פרשת ויגש
יוסף מפתיע: לא אתם שלחתם אותי
מדוע יוסף כופל "ועתה"? | החיסרון מתברר כיתרון | מגלגלים חובה - תובנות מפרשת ויגש
- גד שכטמן
- פורסם ג' אדר א' התשע"ד
"איך אתוודה בערב יום הכיפורים", שאל שלמה את חברו, "לא עשיתי אף עבירה ממה שכתוב בווידוי. בערב יום כיפור נראה לך שאשקר???"
לחבר היה פתרון מקורי: "בווידוי מתוודים 'על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד', לך תרביץ לשכן שלך ויהיה לך עם מה לדפוק על הלב". שלמה זרח מאושר: גם לסגור חשבון עם עוזי, השכן המעצבן, וגם לא לשקר בערב יום כיפור. מה גם שאחרי הווידוי זה נמחק...
ברגליים קלות טיפס לביתו של עוזי, השכן הנדהם שפתח את הדלת לא הספיק לראות מה קרה, אבל הרגיש היטב את המכות הנוחתות עליו. שלמה סיים את ביקור הנימוסין שלו ויצא מדושן עונג לאמירת הווידוי.
מלמעלה שמע את אשתו של עוזי צועקת: "תודה רבה! אין לך מושג איזו מצוה קיימת"...
* * *
יוסף מתגלה לאחיו בפרשתנו, והם לא מצליחים להתנצל "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". אבל אז מתגלה יוסף הצדיק במלוא תפארתו ומרגיע אותם, שימו לב למילותיו: "ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם... ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה... ומושל בכל ארץ מצרים".
נכון, המילה "ועתה" (עכשיו) חוזרת על עצמה בהקשר מדי צפוף לטקסט, וגם יוסף מדגיש פעמיים שמי ששלח אותו למצרים הוא האלוקים. מה פשר העניין?
נאזין למשל נהדר של המגיד רבי יעקב קראנץ מדובנא: היהלום הנדיר שהיה ברשותו של פטר, סוחר היהלומים העשיר, היה לאגדה בפי סוחרי היהלומים במדינה. כל מי שכיבד את עצמו היה מוכרח להעיף מבט ביהלום, והיה מאושר עד לב השמים אם נתבקש לתת את חוות דעתו באשר לשוויו.
כל זה כמעט נגמר בצורה טראגית כשהיהלום נפל באחד הימים ונשרט באופן מכוער ביותר בדיוק בחזיתו. פטר לא ידע את נפשו, היה מוכן לשלם סכום עצום למי שיחזיר את היהלום לקדמותו, אך מומחים הביעו דעה שתמיד תישאר צלקת מכוערת שתפגום בערכו הנדיר.
הפתרון שהציע אחד מחרשי הסביבה היה מבריק בפשטותו: אתה פטר, הרי מתגאה ביהלום שלך, הבה נחרוט את שמך עליו, כשבסיס החריטה יהיה השריטה המכוערת.
לאחר שהשם של פטר נחרט עם עיטורים אומנותיים סביב לו, היהלום היה מרשים ביותר בלא ששמו לב לשריטה, התברר שהחיסרון הפך ליתרון מובהק וערכו של היהלום עלה עשרות מונים בשל הפיתוחים הנהדרים שנחקקו בו.
וכעת לנמשל: יוסף הצדיק נמכר על ידי השבטים הקדושים למצרים, להיות עבד בין אנשים גסים ופשוטים שהשתעבדו בו קשות. אם לא די בכך, אשתו של אדונו טפלה עליו שקרים ובעקבות כך הוא הושלך לכלא לשתים-עשרה שנים!
אין ספק שזהו "חיסרון" משמעותי בנפשו של יוסף הצדיק שרגיל היה לשבת אצל יעקב וללמוד ממנו תורה יום-יום, שריטה מכוערת בסדר יומו שהיה מוקדש לתורה ותפילה וכעת מוקדש לעבודות שירות.
אבל בסופו של תהליך, כשנתברר שירידתו למצרים הייתה קרש קפיצה למלוכה על האימפריה המצרית, כשמלכותו תעניק לו יכולת להציל את משפחת אביו כולה מרעב נוראי, הרי שה'צלקת' הפכה לשיר ותהילה לרבונו של עולם שדואג לכל פרט קטן עשרות שנים מראש.
"לכן", מסיים יוסף ופונה אל השבטים, "אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי", בסופו של דבר נתברר שהיה זה לטובה גמורה עבורי ועבורכם.
רק מה? כפי שלמדנו בשבועות הקודמים, רצה יוסף בכל מאודו שהאחים יתחרטו ככל הניתן על מכירתו בעולם הזה, כדי שלא ייאלצו לסבול עקב כך לעולם הבא. לכך המשיך ואמר להם: אל תחשבו שבשורת הסיכום לא אירע מאומה, כמו יהלום שנשרט ולבסוף הצליחו למצוא עבורו פתרון, שהרי "לא אתם שלחתם אותי הנה (לכסא המלכות) כי האלוקים".
אתם התכוונתם שאגיע למצרים כעבד, כוונתכם הייתה אולי טובה, אבל מעשיכם אינם רצויים. ומי שהביאני עד הלום הוא בורא עולם שהמליכני על ארץ מצרים.
* * *
דברים רבים שנראים בעינינו כרעים, הינם תוכניתו של האדריכל הגדול שיושב בשמים ומתכנן את כל פרטי הבריאה, בסופו של דבר נבין שהכל היה לטובה. אולם מי שנתגלגל חטא על ידו, ידע שמגלגלים חובה על ידי חייב ולא די בכך שלבסוף מהרע שביצע יצא דבר טוב ומעז יצא מתוק.
למדור פרשת השבוע באתר הידברות
פרשת ויגש – כל הסרטים ב-VOD הידברות