גם מעט זה טוב: מה יקרה אם תדליק נר קטן בחושך ?

משהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה. דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה.

בריחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד ה' בהתגלותו ברגלים, הותירו לנו, עד בוא אור הגואל, רושם קטן מן האור הגדול הזה – שמונה נרות שיאירו את חשכת הגלות, יזכירו את תפארת העבר ויוסיפו אומץ ותקווה לגדולת העתיד.
 

אור קטן בחושך

המקום בו נצטווינו להדליק את נרות החנוכה מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם. מורה ההלכה: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ), ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים (כמטר)". נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, על מנת שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל, אך את נרות חנוכה נצטווינו להדליק למטה מעשרה טפחים. בנוסף, ציינו חז"ל (מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו, שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקית. מדוע כך ציוו אותנו חז"ל להניח את החנוכיה למטה מעשרה טפחים, שם אין השכינה שורה?

"להורות שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא–אחרא (השטן), גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה... ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה..." (ליקוטי הלכות אורח-חיים חנוכה ו' סעיף א').

...אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו ילך יתפשט עד שמונה ימים.

אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות. למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה עבודות קשות ומפרכות. עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה.

"פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם. כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה. אבל, בשביל להדליק אותם – אנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".
 

תיקון דור המבול

אנשי דור המבול היו בעלי דעה רחבה, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר עליהם ה' כליה גמורה?

אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח, ובוודאי עוררו בדבריהם את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו לתקן דרכיהם ולבקש את האור, עד שקמו ואמרו – די!

"מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (נתפלל אליו)?" (איוב כ"א). אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. ע ו ב ד ה !

ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. אם כן, מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו?

להגיע אל הטוב בשלמות אין אנו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא. מהרע אסור ליהנות וייסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להפטר מהם לגמרי ולהתמכר לרע עד הסוף. כך, לפחות, נוכל ליהנות מהעולם "כמו שצריך".

"אין תוצאות", טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות! אם לא נקבל הכל אז נבחר בלא כלום וגרוע מזה – ברע לשמו!".

מוזר, שדווקא השאיפה והצמאון הגדול לשלמות, היו להם לרועץ.

הכל או לא כלום!

ומה הייתה טעותם? אמנם כן, צריך לשאוף לשלמות, אך אם השגת השלמות היא תנאי להתקדמות, אזי השאיפה לה הופכת להיות הנוראה והמייאשת שבתכונות הנפש.
 

מעט זה גם טוב

כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ממש ועד הסוף, גם אנו נוטים לוותר על הכל, וכי מה הם עבורנו, עבור נפשנו המתאווה לשלמות, כמה הישגים קטנים, חלקיים ושבריריים?! כמה אפשר לחיות עם ייסורי מצפון ועם חוסר שלמות? כך הופכים רבים ממבקשי האור ל"מורדי אור" ("המה היו במורדי אור", אומר איוב על אנשי דור המבול).

"איזהו עשיר – השמח בחלקו" מלמדים חז"ל (מסכת אבות פרק ד' משנה א'). גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, אף אם הוא זעיר. זהו מעמודי התווך של היהדות – למצוא נקודות טובות בעצמנו, אף אם הן מעטות. גם נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים.

לא "הכל או לא כלום". הטוב שיש בי זה אני, וכשיש לי במה לשמוח – יש לי כח לשאת גם את ייסורי המצפון על הרע שבי ולהמשיך הלאה להלחם בו, לכבוש ממנו עוד ועוד חלקים, קטנים ככל שיהיו.  

דרך האור לעולם אינה להאיר בבת אחת, אלא לאט – כמו הזריחה והשקיעה, שעליהן אנו מודים בתפילה "בחכמה פותח שערים". כך – גם שערי הלב נפתחים לאור האלוקי – לאט לאט, מעט מעט, שלא יזיק, שלא יבהיל, שלא יהפוך לאש מכלה, לרוח סערה. "ואורח צדיקים כאור נוגה. הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד'): גם דרכם של הצדיקים – נוגה, אור מעורב בחושך, גם דרכם היא התגלות אור איטית – "הולך ואור" רק כך ניתן להגיע, בסופו של דבר, לאור הגדול, האמיתי, שאנו מצפים לו. "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז). גם הצדיקים מועדים, מסתבכים, שוגים, לפי ערכם, אך הם לא מתייאשים. הם אינם מאמינים ב"הכל או לא כלום". גם אם הם נופלים – הם קמים, שמחים בטוב שהושג על כל פנים, וממשיכים הלאה.

