חנוכה בבנגקוק

גיא ארז את חפציו לקראת נסיעתו באופנוע לכיוון דרום הודו. הייתה לו תחושה חזקה שלא כדאי לו לנסוע. הוא הרגיש שמשהו לא טוב עלול לקרות, ובכל זאת יצא למסעו. משום מה, למרות הקיץ, החליט ללבוש את מעילו.

זה היה לאחר שהשתחרר מהצבא. הוא נטל את מענק השחרור, חסך עוד מעט כסף ויצא להודו. הוא קנה אופנוע, ונסע תחילה לכיוון הצפון. ככל שהתקדם גילה נופים מדהימים ביופיים, ומלאי השראה. הטבע החשוף חושף את הנשמה ושולח לה איתותים עליונים. גיא האמין תמיד שיש בורא לעולם, אבל היה נראה לו שהוא אוניברסלי ולא מחייב, מין אמן עליון שצייר ופיסל יצירת מופת ששמה "עולם", כדי שנתפעל ממנה ותו לא. לאחר שנפשוֹ שֹבעה מהצפון, החליט כאמור לפנות דרומה.

כבר בפנייה הראשונה התקלקל האופנוע. גיא ניסה לתקנו, אך ללא הועיל. הוא הזעיק מכונאים שלא הצליחו אף הם. בסופו של דבר הצליח איכשהו לתקן את האופנוע, והמשיך בדרכו דרומה. ההרגשה שמשהו רע עומד לקרות – הלכה והתגברה בתוכו. משהו בלב נדנד לו ללא הרף. בהודו הוא רכב תמיד ללא קסדה. הייתה לו קסדה שנשא עמו רק לכבוד המשטרה, ואילו הפעם, עצר את האופנוע וחבש את קסדתו. הוא נכנס לכביש המהיר ונסע במהירות של שמונים קמ"ש, ואז לפתע – זינק כלב לעבר הכביש, ונכנס בגלגל הקדמי של האופנוע.

גיא עף מהאופנוע, ונחת על ראשו במסלול הנגדי של הכביש. רכב משטרתי שנסע מולו עצר בשנייה האחרונה בחריקת בלמים. מכוניות נוספות סטו ממסלולן, ולא פגעו בגיא השרוע על הכביש. אלמלא הקסדה – היה נהרג בוודאי, ואלמלא המעיל – היה לַבטח נפצע קשה. השוטרים ההודים הרימו אותו, והסתבר שנפצע קלות ברגלו שזבה דם. הם הוציאו את בקבוק המים מחיקו, נתנו לו לשתות, והלכו לדרכם. למרבה שמחתו, נוכח גיא בכך שהאופנוע עדיין פועל, בזכות מגן הברכיים שהגן על המנוע מפגיעה. דבר חשוב אחד הוא למד על בשרו: הנשמה תמיד משדרת ומאותתת, ורק חבל שהאדם לא מקשיב לה. במרחבי הודו המרהיבים והמיסטיים היא משדרת בתדר גבוה, והשאלה היא: האם האדם קשוב לה, האם הוא שם לב לצליל הנסתר, למחשבה הפנימית?

גיא הגיע לדלהי, עיר הבירה, ונח באכסניה אחת. בעיצומו של השרב, לאחר זמן מה, חטף קלקול קיבה קשה ביותר המלווה בחום. לאחר חודש של מחלה, ותשישות כמעט מוחלטת, הרגיש געגועים חזקים לביתו. הוא החליט להפתיע את משפחתו ביום הולדתה של אמו, ולאחר מכן לחזור להודו להמשך המסע. הוא טס לארץ בעודו סובל מכאבי ראש עזים. אמו הופתעה מבואו הפתאומי, ונחרדה ממראהו הצנום ביותר. לאחר הגיעוֹ שכב במיטה עם חום גבוה מאוד, ולאחר שבוע הבהילו אותו לבית החולים.

