דו שיח בין בעל ואישה

המין האנושי קרוי ''מדבר'' על שם האמצעי ששזר הבורא יתברך בפי האדם כדי שיתחבר לשאר בני אנוש. אולם כשם שהדיבור עשוי לקשר בין בני-אדם כפי שנועד לכך, הם עשויים להיפגע זה מזה אם הם לא ידעו כיצד להשתמש בדיבור.

התועלת בדיבור לעומת החסרונות העשויים לצמוח ממנו בולט מאוד בניהול שיחות בין בעל ואשה. בכתב-עת חשוב זה (גליון )29 ציינו שכיון שמערכת הנישואין הינה מסגרת ’שותפותית’ בין בעל לאשה, הרי המבנה הנפשי הנשי שהוא שותפותי תואם את הנישואין, בעוד שהמבנה הגברי שאינו שותפותי לוקה בחסר.

הבה ונציב מספר מצבים שיחתיים שבהם נוכל לגלות זאת: בגמרא במסכת קידושין דף מט ע''ב כתוב עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה קבין נטלו וכו’.. יתכן והאימרה מעלה חיוך על שפתותיהם של חלק מן הקוראים, אך כיון שהדיבור הרב היא תכונה מצויה מאוד אצל כלל הנשים, הרי ברור שהדיבור אינו רק תכונה, אלא גם תפקיד.

אנו מזהים שעל פי רוב האשה נוטה לשיחה רבה יותר מאשר הגבר מי שאינו מבין את תהליך ההתקשרות בין בעל לאשה בנישואין עשוי לראות בשיחתה הרבה של האשה אך חסרון אך לאחר שקבענו שנפשה של האשה היא נפש שותפותית מובן מדוע האשה משוחחת רבות; שהרי קבענו בתחילת מאמרנו שהמין האנושי קרוי מדבר מאחר וניתן לו האמצעי להתחברות באמצעות הדיבור, להבדיל מכל בעלי החיים, וכיון שנטיית נפשה של האשה להתחברות רגשית היא עושה זאת באמצעות שיחות לעמיתה הגבר כיון שאין לו ’נפש מתחברת’ על פי רוב הוא אינו נוטה לשיחה, אלא אם כן הוא צריך למסור מידע, או שהוא חש צורך להרשים את המצוי לידו, (אז ניתן לראות שהוא משוחח רבות, למשל בטלפון עם אדם זר או במסיבת חברים וכן במפגשים שהיו לו עם רעיתו קודם הנישואין, כיון שמגמתו היתה אז להרשים אותה) עתה לאחר הנישואין כיון שהיא מכירה אותו, מגמת הצבירה של תדמית חיובית פוחתת והולכת ועימה פוחת הזמן שבעל מקדיש לשיחה עם רעיתו.

הבעל אינו ’מחובר’ לרעיתו 

הצורך של האשה להתחברות רגשית באמצעות השיחה עשוי להביאה למועקה נפשית כיון שהיא חשה שבעלה אינו נוטה לשיחה עמה למשל אשה פונה לבעלה ומציעה לו לשוחח והוא מסכים, אך על פניו ניכר שאינו שש לכך או שבלא-משים הוא מסתכל על שעונו ומגיב לבקשתה, כן דברי, דברי, אני שומע האשה אמנם שבעת רצון שבעלה משוחח עמה, אך יחד עם זאת היא חשה שאין לו נטייה לכך מעצמו ו’הוא עושה לה טובה’ הווה אומר שהוא אינו מחובר אליה, והדבר מעיק על רגשותיה.

אבקש לציין שאכן כן, הבעל אינו ’מחובר לרעיתו’ זאת כפי שקבענו כיון שלבעל אין נפש מחוברת הוא אינו מחובר לרעיתו כפי שהיא מחוברת אליו יתכן ואם אשה קוראת כרגע שורות אלו הדבר מעלה ברגשותיה שוב את הכאב והחסר הרגשי לתחושת קשר, אך בכל זאת ציון עובדה זו תורם להרגשתה של האשה כיון שאם עד עכשיו הימנעותו ואי התלהבותו של הבעל לשוחח נראתה לה כביטוי להתרחקות מאישיותה שלה.

עכשיו ברור לאשה שאין זה אישי כלפיה, אלא ציון עובדה, וגילוי באופן כללי שזה מבנה הנפש של גבר, ואם כל אדם אחר שהיא היתה נישאת לו, המערכת היתה דומה וכן במערכת יחסים שהיתה יכולה להיות לבעלה עם כל אשה אחרת שהיה נישא לה.

קבענו שבנפשה של האשה הדיבור שייך לחלק הרגשי, בעוד שאצל הגבר הדיבור שייך להספקת מידע נוכל להבחין בכך בדוגמא הבאה: אשה פונה לבעלה ושואלת מדוע אינך מדבר עמי בתקופה האחרונה? הבעל מופתע מהתלונה ואומר: אינני מבין מדוע את טוענת כך והרי אני מדבר עמך כל הזמן.

