווי מיוחד של התורה: ושמחת בחגך...והיית אך שמח (דברים טז יד, טו). כי לחג הסוכות אנו מגיעים אחרי ימי הרחמים והסליחות של אלול ולאחר שהשתדלנו בתשובה בימים הנוראים. וכך אומרת הגמרא על משמעותם הפנימית של ימים אלה: אר כרוספדאי אר יוחנן שלושה ספרים נפתחין ברה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה עד יום הכיפורים. זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה (רה טז:).

ומאחר וזכינו שעוונותינו נמחלו ביום הכיפורים, ובכך גם נפתר לנו הספק (של הבינוניים) וכפי שאנו אומרים בסיומו של יום הכיפורים בסוף תפילת נעילה: לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך (קהלת ט, ז). אזי כשאנו נקיים מעוונות, זה הזמן שבו אפשר לשמוח באמת.

ומיד מתחילים בשמחה של מצווה בבניית הסוכה והכנת ארבעת המינים לחג, וכשמגיעים לחג עצמו מתגברת השמחה, כי בעצם קיום המצווה של הישיבה והשינה בסוכה שבה אנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי (למרות שביתו של האדם הוא מבצרו ושהסתיו כבר בפתח), אנו מביאים לידי ביטוי את האמונה שלנו שהכל מאיתו יתברך ושהכל בהשגחה פרטית וממילא אין לנו ממה לחשוש וממה לפחד.

ואדרבה, ברגע שהקבה מצווה אותנו להיות בדירת העראי, אז שם זה כבר נהפך להיות הרבה יותר בטוח מדירת הקבע, לפיכך אנו מוציאים לשם את כל הכלים והמצעים הנאים, את הכי טוב והכי יפה שיש לנו- הכל לתוך הסוכה. ומתוך שמעשים אלו מבטאים בעצמם את יסודות השמחה (כפי שלמדנו), הרי שבכך נבין טוב יותר את דברי רשי על הפסוק שהבאנו לעיל ...והיית אך שמח וזה לשונו: לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה ... (שם שם). כלומר ברגע שהדברים נעשים כמו שצריך- הקבה מבטיח לנו שזה יצליח ואכן נזכה להיות שמחים באמת!

לראות דרך הלובן שבעיניים! לקראת סיום נזהיר ונאמר, כי מי שאינו מתבונן בדברים בצורה הנכונה ואינו שמח במה שיש לו, הנה בהכרח הוא יהיה עצוב ממה שאין לו ואת כל חייו הוא יחיה בתחושת חסר אומללה! כי גם אם יהיו לו תשעים ותשעה אחוז ממה שהאדם יכול לשאוף אליו, הוא יתמקד באחוז שאין לו, ובמקום לחיות בהרבה שיש לו, הוא יחיה את חייו ברדיפה אחרי האין שאין לו! דבר הבא לידי ביטוי בצורה בולטת ביותר אצל המן הרשע וכפי שנאמר במגילה:

ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה, ויתאפק המן ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו, ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועל עבדי המלך, ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך, וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשערי המלך (מגילת אסתר ה ט-יג).

כלומר, לא הספיק להמן העושר העצום שהיה לו, הבנים שהיו פזורים בשלטונם על פני ממלכת אחשוורוש, הכבוד שהמלך נתן לו בכך שנישאו מעל כל השרים ואת אשר יסד לעבדי המלך להשתחוות לו, והעובדה שהוא המוציא והמביא של כל מאה עשרים ושבע מדינות המלך אחשוורוש, וכן שבמסיבה הפרטית של המלך והמלכה, הוא היחיד שנמצא איתם וגם למסיבה שנקבעה למחרת הוא מוזמן כאורח יחיד.

כי לאחר כל זאת איך המן היה צריך להרגיש? מדין האמת- ממש בשמיים, אך בפועל מה הוא אומר: וכל זה כלומר כל הכבוד, כל העושר, כל החשיבות- לא שווה לי, למה? כי יש בן אדם אחד בעולם שעדיין לא הצלחתי להשתלט עליו והוא- מרדכי היהודי, לכן הכל כבר לא שווה לי כלום... והאם אצלנו העיקרון הזה לא קיים? חומר למחשבה... האמת, שהתחושה הזו (תחושת המן) היא למעשה נקודת הפתיחה של כל אדם (כמעט), כי זה לא משנה איזה צבע עיניים יש לו.

בין אם זה חום, ירוק או כחול, הוא תמיד מסתכל דרך השחור שבעין (האישון), רואה את החיים בשחור ומתמקד בשחור שבחיים, למרות שאם מסתכלים על מבנה העין בכללותו נבחין שהלובן שבו הרבה יותר גדול מהשחור, אז למה לא להתמקד בלבן ובטוב שבחיים? אלא מה תאמר: סוף סוף הראייה היא דרך האישון, גם זה אינו מדויק כל כך כי למעשה התמונה שהאישון מעביר למוח היא הפוכה למציאות, והתמונה שמתקבלת במוח היא שהתקרה למטה והרצפה למעלה! (כפי הידוע עפי חוקי האופטיקה ולפי ניסויים שנערכו בנושא).

