"הילד שלי היפראקטיבי..."

להניה, שלום וברכה,

אני אשה נשואה בת 28 ואם ל- 5 ילדים, כשהגדול בן שבע וחצי והקטנה בת שנתיים וחצי. רציתי להתייעץ איתך בנוגע לעניין שמאוד מטריד אותי, מכאיב לי ואינו נותן לי מנוחה, עד כדי כך שאין לי חשק לעשות מאומה בבית.

הבעיה היא בהתנהגותו של הבן הבכור, בן השבע וחצי. הייתי איתו בייעוץ ונאמר לי שהוא היפר-אקטיבי, עם המון חוסר גבולות (בלי קשר להיפר-אקטיביות שלו). אני לא יודעת כיצד לעזור לו ולפתור את בעיית חוסר הגבולות. כשאני מבקשת ממנו משהו בבית, הוא בדרך כלל חוזר אלי בשאלה: "אבל למה?". למשל: "לך ללבוש פיגמה", והוא עונה לי: "אבל למה?" וכדומה.

יש לציין שלפעמים הוא נרתם לעזרה, עושה דברים טובים, ואף קורא ספרים ונרגע, אבל לרוב הוא משתולל בלי טעם.

בנוסף, ישנה בעיה איתו בתלמוד תורה, שם מתלוננים על התנהגותו. היה מקרה בו הרבי אמר למספר תלמידים שהם יוכלו לצאת לטיול עם הכיתה רק בתנאי שיחתמו שישפרו את התנהגותם. כולם חתמו ורק הבן שלי סרב לחתום. כשהוא סיפר לי על כך, אמר שהסיבה שהוא אינו יוצא לטיול, כי הוא רוצה ללמוד משניות בעל פה בזמן הזה ולא אמר את הסיבה האמיתית (שלא חתם). אז יש כאן גם שקר לאמא. איני יודעת כיצד לנהוג עם הילד הזה, אם בעונשים ובמכות, או בדיבורים ובפרסים. בשנה שעברה התנהגתי איתו ביד קשה, במכות, עונשים וצעקות, והמצב החריף. כרגע אני אובדת עצות. אנא, עזרי לי ויעצי לי באיזו דרך לנהוג איתו.

מצפה לתשובך המהירה...

* * *

אני מבינה לליבך וקולטת עד כמה קשה לך. את צעירה מאוד, אם ל- 5 ילדים, ויש לך אכן קושי אמיתי עם בנך הבכור. אמרת שפנית לייעוץ ובנך הוכר כהיפר-אקטיבי. האם לא קיבלת הדרכה במקום זה כיצד לנהוג איתו? כי ילד היפר-אקטיבי דורש התייחסות מיוחדת. יחד עם זאת, את מציינת שישנה בעיה נוספת של חוסר גבולות. להערכתי, היא קשורה להיפר-אקטיביות, ואתייחס לכך בהמשך.

פעילות יתר של ילדים היא אחד המצבים הקשים ביותר להתמודדות עבור ההורים. גם ההורה, כמו הילד, חש תסכול, כעס, אשמה וחוסר אונים. לפעמים הוא אף שואל את עצמו האם הוא עדיין אוהב את הילד הזה...

ללא עזרה והדרכה מתאימה, כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם הקושי הזה בהצלחה. גם הילד, לצד בעיות ההתנהגות והלמידה, חש תסכול עמוק נוכח חוסר השליטה שלו ונוכח כשלונותיו בבית ובכיתה. בנוסף, מתווספים על הקשיים גם רבדים רגשיים, המעצימים את הבעיה, ואז הילד אכן במבוי סתום, ההורים במצוקה וכל המשפחה סובלת.

לכן, חשוב לאתר את הקושי כמה שיותר מוקדם ולטפל בו.

* * *

החוקרים מאמינים שהבסיס לתסמונת ההיפר-אקטיביות הוא פיסי ולא פסיכולוגי. כ- 30% מהילדים סובלים מהבעיה, בנים יותר מבנות ביחס של 1/6, ויש לה שלושה מאפיינים:

1) חוסר ריכוז - רמת קשב שאינה תואמת את הגיל, הסחת יתר על ידי גירויים.