"עבים סתר לו, ולא יראה" (איוב כ"ב) טענו אנשי דור המבול. "הוא בכלל לא רואה אותנו, לא מתייחס", וכי אין אנו מרגישים כך פעמים רבות מספור?...

"אכן, אתה א-ל מסתתר", אומר הנביא (ישעיהו מ"ה ט"ו). אין אנו מתעלמים מן החושך ומן ההסתרה. רק שאנו מאמינים גם בהמשך הפסוק – "אלוקי ישראל מושיע". אף על פי שנסתר – "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיוויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז). אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בוודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי בחשכותו, ערמומי בדרכי התגלותו.

"הכל או לא כלום" אינה כי אם "התלבשות" של מידה רעה בנפש – מידת הגאווה! הלא אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות, אל השלמות המקווה, אין ספק שמשם, כמעט בלי יכולת להתנגד, היינו נופלים אל תהום הגאווה. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח' י"ז). ראו כיצד הצלחתי, כמה רוחני אני, וצדיק... מדמים כי אנו באור ונמצאים במקום היחידי בו אורו של ה' באמת לא קיים, שעל המתגאה הרי הוא מכריז: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"... (סוטה ה'), ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם?".

ירבעם בן נבט, היה רשע גדול, אך ה' רצה להשיבו אל המוטב והציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו 'חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן'. אמר לו (ירבעם לקדוש ברוך הוא) 'מי בראש?' (ענה לו הקדוש ברוך הוא) 'בן ישי בראש', (אמר ירבעם) 'אי הכי לא בעינא' (אם כך – איני רוצה)" (מסכת סנהדרין דף ק"ב).

מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". הכי טוב! ואם לא – הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד.

אמנם בעולם האמת ההיפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול. ומי שהוא גדול – הוא קטן", מכריז ספר הזוהר הקדוש. (זוהר חלק א' קכ"ב)

השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וקטנותו באורך רוח וסבלנות – הוא הגדול באמת. ואילו ה"גדול", הרוצה "לבלוע" הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת.

צריך לשאוף ולהשתדל להגיע להרבה, אך זה אפשרי רק אם נדע ש"מעט זה גם טוב".
 

אהבה שבדעת

אותה נקודה קדושה ופנימית שיש בכל יהודי, קטנה ונעלמת ככל שתהיה, קרויה "אהבה שבדעת" ומבאר הליקוטי מוהר"ן (ל"ג אות ה'): "יש שתי מיני אהבות: אחת שהיא אהבה שבימים... שבכל יום, היינו שבכל מידה ומידה יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, ויש אהבה שהיא בכח, אהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש".

כלומר, ישנה מציאות שבה אוהב אותנו בוראנו בפועל, בגלוי. אהבה זו באה לידי ביטוי בימים ובמידות, כלומר, בפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד.

וישנה אהבה אחרת, סמויה ונעלמת מן העין – זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמידות, כלומר, מעל ובלי קשר לכל גבול ולצמצום כלשהו, זוהי אהבה ללא גבול! ונקראת "אהבה שבדעת".

האהבה שבימים ובמידות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו, אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו – היא מעל הכל, קיימת תמיד, ואיננה תלויה בדבר. אלא, שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל, מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.

כשם שלקדוש ברוך הוא, כביכול, שתי סוגי אהבות לעם ישראל, כך גם לישראל, כלומר לכל יהודי ויהודי, יש שתי סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת".

האהבה שבימים ובמידות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו. אהבה זו, המהווה את מצוות התורה "ואהבת את השם אלוקיך", צריך לחוש כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצוות בוראו.

אך, לא בכל עת מתגלה אהבה זו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, הרי היא כבושה ונסתרת בתוכו ואינה באה לידי ביטוי.

כאן באה לידי ביטוי אהבה אחרת, השוכנת בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו. אף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש פעמים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות, עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו.

זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). ביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והייסורים שמצרים לעם ישראל, אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו').

אותה אהבה פנימית, שלעיתים נסתרת אף מעיני האדם עצמו, מתגלה דווקא בשעה שכוחות הרע והחושך מתגברים ומתעצמים בנפש האדם במידה כזו שהם מאיימים "לבלוע" גם את אותה נקודה סמויה, אך בבואם להתנכל לה – ייחשף זיוה וברגע אחר תהפוך רע לטוב, אפלה לאור יקרות.
 