אלא שהמחשבה- שוב המחשבה- היא זו שמסדרת לנו במוח את התמונה שתתאים למציאות ולכן יותר ממה שאנו רואים דרך האישון אנו רואים באמצעות המחשבה! ומכיוון שהאישון של העין מראה לנו את ההפך מהמציאות, המסקנה היא שהמציאות האמיתית איננה שחורה כלל ועיקר אלא להפך, וכדי לראות את המציאות כפי שהיא באמת יש להתמקד בעיקר המחשבה.

מתוך כך נסיק שזה לא רק להתרגל ולראות חצי הכוס המלאה, אלא שהחצי המלא הוא המציאות האמיתית ורק אליו צריך להתייחס, והחצי הריק זה דמיונות שהיצר מייצר. לכן הבה נשתמש במחשבה שלנו ונשליט את דעתנו על תחושותינו המוטעות, ונפסיק להתעצל ולהתבצר בתחושות של שמחה (וכפי שהבנו עכשיו בדמיונות של שמחה) ואעפי שהן קלות יותר להשגה (שהרי היצר עוזר שם מאוד), ונשקיע בהתחלה קצת יותר, אבל אחכ בעזהית נגיע לעצמותה של השמחה המהנה הרבה יותר!

מלמד ברחמים! תוך כדי כתיבת הקונטרס התוודעתי (בהמלצת ובאמצעות רבותי) ליהודי יקר שלפי הגדרת הרופאים הוא חולה סופני, הסובל מניוון במערכת העצבים שגורם לניוון שרירים- מחלה המתחילה בחלק קטן בגוף האדם ומתפשטת באיטיות לשאר חלקי הגוף. לפני כמה שנים המחלה כבר התפשטה עד לצווארו ושיתקה כמעט את כל חלקי גופו ומאז אין בו את היכולת לנשום בכוחות עצמו ולכן הוא מחובר באופן קבוע למכונת הנשמה. מה שעדיין מתפקד אצלו (ונתפלל לה' יתברך שימשיך לתפקד ואף ישתפר),

זה מבית הבליעה ועד למוח בלבד! ועתה הבא נשאל: האם אדם כזה שחוץ מכמה אברים בפניו אין לו את היכולת להניע אף חלק אחר מגופו, יכול בכלל לרצות להמשיך לחיות? האם במצבו יש משהו שיכול לשמח אותו? האמת היא, שמי שקרא בעיון את העקרונות שהבאנו בקונטרס יודע שהתשובה צריכה להיות כן! אבל לראות איך אותו יהודי יקר מיישם את הכן הזה זה פשוט מדהים! כי למרות מצבו, יכולת העשייה שלו היא דבר מהמם! הנה בשנות מחלתו הוא הספיק להוציא לאור כמה ספרים (וספר נוסף עומד לצאת לאור, בזמן הקרוב).

כשאחד מספריו נכתב באמצעות קריאה של תנועות השפתיים- עי הנכדות. כי לאחר הניתוח בגרון שבו חיברו אותו למכונת הנשמה אזי במשך יותר משנה הוא איבד את יכולת הדיבור, עד שחיברו אותו למכשיר חדשני שבאמצעותו הוא חזר לדבר ואף החל לתת הרצאות במקומות שונים, להופיע בכנסים רפואיים ולייצג מתוך דוגמא אישית את ההתנהגות הנחרצת למה שמכונה בפיהם המתת חסד (חסד עם מי? עם משפחת החולה שלא יצטרכו לטרוח יותר?

או אולי חסד עם בית החולים שעכשיו תתפנה לו עוד מיטה...), וזאת בנוסף לשני שיעורים שבועיים שהוא מקיים בביתו. ועל אותן שנים שבהן מחלתו החריפה וריאותיו הפסיקו לתפקד, הוא מציין שהן היו השנים הכי יפות והכי פוריות שלו בחיים וכל רגע ורגע היה מלא סיפוק. מכל מקום את השמחה הזו ואת היכולת להתמיד בה גם במצבים קשים כאלה הוא ספג עוד בצעירותו מבית אבא, כשהוא חי את השמחה וההתלהבות שבעשיית המצוות, אם זה בניית הסוכה ועד לקיום שאר המצוות,

וזה מה שעוזר לו גם היום לרצות ולחיות חיים מלאים ושמחים עד לסוף הדרך ולהביע זאת גם במאור פנים מיוחד הסוחף אחריו את כל הסובבים אותו למסלול השמחה, תוך שהוא רגיל לומר: אני לא חולה סופני אני חי עד הסוף.... לפיכך מי שבאמת רוצה להצליח במשימת השמחה, צריך לחזור ולשנן את הדברים שוב ושוב- ולבצע... דרך צלחה!