2) אימפולסיביות - פעולה לפני חשיבה וחוסר יכולת לשלוט על דחפים. קושי לחכות בתור במשחק קבוצתי.

3) היפר-אקטיביות - רמת פעילות גבוהה, חוסר מנוחה וקושי לשבת בשקט, אי יכולת לשבת על הכיסא זמן ממושך.

כדי להיחשב לילד היפר-אקטיבי, די בשתיים מתוך שלוש התכונות.

התיאור ההתנהגותי של ילד כזה:

בכיתה - קשיים בתפקוד רצוף במשימות, העבודה מבוצעת ברשלנות, במבחנים מופיעות טעויות רבות מתוך חוסר תשומת לב, וכמובן אי שקט.

בבית - קשיים במילוי משימות, חוסר התמדה בפעילויות, אפילו במשחקים, פעילות יתר מוטורית, ריבוי ריצה וטיפוס, קושי לשבת בשקט אפילו רגע אחד ופעילות גבוהה ללא מטרה.

הסימפטומים שונים אצל כל ילד ומשתנים אצלו בהתאם לסיטואציה ולזמן. לעתים, ילד היפר-אקטיבי מסוגל להתנהג בצורה מאורגנת והולמת לפרק זמן קצר כשהוא במצב יחידני (לא בקבוצה).

מבחינה רגשית, ישנם לעיתים מצבי רוח משתנים, סף תסכול נמוך, התפרצויות זעם, הערכה עצמית נמוכה והתנגדות לדרישות משמעת.

שימי לב, אמא יקרה, "חוסר הגבולות" שייך להיפר-אקטיביות. זהו מצב אופייני המתלווה לתופעת פעילות היתר. לילד כזה קשה לקבל משמעת וכללים. אמו, כנראה, נכנעת מתוך לאות וחוסר אונים, ואין לה כוחות לעמוד על המשמר ולדרוש את קיום כללי המשמעת למרות הכל. הדבר מגביר אצל הילד את הבלבול ואת חוסר השליטה, ואז אמו דורשת פחות ופחות והבעיה גדלה.

האינטליגנציה של ילד היפר-אקטיבי תקינה, אבל הישגיו נמוכים, ולעתים מתלווה להפרעה זו גם ליקוי למידה.

ישנם מספר כיווני התפתחות של ההפרעה. ישנם מקרים בהם הסימפטומים נמשכים עד להתבגרות. במקרים אחרים הם נעלמים בגיל ההתבגרות. לעתים, ההיפר-אקטיביות נעלמת, אך ליקויי הקשב והאימפולסיביות נמשכים.

מה שחשוב הוא לאבחן את הקושי כמה שיותר מוקדם, כי הוא ניתן לטיפול גם באמצעות תרופות וגם באמצעות תוכנית טיפול התנהגותית. לאחר טיפול הולם יכולים ילדים כאלו לגדול, למרות הקושי, כילדים בריאים פיזית ורגשית, מבלי לצבור תסכולים וכאב.

בדרך כלל, המורים הם שמבחינים לראשונה שמשהו אינו כשורה עם הילד, היות וההורים נוטים לקבל את התנהגותו החריגה של ילדם. בית הספר דורש יותר משמעת והתנהגות קבילה שלא תפריע לשאר ילדי הכיתה, והמורים יכולים להשוות בין ילדים בני אותה קבוצת גיל ולזהות ילד חריג.

בהפרעת ההיפר-אקטיביות ישנה, כאמור, בעיה של ריכוז. ריכוז הוא תנאי ללמידה. כשהריכוז תקין קיים מעין מסנן, המסייע בידינו להתרכז בחומר הנלמד ובדברי המורה ולא להיות עסוקים בגירויים מבחוץ: רעש, מראה השמיים הנשקפים מהחלון או כל גירוי אחר. החומרים הנמצאים במוח - דופמין ונוראפינאפרין, הם המסייעים בידינו להתרכז ולסנן את הגירויים. לילדים היפר-אקטיביים יש פחות מחומרים אלו, על כן ניתנת להם תרופת הריטלין, החודרת למוח ומעוררת בו את ייצור החומרים.