בבית החולים אבחנו אצלו את מחלת הסלמונלה המשולבת בטיפוס, וניסו להתמודד עמה במחלקה המיוחדת למחלות שמקורן במזרח הרחוק. כחצי שנה לפני כן נפטר אצלם מישהו באותה מחלה. את כל מזונו קיבל גיא דרך אינפוזיה בלבד, כאשר הוא מזיע באופן לא טבעי. מפלֵי זיעה ניגרו ממנו מדי יום. עובדי בית החולים כבר החליפו שמונה פעמים את מצעי מיטתו, ואת פיג'מת החולים שלו. סבו האוהב בא לבקרו, לאחר שלא נפגשו במשך כשנה. הוא שמח לראות את גיא, אבל בכה למראהו הצנום והחיוור. פעם אחת ניסה גיא לקום ממיטת חוליו עם עמוד האינפוזיה, ולגשת לשירותים. כאשר ניסה לפתוח את הדלת, הכל השחיר לנגד עיניו, והוא התמוטט ואיבד את הכרתו. 

לאחר שהחלים, קבעו הרופאים שעליו להישאר במעקב לתקופה של שלושה חודשים. לאחר סיום המעקב, הוא החליט לנצל את כרטיס החזוֹר להודוּ ולנסוע שוב. גם האופנוע המתין לו שם. אמו וְיתר בני משפחתו ומכריו לא הבינו כלל: "מה יש לך עוד לחפש שם?! לא הספיק לך טיול אחד?! לא הספיקה לך המחלה שחטפת שם?!". החוויות הרוחניות גרמו לו לנסוע הפעם עם התפילין הקטנות של בר המצווה, הסידור וספר תהלים קטן שקיבל מתנת שחרור. כמו כן לקח עמו תמונה של חומות ירושלים. הוא מעולם לא התייחס לפריטים הללו בארץ, אבל חש שיזדקק להם במזרח.

הפעם הוא נסע במגמה מודעת – לחפש מבעד לבריאה את הבורא. הוא עדיין רצה ליהנות מהנופים המרהיבים, אבל כבר ביקש לקבל רמזים. מדי פעם הגיע למקום יפהפה ואז הוציא את התפילין, הניחן, קרא "שמע ישראל" ואמר פרק תהלים. הוא דיבר אל ה' בעיקר דרך מחשבתו, והודה לו על יופי ופלא הבריאה. הוא הסתכל בלי סוף על הכוכבים, עד שצצו מאליהן השאלות הקיומיות. הוא אמנם השתמש בתשמישי הקדושה היהודיים, אבל הדרך ליהדות עוד לא נסללה. 

לאחר כמה חודשים בהודו, בעיקר בצפונה, הוא מכר את אופנועו והחליט לנסוע לתאילנד, ואחר כך ליפן. כאשר הגיע לתאילנד, הוא התוודע בפעם הראשונה לבית חב"ד בבנגקוק. עד אז הייתה לו סלידה נוראה מהחרדים. בהיותו ירושלמי חילוני טיפוסי – הוא פיתח כלפיהם נוגדנים, אבל כאן, בזירה הרחוקה של המזרח הרחוק – החלה להיסדק מעט החומה הירושלמית העתיקה.

בית חב"ד היה גם מרכז גשמי לכל הישראלים המשוטטים במזרח. בכל טיוליו ניסה להתרחק מישראלים, ומכל סממן ישראלי, אבל דווקא כאן – שמח על הקשר. הוא נפגש עמם בקבלת שבת, ב"לכה דודי" ובניגוני שבת. הרב נחמיה אמר איזה דבר תורה מפרשת השבוע, ולאחר ששרו ורקדו, חזר גיא לרחוב, לפאבים וליתר מקומות הבילוי הצבעוניים. 

באחד ממסעותיו במזרח, הגיע מאוסטרליה לאי תאילנדי אחד, כמעט לא מיושב, ומצא שם אכסניה מקומית. יום אחד, בשעות אחר הצהרים, כאשר עסק כדרכו במדיטציה – התבונן בשקיקה במשך זמן רב בים שלא נגמר. לפתע ראה בין שפת החול לבין המים דבר מה ירוק וזוהר. לאחר שסיים את המדיטציה, ניגש לראות מה טיבו של החפץ הנוצץ, וראה למרבה פליאתו שמדובר בסביבון המשתכשך במים הרדודים.

