האור שבקצה המנהרה

מתוך קלטת וידאו שיצאה בבריטניה בשם ''מראות של תקווה''- (''VISIONS OF HOPE''), המתעדת עדויות אותנטיות של אנשים שעברו את סף המות ושבו לחיים. אנשים שהיו ''שם''. הקלטת מתעדת עדויות של אנשים שהתנסו בחוויה של מות קליני, מצב שבו הלב חדל לפעום, אך המוח עדיין מתפקד. ג'וייל פריד, קפטן בדימוס:

 ''מעלי היה האור הבהיר ביותר שראיתי אי פעם. לאחר מכן הופיעה הישות הזו וסימנה לי בלי מילים להביט למטה. שם ראיתי כדור בגודל של כדור טניס בערך, הסובב לאיטו בחלל. ידעתי שאצטרך לשוב למקום הזה. כשנעתי לכיוונו, הוא נעשה גדול יותר ויותר. לא רציתי לחזור אליו, רציתי להישאר במקום בו הייתי בחלל, ולהמשיך הלאה. כיום אני מבין, שהיה זה כדור הארץ.

ראיתי אותו על כל צבעיו. זה היה הרבה לפני שהיו תצלומים מהחלל''. סיפורו של פריד החל כאשר רופא הוזעק אל ביתו וקבע את מותו. והוא ממשיך לספר: ''אבי סיפר לי, שהיו אמורים להעביר אותי לבית החולים כדי לבצע בגופתי ניתוח שלאחר המוות, אולם אמי, שהיא אישה יהודייה דתייה, לא אפשרה להם לעשות זאת לפני צאת השבת. ביום ראשון לפנות בוקר 'התעוררתי', והתחלתי להשמיע קולות, שהבהילו בצורה רצינית את האדם שעמד ליד גופתי''. את החוויה שעבר מתמצת פריד: ''למדתי לאהוב את האדמה הזו, אך אני יודע שאין זו התחנה האחרונה''. עדותו של פריד, שהינו אדם רציני ומהימן, היא רק אחת מעשרות העדויות המופיעות בקלטת.

עדה אחרת, טרודי לייס, מסכמת את החוויה שעברה: ''כעת אני יודעת מעל לכל ספק, שאינני הגוף הזה.'' עדה בשם סוזי הולדה, מספרת: ''הוחשתי לבית החולים בחודש החמישי להריוני לצורך ביצוע הפלה. ההריון לא עלה יפה, מכיוון שהייתי חולה מאוד. הרופאים היו בלחץ והחליטו על ניתוח קיסרי דחוף, אולם אני הייתי חסרת דאגה. אני חושבת שבשלב הזה כבר גמלה בלבי ההחלטה להסתלק… לאחר מכן אני זוכרת, שאיבדתי את ההכרה.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני מביטה מעל גופי, כשאנשים רכונים מעליו. אחר כך ראיתי עיגול מקרין אור לבן, ובתוכו אור כחול, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך האור הכחול. שלווה, רוגע ויופי מוחלטים הקיפו אותי. התחושה הייתה כמו לצוף. נשאבתי עמוק לתוך מנהרה, שבקצה היה אור, ובתוכה שמעתי קול מדבר אלי: 'האם את באמת חושבת שעשית מה שהיית צריכה לעשות? האם את מתכוונת להשאיר את ילדך סימון בן השלוש לבדו?' הקול הזה חזר על עצמו ברכות שוב ושוב. חשבתי לעצמי:

'אילו אנשים ידעו באמת מהו פירושו של המוות, הם לא היו פוחדים, מכיוון שאין זה משנה מה קורה לגוף שלך, אתה אינך נמצא בו. אתה תודעה משוחררת ומלאת אור'. הבנתי שזהו רגע הבחירה. יכולתי להמשיך לתוך האור, אך מצאתי את עצמי נשאבת בחזרה. היה מין רעש כזה, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך גוף שלי, כשמסביבו אינפוזיות והמולה גדולה''.

המדענית, שירלי פירסל, אשר השתתפה בכנס מדענים בבריטניה, באוניברסיטת סנט דייויד, שבמרכזו עמדה השאלה: ''האם תופעת המוות קליני, הוא נושא המצדיק מחקר רציני ומתקדם'', מסבירה כי עבור אנשים רבים הייתה החוויה הזו הפתעה גמורה. לדבריה, תופעת ה''כמעט מוות'' הנה משהו אמיתי, שצריך להיחקר ביסודיות. היא פוסלת את האפשרות שמדובר במשאלות לב ובחזיונות, שכן הללו אינם מחוללים שינויים מהותיים בחיים.