מחקרים הראו שלילדים שלקחו ריטלין היתה ילדות מאושרת ובטחון עצמי רב יותר מאלו שלא לקחו. כנראה, הודות לכך שהם היו יותר רגועים ופחות אימפולסביים. בנוסף, היה גם שיפור בתפקוד המשפחתי, בעיקר ביחסי האם והילד, ובתפקוד החברתי.

השפעת הריטלין נמשכת כ- 4 שעות, על כן יש לתת אותה ביציאה מן הבית לבית הספר. יש לה גם תופעות לוואי, כמו: הפחתה בתיאבון, כאבי ראש, ולאחר 4 שעות, כשהשפעתה פגה, הילד נמצא בחוסר איזון. אי לכך, יש להתאים את המינון ואת זמני לקיחת התרופה על פי סדר יומו של הילד.

בנוסף, דרוש מעקב רפואי צמוד אחר הילד. במחקרים לטווח רחוק נמצא שילדים שקיבלו רק ריטלין, בלי טיפול נוסף, לא התקדמו באופן משמעותי.

במחקרים שבהם נבדקה השפעת הטיפול התרופתי על תפקודים קוגנטיביים, נקבע שיפור בזכרון לטווח הקצר, דיוק בחשיבה ושיפור בזמן תגובה בתהליכי למידה וביכולת ההתמדה. טיפול התנהגותי בילדים היפר-אקטיביים אמור לתת חיזוקים להתנהגויות רצויות של הילד כדי לחזקן. לכן, אמא יקרה, לצעוק ולהעניש אינה הדרך, ובעיקר לא עם ילד כזה, על אף שזו אולי התגובה הטבעית המתעוררת למול ההתנהגות ה"מרגיזה" שלו. כך זוכה התנהגותו השלילית לתשומת לב ויש לה סיכוי להתחזק. מה שקורה בדרך כלל הוא שההורה נותן הוראה לילד: "תפסיק להשתולל, תשב בשקט". הילד לא נשמע, ההורה חוזר על ההוראה בין 4 ל- 6 פעמים, ואז מתחיל שלב האיומים: "אם לא תשמע בקולי...", ואז קורה אחד מהשניים: או שההורה מרים ידיים ונכנע, או שמתעוררת תוקפנות כלפי הילד, צעקות ומכות.

אלו ואלו מלמדים את הילד שההורה אינו רציני, והוא יכול להמשיך בהתנהגותו. כך הילד אינו מפנים כללים ואינו מקבל גבולות, כי הוא למד ש"אמא אומרת אבל אני לא חייב לעשות". בזה אנו גורמים נזק נוסף לעתידו של הילד: ילד זקוק למבוגר שישים לו גבולות של מותר ואסור וירסן את דחפיו, שאם לא כן הוא ב"בלאגן", ואם לא יימצא לו הורה שיעזור לו להשליט סדר בחייו, הוא לא יוכל לגדול למבוגר עם גבולות עצמיים משלו. זה מה שקורה לילדך, אמא יקרה. חוסר הגבולות קשור בהחלט להיפר-אקטיביות. ילד שלא נכנס לסדר, ושהוריו הרימו ידיים בבית, יתנהג בהתאם גם בבית הספר או בתלמוד תורה, כי זה מה שהוא מכיר. הוא יצבור עלבונות ותסכולים, ייענש תכופות, הישגיו בלימודים יהיו נמוכים, לא ישתלב בחברה, והרי לכם ילד שמועד להיפגע רגשית ונפשית.

מה אפשר לעשות? עלייך ללמוד לתת לילד הוראות יותר יעילות:

א. קצרות וספציפיות - "יוסי, שב עכשיו ליד השולחן", ולא: "נו, תהיה כבר ילד טוב".

ב. ליצור קשר עין עם הילד - נמצא שקשר עין עוזר לילד לקבל את ההוראה.