האשה מגיבה ואומרת: אולי תציין בפני מתי שוחחת עמי? הבעל מגיב ואומר: והרי לפני מספר דקות שאלתי אותך, היכן נעליו של דוד, ומה עם הטיפול בשיניה של תמר? הנה אתה רואה שאינך מדבר, עמי מגיבה האשה, רק שצריך משהו אתה מדבר ומה עם לדבר סתם כך? מדוגמה זו אפשר ללמוד את אשר אמרנו, אצל הבעל הדיבור הינו כלי למסירת מידע, ולכן הבעל הגיב: הרי שאלתי אותך על הנעלים של דוד ועל הטיפול בשיניה של תמר, בעוד שרעיתו מתיחסת לדיבור באופן הרגשי, ולתהליך התקשרות הדדי, לכן מגיבה הרעיה על כך ש''שאלותיך אינן מוגדרות כדיבור''.

ליזום שיחה

ראוי לדעת שהצורך של האשה בשיחה מורכב משני מישורים, האחד: ’לשוחח’ ובחלק הזה היא יכולה להגיע לידי סיפוק גם בשיחה עם חברה. החלק השני הוא: אם אנו משוחחים, ''יש לי הוכחה שאתה בעלי ומחובר אלי רגשית'' עוצמת הצורך של האשה בחלק השני עולה עשרת מונים על החלק הראשון, ולצורך בתחושה זו אין אפשרות לקבל סיפוק משיחה עם מישהו אחר. הבעל יכול מאוד לעזור לאשה בסיפוק חלק זה ועל ידי כך תרד פלאים תחושת המועקה של האשה זאת אם הוא לא ’יגרר’ לשיחה עם רעיתו, אלא יזום אותה.

הבה ונבהיר זאת, ציינו, שהאשה זקוקה להוכחה על הקשר של בעלה אליה, ולכן היא משוחחת כדי לבחון ולקבל אישור זה לכן ראוי שבעל לא ימתין עד שהרעיה תפנה אליו כדי שישוחח עמה, אלא שהוא יזום שיחות (קצרות) עמה למשל, כדאי לבעל לגשת לשוחח עם רעיתו מספר דקות לאחר שהוא הגיע הביתה, השיחה עמה יכולה להיות במטבח בסלון בעמידה או בישיבה הנקודה המרכזית היא היוזמה מצידו אין מדובר על שיחה ארוכה, אלא של מספר דקות, וכן להמשיך לעשות שוב בטווחי זמן של שעה עד שעתיים הרעיון העומד מאחורי ההצעה מונחה בכך, שכיון שהצורך העיקרי בשיחה מבחינתה של האשה הוא לקבל מהשיחה תחושה שבעלה מחובר אליה רגשית, הרי כיון שהוא היוזם, השיחה רוויה בהוכחה לקשר שביניהם, ודי יהיה לרעיה בזמן מועט של דיבור, לעומת זאת שיחה שהאשה יזמה והבעל רק נעתר לבקשתה תחייב זמן רב יותר להגיע לאותה רמה של הוכחה רגשית.

להנהן בעת ההקשבה 

אפשר להבחין בכך באמצעות דוגמא נוספת: מחקרים מלמדים שבשיחת חברים בין שניים, אם המאזין מהנהן בראשו בעת שזולתו מדבר, הרי הדובר ידבר פי שלוש וארבע יותר מאשר אם המאזין אינו מהנהן בראשו. מתברר שבשיחה זוגית אנו מגלים את ההפך המוחלט, בעל המהנהן בראשו בעת שרעיתו דוברת, מגדיל את הסיכוי שרעיתו תדבר רבע מהזמן שנדרש לה עד עתה על מנת להרגיש רוויה בשיחה.

על פי האמור לעיל, הדבר מובן כיון שהאשה זקוקה בעיקר להוכחה על הקשר, הרי ההנהון של הבעל בעת שהיא מדברת משדר בצורה חזקה על הקשר של בעלה אליה ולדבריה לכן די לה גם בזמן מועט של שיחה.

להגיע לרוויה - יצוין שהחשיבות הנהונו של הבעל גדל שבעתיים בגלל הסיבה הבאה: אנו מזהים צורה שונה של האזנה אצל הבעל מאשר אצל האשה על פי רוב כאשר הרעיה מאזינה היא משדרת בגופה על האזנתה - היא נותנת ביטוי רחב להסכמתה או אי הסכמתה למה שבעלה אומר לעומתה הבעל כמעט ואינו מזיז את גופו בעת שהוא מאזין לכן פעמים רבות אשה פונה לבעלה ואומרת לו, אינך מקשיב לי; והוא מופתע מדבריה ומגיב אני מקשיב דברי, כאמור האשה שאינה רואה את בעלה משדר חיצונית כמוה פעולות שיבטאו את האזנתו, סבורה שאינו מאזין, בעוד שכאמור הוא מאזין לה ומרוכז בדבריה.