איך מגיע סביבון למקום שכוח-אל כזה? הרי לא מגיעים לכאן יהודים, ואם כבר מגיעים, מה הקשר שלהם לסביבון? אז הציפו אותו געגועים אל ביתו ואל ארץ ישראל. חלפה למעלה משנה מאז יצא בפעם השנייה למזרח, ולמעלה מחודש ימים מאז התקשר לביתו. הוא החליט לטלפן הביתה, ולאחר קושי רב הצליח. אמו התרגשה והקרינה לו חום עצום ממרחקים: "גיא! בדיוק אנחנו באמצע ההדלקה והשירה של חנוכה!".

גיא כמעט התעלף. הוא נראה כעת כמו רובינזון קרוזו, לבוש סמרטוטים, בעל שיער ארוך ביותר, ואינו יודע מהו היום בשבוע, קל וחומר שלא היה לו שמץ מושג שכעת חנוכה. הוא דיבר עם בני משפחתו בגעגועים. לפתע חש כלפיהם קרבה עצומה.

לאחר השיחה, רצה ליצור חנוכיה באותו מקום. היו רק קוקוסים למאכל. המקומיים היו מנסרים את הקוקוס לשניים, ולאחר שהוציאו את פריו – היו משליכים את שני חלקי הקליפות. הוא ראה גל גדול של חצאי קליפות ועלה לו רעיון נפלא – להפוך כל חצי קליפת אגוז קוקוס לכַּן של נר. ליד גל הקליפות מצא עלֶה ענק של עץ מיוחד, באורך של מטר כמעט, ובצבע חום כהה, שנראה כמו סירת קאנוּ. הוא הצליח להפכו לכַּן של שמונה חצאי קליפות. עבור השַׁמָּשׁ – מצא צדף שטוח של פנינים.

כעת היה עליו להשיג נרות. הוא פנה לאֵם האכסניה, המָאמא התאילנדית, אישה מבוגרת שהייתה מכינה את האוכל, מנקה ודואגת לכל צורכי השוהים במקום. היא נתנה לו נרות קטנטנים ודקיקים של ימי הולדת בצבעי ורוד-לבן ותכלת-לבן. היו לה בדיוק תשעה נרות. וכך הדליק בַבונגלוס שבו התגורר נר אחד מדי יום, ובירך מתוך הסידור הקטן שהיה מונח בתיק התפילין. באותם ימים התעורר אצלו שוב חשק להניח תפילין. הגויים שהיו עמו, כמה גרמנים ואיטלקי אחד, התבוננו במחזה ההדלקה בהשתאות גמורה. ליד חנוכיית הקוקוסים, הניח את הסביבון שהגיע אליו לחוף הנידח בסיבוב לא נודע.

לאחר תקופה של מסיבות למיניהן, השתתקה כף רגלו הימנית. גיא לא היה מסוגל להניעה, ודידה בהילוכו. כנראה גם תרגילי המדיטציה גרמו לכך. הוא הגיע שוב לבית חב"ד בבנגקוק, שם יעץ לו הרב נחמיה לחזור לארץ ישראל. הגעגועים והסבל שוב הכריעו את הכף, והוא החליט לחזור. כאשר הגיע לשדה התעופה עם מכנסי השרוואל הסגולים, הגופייה הקצרה והקוקו הארוך, סוּוָג מיד כטיפוס חשוד. נערך עליו חיפוש מקיף כדי לבדוק אם יש סמים באמתחתו. לאחר מכן נחקר ממושכות, ולאחר שהשתחרר מהחוקרים, קיבלו אותו באהבה רבה בני משפחתו. לאחר שהגיע לביתו, טיפל בבעייתו הרפואית באמצעות ויטמינים מועילים.