ג. לבקש מהילד לחזור על ההוראה - "מה ביקשתי ממך?" - "לשבת ליד השולחן". לאשר: "נכון, זה מה שביקשתי".

ד. לתת חיזוק מילולי מיידי - "יפה, עכשיו ישבת בשקט. היום הכנת שיעורים יפה". גם אם המשימה לא הושלמה, לתת חיזוק על ביצוע חלקי. לילדים כאלו ביצוע מלא דורש תרגול.

מה עוד יכול לעזור?

יצירת מסגרת שבה לשני ההורים זמן מיוחד עם הילד, אפילו רבע שעה ביום. בזמן זה את או בעלך מבלים רק עם הילד, ואתם ביחד עושים איזושהי פעילות שהילד בוחר אותה, אבל לא משהו הקשור ללימודים ולא לשאול אותו שאלות, כי שאלות עלולות להיות מאיימות. מה כן אפשר? לשחק עם הילד ואז לתאר לו מה הוא עושה: "הו, עכשיו אתה משחק בכדור".

כך שוברים מעגל שלילי הרסני ובונים מעגל חיובי על ידי בילוי משותף, ועל ידי מערכת של חיזוקים מילוליים מיידיים וגם חיזוקים גופניים, כמו חיבוק, לטיפה ונשיקה.

מלבד החיזוקים המיידיים ממליצים מומחים לערוך תוכנית של משימות: ממשימות קלות ופשוטות למשימות יותר מסובכות ומורכבות, כגון: א. להתלבש בבוקר ולהיות מוכן בשעה מסויימת, ב... ג... ד... ה... ו....

על ביצוע כל משימה מקבל הילד מספר נקודות לפי משקלה של המשימה.

במקביל, עורכים רשימת פרסים וחיזוקים ונותנים להם מספר נקודות, כגון: לרכב על אופניים - 20 נקודות. לשחק בחוץ - 15 נקודות. לשחק במחשב - 15 נקודות. לקבל ספר במתנה - 30 נקודות. ביניהם מכניסים גם פרסים קטנים, והילד משלם בעד הפרסים באמצעות ביצוע המשימות שנקבעו לו, וכך מרגילים אותו למלא משימות. לאחר זמן, תהליך זה הופך להרגל, והוא לומד לקחת אחריות על חייו.

לסיכום, כדאי להדגיש את החיובי ולתת לילד חיזוקים, לבנות מערכת של הוראות אפקטיביות, לתת זמן פרטי לילד ולערוך עימו תוכנית של מחוייבות ופרסים.

באשר ל"שקר" של בנך, אפשר להתייחס לכך גם אחרת - אולי זה לא שקר, אלא ביטוי לחשש של הילד מתגובתך. הוא פשוט חושש שלא "תקבלי" אותו אם תדעי בדיוק מה שקרה, והוא לא יכול לשאת את זה. לפעמים כדאי להתעלם, במיוחד כשמדובר בילד עם קושי שוודאי מעורר אצלו רגישות יתר. עדיף לנהוג כלפיו בסלחנות ולא לדקדק על כל צעד ושעל. זכרי - לילד יש קושי. עם זאת אני מאמינה שאת תשושה מהתמודדות מתמידה עם בנך. דאגי לקחת לעצמך זמני מנוחה והתאוששות בתוך הבית ולעתים ביציאה מן הבית. כולכם תצאו נשכרים מזה.

מעבר לזה, אני לא בטוחה שהדרכה חד-פעמית כזו מספיקה. לדעתי, אתם זקוקים לייעוץ ולליווי. עם כל הרצון הטוב, והמאמץ שאתם משקיעים, לעתים צריך יותר מזה. כאמור, בגיל ההתבגרות התופעה עשויה לחלוף, אך צלקות רגשיות נשארות כל החיים. מספר פגישות אצל מומחה בנושא יוכלו לעזור לכם להתמודד.

תני לעצמך ולילדך סיכוי הוגן לצאת מהמצוקה הזו בלי צלקות לעתיד.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן