חשיבותו של כבוד עצמי

כאן יכולים רבים לתמוה: כיצד אוכל לאהוב את עצמי כאשר כה רבות מגרעותיי? האין האהבה העצמית סימן ליהירות? כיצד אוכל להשתפר מבלי לגנות את עצמי באופן מתמיד? אכן, אמת הדבר- בחינה עצמית פנימית נחוצה בהחלט כדי לזהות ולאחר חולשות. אבל בושה יתירה (דהיינו, הערכה עצמית נמוכה) מובילה לרפיון ידיים, לדאגנות, ובאופן בלתי נמנע גם לעוינות כלפי הזולת, משום שאדם יחתור להאשים ולבייש אחרים באותה מידה בה הוא מרגיש בוש בעצמו. כן, על אדם בהחלט להתבייש בעצם קיומו, ולא בגין כל דבר שהוא מעבר לשליטתו, כולל רמת היכולת הנוכחית, הבגרות והמודעות שלו או של אחרים. הדבר יוביל להרגשת חוסר ערך יתירה, אשר מרחיקה אותנו מן הזולת ומונעת אותנו מאהבתו.

הספר אהבת מישרים מזכיר, בהתייחסו לויקרא יט, יז, שרק אדם שתחושתו הפנימית כלפי עצמו טובה, יוכל לקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך. ומזכיר לנו מצוות הלבבות (ד', ה') שאסור לבייש ילד שהינו גדול דיו כדי להרגיש מבוכה. כשם שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו חרף מגרעותינו, כן עלינו לאהוב את עצמנו, ואיש את רעהו, אף כי כולנו רחוקים מן השלמות.

בוודאי ניווכח לדעת שמדי פעם מצב רוחנו גרוע, אנו כועסים, אנוכיים ומדוכדכים. ייתכן שנגלה רשלנות, שכחה, חוסר ארגון וחוסר סבלנות. ייתכן שנגלה מגרעות דומות גם אצל ילדינו או אצל בני הזוג שלנו. כאשר יקרה הדבר, עלינו לנהוג כאותו מרפא גופני, ולרשום לעצמנו תרגילים רוחניים מסוימים שישיבו אותנו לאיתננו. אין צורך שנחדל לאהוב את עצמנו או את זולתנו.

מה שאנו זקוקים לו ביותר בתקופה שכזו היא אהבה ללא תנאים, אהבה המקבלת בהכנעה את מגבלותינו, ועם זאת היא מדרבנת אותנו להגיע ליותר, ככל שנוכל. באווירה אשר כזו, תהיה ההתפתחות העצמית מירבית ביותר. עלינו לשמור על כבוד עצמי ועל כבוד הזולת, לא כדי להגיע לשביעות רצון ושאננות או הונאה עצמית, אלא כדי שנוכל לשמור על אובייקטיביות רגועה בבואנו להתוות לעצמנו את הצעדים הטובים ביותר להשגת מטרת חיינו התמידית: שיפור עצמי.

נשים נא ליבנו לכך שחלק אלוק ממעל אשר באדם, ממריץ אותו בטבעיות ומאליו לקראת גדילה, (אלא אם כן הוא משותק על ידי בושה יתירה, רגשי אשמה או פחד.) הדבר יתחרש מאליו, אם תהיה לנו גישה חיובית כלפי עצמנו.