כעת ניסה גיא להיכנס למסלול חיים רגיל, אך לשווא הוא היה מוכרח להרגיש את החופש, את תחושת המרחבים שהצליח למצוא רק בנדודיו. ישראל נראתה לו עכורה: כל המתח, הפוליטיקה, הצבא, הפיגועים – הכל נראה לו כענן גדול של שקר שמסתיר את הטוב עלי אדמות. הוא הרגיש שהמציאות בארץ מרחיקה אותו מהאמונה, וכל האור שקיבל במזרח הולך ונמוג. אז החליט לחזור למזרח הרחוק בפעם השלישית. אמו הנדהמת לא ידעה איך להגיב. סבו כמעט השתגע מרוב צער, על נכדו שיצא לגמרי ממסלול החיים, והתמכר לשוטטות חסרת תוחלת.

במסע השלישי הוא הרחיק שוב, הפעם עד אוסטרליה, והגיע למקום מדהים ביופיו שנקרא ביירון ביי. היו שם יערות טרופיים שנמצאים על חופים, צוקים ומעיינות נובעים, ממש נוף עוצר נשימה, שם התגורר אצל זוג ידידים גויים. באחד הימים שמע שעומדת להיפתח איזו סדנה לאנרגיה רוחנית, והוא ביקש להשתתף בה.

היו עורכים שם כל מיני פעולות טקסיות כדי לקבל אנרגיה שמֵימית: מרימים ידיים באוויר, משאירים אותן מתוחות, ומתרכזים בנשימות. כולם עמדו במעגל מסביב לגוּרוּ. גיא חש באמת שנכנס בו כח אדיר דרך אצבעות ידיו, כח שחלחל עד לאצבעות רגליו. הוא הפך לפתע קליל ומלא חשמל בכל גופו. בשום מדיטציה לפני כן לא הרגיש כזו התעלות. הנה, סוף סוף מגיע הכח! בין טקס מחשמל למשנהו ישבו כולם והאזינו לדברי הגורו, שהחל לדבר על אותו האיש. הייתה להם שיטה משוּנה: מחד, התנגדו לגמרי לנצרות וטענו שהיא עיוותה הכל, ומאידך, הלכו בכל זאת אחרי אותו האיש.

באותה קבוצה, הכיר גיא בחורה גויה בת תשע עשרה שהייתה יפה מאוד ונחמדה. לאחר תקופת היכרות, החלו לדבר ביניהם על חתונה. באותה תקופה עמד לפוג תוקף הַוִויזה שלו, והיא הציעה לו להתחתן עמה ולהישאר באוסטרליה. היא סיפרה לו שיש לה סבתא יהודיה מצד האב, והוא חשב שאולי היא בעצם יהודיה. הכל נראה אידיאלי מבחינתו. אמה של הבחורה עודדה את הנישואין, וגיא כבר החל לתכנן את עתידו באוסטרליה.

יום אחד התקשרה אמו לדירה שבה התגורר עם זוג ידידיו הגויים, והיא הודיעה לו שכעת מלאה שנה לפטירת אחִיה, דודו של גיא, שהלך לעולמו בגיל צעיר. גיא נזכר בדוד, התעצב אל לבו ובכלל התגעגע למשפחתו הוא נכנס לחדרו, סגר את הדלת, הניח כיפה לבנה על ראשו, הדליק נר לזכר דודו והחל לקרוא תהלים. האיש שעמו התגורר היה חברו הטוב והצמוד לאורך כל הטיול הנוכחי. הוא שמע את מלמוליו של גיא והציץ לחדרו. לאחר שהבין שמדובר בתפילה, החל לפתע לצרוח כמטורף: "אין מקום לשום דת בבית הזה!".