הממצאים מראים שמי שעבר חוויה של מות-קליני, התחולל אצלו שינוי יסודי בגישה לחיים. הפסיכיאטרית ד''ר ג'ויס סטורם פאקין, תומכת בדבריה ומוסיפה: ''כי חזיונות ודמיונות יכולים לשנות רק באופן זמני את מסלול חייו של האדם, אולם כשהדמיון פוסק, שב האדם להיות מה שהיה. העדויות מלמדות, כי מי שחווה את התופעה לעולם לא שב להיות האדם שהיה''. הפסיכיאטרית האמריקאית הנודעת, אליזבט קובלר-רוס, אשר חוקרת את הנושא מעל לעשרים שנה וברצינות: ''אני יודעת מעבר לכל צל של ספק, כי החיים ממשיכים לאחר המוות הפיזי.

אני מטבעי מאוד סקפטית ועל כן בחנתי בקפידה כל היבט של החוויה הזו. גיליתי, למשל, שאנשים שמגופם נקטעו אברים, סיפרו כי כשעזבו את גופם, כנשמות, שוב היו שלמים. יתר על-כן, עיוורים ששנים לא ראו אור, דיווחו לי שראו. עיוורים מלידה תיארו בפני בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שהיו בחדר בו גופם היה ונח, אילו תכשיטים ענדו ומה עשו. זה הרי בלתי אפשרי! כיצד הם יכלו לדעת זאת?''

היא אינה רואה כל צורך לשכנע אחרים באמיתות התופעה. וכדבריה: ''אלו שפתוחים לשמוע- ישמעו, ואלו שאטומים- יזכו להפתעה!'' עד היום נחקרו כשלושים מיליון(!) עדים מכל העולם שחוו מוות קליני. התיאורים המשותפים לכולם הם: ריחוף מעל ועל פני הגוף הפיזי, וידיעה ברורה בכל מה שהתרחש סביבם. רובם מתארים הימצאות בסביבה מוארת ובעלת יופי פנימי ומעבר לעבר אור בהיר דרך מנהרה חשוכה. עדים רבים מספרים על קול שדיבר אליהם. וכן רבים סיפרו על כי היה להם כה טוב, עד כי לא רצו לשוב לחיים ארציים.

נכים סיפרו על תחושה של השתחררות מכבלים, וכמעט כולם ציינו את היעלמות הפחד האנושי. חוקרי התופעה מצביעים בראש ובראשונה על העובדה, כי לא ייתכן שאלמנטים זהים יחזרו בעדויות של מיליוני אנשים, אלא אם כן חוו כולם משהו אמיתי. ספר מרתק ושובה לבבות של צעירים ומבוגרים, בשם: ''חיים'', שיצא בגרמניה, טוען כי האדם המודרני אומנם שואל את עצמו שאלות כגון:

"מאין באתי'' ו''לאן אני הולך'', אולם מכיוון שנקודת המבט שלו על החיים היא חומרית בלבד, הוא נוטה להתחמק מנושא המוות ואף מפתח פחדים וחרדות בנושא. ספר ה''חיים'' קובע עוד כי החיים הארציים הנם רק חלק מן החיים האמיתיים הם תחנת ביניים במסע הנשמה. זוהי תקופת לימוד עבור הנשמה. כדור הארץ הוא בית-ספר. הנשמה חודרת לגוף הפיזי ברגע הלידה וקשורה אליו עד למוות, שאינו אלא כהסרת בגד מהגוף. לעיתים הנשמה יוצאת מן הגוף, במיוחד בעת שינה עמוקה ובמצב של חוסר הכרה. אולם בניגוד למוות, במצבים אלו היא עדיין מחוברת לגוף בחוט אנרגטי דק. הנשמה דומה לגוף הפיזי שלנו ובנויה מטריליונים של חלקיקי אנרגיה זעירים.

היא שמספקת את אנרגיית החיים לגוף, ובכך מאפשרת את קיומו. אנרגיית החיים בוקעת משבעה מרכזי אנרגיה המצויים בגוף. מחסור באנרגיה במרכז מסוים גורם להפרעות בקליטת האנרגיה לאברים הצמודים אליו. ואם המחסור נמשך זמן רב, עלולה להופיע מחלה. כיום ניתן, ע''י שיטה שפיתח ד''ר פול, למדוד את רמת האנרגיה באברי הגוף השונים. יוהה שנל, תרפיסטית מגרמניה, מספרת כי הייתה עדה, במשך עשרים שנה לתהליכי מוות רבים,

ותמיד לאחריהם הייתה מסוגלת להבחין בהעתק אנרגטי של המבנה האנושי לובש צורה מעל הגוף הפיזי בו כבר אין חיים. הפסיכיאטרית -החוקרת קובלר-רוס, בעצמה עברה חוויה של מוות קליני: ''יש הבדל גדול בין חקר עדויות של אנשים אחרים לבין התנסות אישית. המקרה שלי היה יפה יותר מכל אותם 20,000 מקרים שחקרתי. אחרי שהייתי פעם אחת בתוך האור הזה וחוויתי את הרוגע והאהבה, זה משנה את כל ערכיך ואת איכות חייך. גם אם יתלו אותך על קצות האצבעות, אתה בכל זאת תדע שמוות אינו דבר אמיתי.''