בכל מקום יש יושר

מספר המדרש (בראשית רבה ס"ה כ"ב) אודות יוסף משיתא: בשעה שביקשו שונאי ישראל להיכנס להר הבית, החליטו לשלוח לשם בפעם הראשונה אדם יהודי, כי חששו מאימת המקום ועונשו. הם בחרו אדם קל-דעת בשם יוסף משיתא שהסכים להיכנס למקום הקדוש הזה, והבטיחו לו שמה שיוציא משם יהיה לו לשלל (כידוע, אין ההלכה מתירה את הכניסה להר הבית אלא לכהנים, ואך ורק בזמן שהם טהורים).

יוסף משיתא נכנס אל המקדש ובזז משם את אחד מחפצי הקדושה היקרים ביותר – את מנורת הזהב. חמדו השונאים את המנורה ואמרו לו "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש במנורה זו. היכנס שוב ומה שתוציא יהיה שלך".

הפעם, למרבה הפלא, סירב יוסף משיתא לשוב ולהיכנס אל הקודש. על אף שהבטיחו לו שכר רב, סירב להיכנס ואמר: "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?...". אף שבחמתם עינו אותו בעינוים קשים, לא התרצה שוב לבצע את המעשה הנפשע ורק צעק "אוי לי שהכעסתי את בוראי", עד שיצאה נשמתו.

סיפור מפליא. אדם גס, שהקדוש שבקודשי ישראל היה קל בעיניו, הפך לפתע את עורו עד שמוכן היה למות בייסורים קשים ובלבד שלא לחלל את הקודש... כיצד?

אלא, שגם ליוסף זה היה גבול. היה מקום בפנימיותו שבו ראה יוסף משיתא את עצמו כיהודי הקשור לקדושה ומחובר לאהבת ה'. אהבה פנימית, נסתרת, אהבה שבדעת. כשעבר גבול זה, כשמעשהו הנפשע איים כבר על נקודת יהדותו הפנימית – פרצה אהבתו הנסתרת והתגלתה במלוא עוזה.

אותה אהבה מיוחדת, אותו קשר עמוק וסמוי בין כל יהודי לבוראו מתגלה באופן מיוחד בחנוכה.

כתב הרמב"ם: "כי בבית שני, כשמלכו מלכי רשעה, גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות... ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות... וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום... ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור...". מלבד שמחתנו על ניצחון האויבים ועל נס פך השמן, יש בסיפור חנוכה גם ביאור עמוק יותר.

היוונים ש"טימאו הטהרות", לא רק בבית המקדש פגמו. את טומאותיהם ודעותיהם הפסולות הכניסו גם במוחות בני ישראל ובלבבם. אך למרות התפשטות כפירת יוון, היה בכוחם של הצדיקים בני חשמונאי למצוא "פך אחד", נקודה אחת ויחידה, קדושה וסמויה, המצויה בלב כל יהודי, אשר אליה לא הצליחה טומאת היוונים לחדור. זוהי נקודת ה"אהבה שבדעת". האהבה הפנימית והמוסתרת אל הקדוש ברוך הוא.

אותה נקודה, אותו פך, "היה מונח בחותמו של כהן גדול". כלומר, מה ששמר וחתם את אותו כח פנימי ומה שמנע ממנו להיטמא – היה הקשר והחותם של צדיקי הדורות, שבהתקשרות אליהם נשמר הטוב הפנימי שבכל יהודי, ומשהוא התגלה – נעשה בו נס "והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים".

מי שמבחין ב"פך השמן הקטן" בנשמתו, מי שמוכן להדליק נר קטן בחושך למרות שלא נראה שיעשה בכך הרבה, מי שיודע ש"מעט זה גם טוב" – יודע להודות ולשמוח בטוב. מהודיה זו יקבל כח להמשיך הלאה ולהדליק עוד נר ועוד נר. על כן, ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו – להודות ולהלל".

נס חנוכה אינו אלא נס התקווה הגדולה, שנזכה וניגע באותו "פך אחד", ונגוהות

אורו יתפשטו על כל חיינו. זאת אף אם ציפורני השקפת עולמה של יוון, הכוללים את כל התאוות והמידות הרעות שנאחזו בנו, כבר העמיקו להינעץ בהם.

חג אורים שמח.