אחר כך החל ממש להשתולל ולהתנפל על גיא הנדהם, שלא העלה בדעתו אפשרות של התנהגות כזאת. החבר הנחמד הפך לפתע לחיית טרף. הוא השליך חפצים לעברו של גיא והמשיך לצעוק, כשהפעם הוא מכוון את צעקותיו לעם מסוים מאוד: "אין כאן יהודים! אין מקום ליהודים בבית הזה!". לאחר ההשתוללות חסרת הפשר, הבין גיא שעליו להסתלק משם.

למרבה הפלא, ההתפרצות כלפיו דווקא חיזקה את נקודת יהדותו. הוא הרגיש כעת שהוא כלוא לגמרי מבחינה רוחנית. לאחר זמן קצר ניסה להחליף נורה באותו בית, בקומה העליונה. הוא התרומם מלוא גופו והחליק, נפל מכל המדרגות וספג מכה חזקה בגבו. לאחר מכן התעוררו אצלו כאבים נוראים, והוא ראה שנשבר המפרק של כף ידו. הכף נותרה תלויה באוויר ועוררה בו חלחלה. 

כעת, בעוצם הכאב הנפשי והגופני, הרגיש גיא שדברים לא מתרחשים סתם כך, וכי אין לו מה לעשות עוד בארץ הזאת. הוא לא זקוק לְוויזה, ואסור לו להתחתן בשום אופן עם אותה גויה. הוא הרגיש בכל עצמותיו הכואבות שעליו לנוס מן המקום הזה.

אך לאן יברח? הרהר לעצמו... לבית חב"ד בבנגקוק! שם הרגיש מחד את החופש, ומאידך את שורשיו. הוא נהג לבלות שם בעת התפילות וסעודות השבת, ולאחר מכן היה פונה לעיסוקיו האחרים. במקום מכנסי השרוואל והגופייה הצבעונית, הוא הלך בלילות שבת בלבוש החגיגי והמסודר ביותר שלבש זה שנים: מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, כאשר את ראשו מעטרת כיפת בר המצווה המבריקה עם הרקמה הדקה, ממש תכלית ההידור.

בליל שבת אחד, הוא הגיע למלון, מדושן עונג מהחוויה בבית הכנסת. הוא עלה לחדרו, וכאשר נכנס – הושיט את ידו אל המתג החשמלי כדי להדליק את האור. ואז... היד נעצרה מאליה. בעוד ידו תלויה באוויר, חשב מעט והגיע למסקנה שאינו מוכרח להדליק את האור. אולי מחר בבוקר יצטרך, אבל כעת – הוא יכול להסתפק באור שיגיע מבעד לחלון. הוא אמר לעצמו: "בוא נשמור את השבת עוד קצת...". באותו רגע, שהתגבר על הרגלו, הוא חש אושר עילאי. הוא ידע שאם ידליק את האור – ייפסק מיד כל הכיף שהיה לו בסעודת השבת. כך נפלו חבלי שנתו בנעימים. 

הגיע חג הפסח. אי אפשר לתאר את הפסח בבית חב"ד בבנגקוק! ממש בית מקדש במזרח הרחוק, התרוממות רוח והתעלות. פסח אמיתי עם מַצוֹת טעימות ויין חזק, שירים וניגונים המסתלסלים מפיהם של החבר'ה הכי זרוקים בעולם. גיא שתה את כל ארבע הכוסות, והוסיף עוד ועוד עד שהתעלף. מכריו, זוג יהודים אמריקאים, סחבו אותו לחדרם בסוויטה מפוארת של מלון, וכך מצא את עצמו, בבוקרו של חג הפסח, שֹרוּע על מזרון מלכים.

בבוקר, כשנפשוֹ עדיין מרוממת מאדֵי היין של ליל הסדר – הוא החליט ללכת לשוּק המקומי. הוא הסתובב בין הדוכנים לבין הבָארים, וחיפש כיסוי מתאים לראשו. הוא קנה כיפה שחורה ענקית בסגנון הזמר בוב מרלי, וכיפה נוספת בסגנון הודי. הוא הרגיש אז שהוא חווה את יציאת מצרים. שהוא מתחיל להיגאל מכל הסיבובים הרבים שעברו עליו.