המניע הנשי לספר

מה מניע את הרעיה לספר לבעלה את שעבר עליה דברים חיוביים או שליליים? בזיכרונה רשום שהיא חוותה חוויה מרגשת חיובית, או מצוקה קטנה, למשל, הבת הקטנה תמר הגיבה בחכמה רבה למה שהרעיה אמרה לה תגובתה של תמר ריגשה מאוד את הרעיה אך היא חוותה זאת לבדה ויש לה צורך לחוות זאת יחד עם בעלה, בדומה לכך אם קרה דבר שהכאיב לה רגשית או גופנית, היא עברה את הכאב לבדה בלא בעלה, לכן היא מספרת לו את הדברים שהיא חוותה, וכשהיא מספרת ניתן להבחין שהיא מחייה את הסיפור כאילו הוא קורה כרגע, אם בעלה מאזין לה באופן הנכון, היא מאכסנת מחדש את זיכרון החוויה אך עתה היא רשומה כאילו היא קרתה לה יחד עם בעלה.

הבעל התכליתי 

בשיחה שבין בעל לאשה קיימת בעיה נוספת המבנה הגברי הוא ’תכליתי’ לכן כאשר הרעיה פונה לבעלה כדי לספר לו משהו, פעמים רבות הוא תוהה מה בדיוק היא מצפה ממני הוא מתייחס לסיפורה כאל פניה לסיוע, ומיד כשהיא מתחילה לספר הוא מנסה לזהות במחשבתו מה בסופו של דבר היא תבקש שיעשה ולכן כאשר הוא אינו מזהה מה עליו לעשות, הוא קוטע את שיחתה ואומר במפורש ''שורה אחרונה, מה את רוצה שאני אעשה?'' תגובה זו פוגעת ברגשותיה של האשה היא זקוקה לשתף אותו כבר מהשורה הראשונה במה שעבר עליה, ולא דווקא בדבר תכליתי שיביא אותו לעשות משהו.

נוכל לראות זאת בדוגמה נוספת הרעיה מספרת לבעלה על קושי שנתקלה בו בבוקר בעת שהוא נעדר מן הבית היא מספרת שכאשר רצתה לכבס את הבגדים הבחינה שחסרה אבקת הכביסה שהיא רגילה להשתמש בה, כאמור הבעל עשוי להבין שהיא מכינה אותו לקראת אפשרות שיגש, עתה, באישון לילה למרכול הפתוח בחצות, כדי לרכוש את אבקת הכביסה, הרעיה ממשיכה לרקום לו את הסיפור, ולאחר דברים רבים שקרו לה בדרכה למרכול, היא מספרת שהיא הגיעה לשם ואף נכנסה למחלקת הנקיון, ומתברר שאין שם את אבקת הכביסה היחודית שהיא מחפשת, בשלב הזה הבעל מתחזק בדעתו שאכן הוא יצטרך לגשת למרכול ולהביא את אבקת הכביסה.

הרעיה ממשיכה בתיאורה ומספרת שאחת הזבניות הבחינה במצוקתה ולשאלה, מה היא מחפשת, היא סיפרה לה על אבקת הכביסה שעבורה היא עשתה דרך ארוכה מביתה למרכול כדי להשיגה והזבנית השיבה יש את אבקת הכביסה, ובכמויות רבות, והיא נמצאת מאחורי ארגזי האקונומיקה, בשלב זה, הבעל חש מתוסכל לחלוטין, ובמחשבתו עוברת השאלה: באמת יש? האם זה ודאי? אם כן מדוע היא סיפרה את כל סיפורה כאמור הרעיה בגלל המבנה השותפי שלה ביקשה לשתף את בעלה במה שעבר עליה, לעומתה הבעל חיפש ובחן בסיפור היכן הפעולה התכליתית שאישתו מצפה ממנו, ומתוך כך מתרחבת אי ההבנה בין הבעל לאשה, כאשר אין זה מתוך רוע-לב אלא משום שגבר ואשה שונים לחלוטין במבנה הרגשי שלהם.

בני זוג המבקשים להשרות את השכינה בביתם, חייבים להעמיק וללמוד על הבדלים אלה, האשה תפנים לאישיותה שכשם שהיא זקוקה לשתף את בעלה בכל מה שעבר עליה, כך בעלה מתקשה להשתתף בכך, הבעל, לעומת זאת, חייב להבין את צרכי רעיתו, ולהשתדל לשתף עמה פעולה בכך שינסה לבחון את התנהגותו כאשר הוא נפגש עם אדם חשוב, שהוא מאוד זקוק לו ואז הוא יגלה, שהוא מגיב ומביע הבעות ושפת גוף בהתאם לסיפור שמתאר בפניו אותו אדם, הוא מביע פנים עצובות כאשר הדובר מספר לו על דברים עצובים, הוא מביע פנים מחייכות כאשר הלה מספר על דברים טובים, הוא אפילו צוחק במלא פיו כאשר הוא שומע ממנו בדיחה שאינה מצחיקה כלל, הוא עושה כן משום שהוא מנסה ’להתחבר’ לאותו אדם שחשוב לו להתחבר אליו אין שום סיבה שלא יתנהג כך גם עם רעיתו משום שאכן נישואין הם שותפות ובעוד שהאשה קיבלה מהקב''ה במתנה את תכונת השותפות, הבעל זקוק לפתח את עצמו לכיוון זה.