סיפור קצר: כשהנרות מעוררים זיכרונות

בבת אחת כבו האורות בכל הבתים ובפנסי הרחוב, אבל עלטה לא השתררה. עמדתי ליד החלון הגדול בסלון מחכה לאנה, הפיזיותרפיסטית, כשהפסקת החשמל הפתיעה אותי ואת כל דיירי האזור.

מכל החלונות נצצו אורות החנוכיות הדולקות והאירו אל הרחוב. הנרות ריצדו ופיזזו וגירשו את החשיכה שהייתה אמורה להשתרר. עמדתי בחלון שבויה בקסמם של הנרות שאורם התנוצץ שבעתיים. אח, ניצחון האור על החושך, בימים ההם בזמן הזה, התפלספתי עם עצמי. באותו הרגע נכנסה אל הרחוב מכוניתה של אנה וקלקלה בפנסיה המסנוורים את התמונה המרתקת. ניתקתי עצמי מן החלון והלכתי להודיע לחמותי שהיא הגיעה, אנה.

מאז נפלה חמותי ושברה את עצם הקרסול מגיעה אנה פעמיים בשבוע לתרגילי פיזיותרפיה. ידידה שלי הפנתה אותי אליה והמומחיות שלה יחד עם הגישה האנושית והסימפטית הצליחו לשכנע אותנו להתמיד בטיפוליה למרות המחיר הלא זול.

כששאלתי אותה אם תגיע בחנוכה כרגיל, היא לא הבינה מדוע לא. הסברתי לה שבשעה חמש בערב בה היא נוהגת להגיע נהיה בעיצומו של טקס הדלקת הנרות. "אז אבוא שעה מאוחר יותר", כך הבטיחה. לא היה נשמע שאצלה לילות חנוכה שונים בהרבה מכל לילות השנה. מהידידות הקצרה עמה הבנתי שאנה לא יודעת הרבה מאוד על יהדות. היא עלתה ארצה בגיל שתים עשרה מרוסיה. גרסא דינקותא אין לה, ומה שהיא כן יודעת יוצר מין ערבוביה של מושגים חסרי בסיס שהחינוך הישראלי הקנה לה.

לאורה של מנורת החירום שדלקה בחדר ישבה חמותי על הכיסא, מקשיבה להוראותיה של אנה ומנסה למלא אחריהן. אני נכנסתי ויצאתי אל החדר, כשמדי פעם משך אותי החלון הגדול אליו כמו פרפר אל האור. הפסקת החשמל הלכה והתארכה. מאות נרות דולקים מהמרפסות ומהחלונות הניסו את שחור הלילה וסיפרו בלי מילים על יתרון האור מן החושך.

כשסיימה אנה, ישבנו כמו תמיד על כוס קפה. החנוכייה שלנו עוד דלקה. שש שלהבות קטנות ומפזזות האירו פנימה אל תוך הסלון, והחוצה אל הרחוב. עיניה של אנה נדדו מבעד לחלון אל נקודות האור המפזזות בחשיכה וכמוני נראתה גם היא מכושפת.

"איזה נס שחנוכה היום, לפחות הפסקת החשמל מצאה אותנו מוכנים", שברתי את השתיקה שהשתררה לפתע. "נס חנוכה פרטי משלנו" - תרמה חמותי משפט.

"הנרות הללו הם באמת זכר לנס" - המשכתי לומר, עוקבת בעיניי אחרי עיניה של אנה שלא מסירה מבטה מן האורות המנצנצים.

"את מתכוונת לנס גבורת המכבים?" היא שאלה.

אז הנה, נאנחתי בלי קול, כאן מסתכם הידע שלה, שכורך את נס חנוכה עם גבורה צבאית ולא יותר. בכמה מילים סיפרתי לה, לאנה, על נס פך השמן. על היוונים ששלטו בארץ ישראל וטימאו את המקדש ואת כליו. על החשמונאים שעם תום המלחמה הקשה נכנסו אל בית המקדש, טיהרו אותו ורצו להדליק את המנורה, אבל לא נמצאו שמנים כשרים, עד שנמצא אותו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול ובו שמן ליום אחד. ואותו שמן מועט הצליח להאיר שמונה ימים. היא הקשיבה בלי להזיז את עיניה מן החלון.

לבסוף היא קמה ללכת. ליוויתי אותה למטה, אל המכונית שלה. עמדנו על המדרכה בלב החושך המנוקד באור, כשהיא מתמהמהת מלהתניע ולהדליק את הרכב. שוב ושוב שוטטו עיניה מוקסמות ממרפסת למרפסת ומחלון לחלון.

"נס פך השמן הוא נס נצחי", אמרתי לה, מוצאת את השעה מתאימה לחבר אותה מעט אל האור ואל מקורו. "תמיד יימצא אותו פך שמן שבקצת האור שלו מצליח לגבור על הרבה חושך". עיניה מלאו פתאום דמעות והתנוצצו בחושך. היא מחתה אותן בגב ידה ואמרה לי:

"הנרות הללו מכל החלונות בחושך, הצליחו להחזיר אותי חמישים שנה אחורנית", היא התנשפה וקולה קטוע. "כך זה היה נראה בדיוק, הר הכרמל באותו לילה חשוך של ינואר".

 בהיתי בה. היא סימנה לי להיכנס לרכב, נכנסנו והיא המשיכה.

"כשהגעתי הביתה מבית הספר באותו יום, ואני אז בת שתים עשרה, לא שיערתי איזה שינוי עומד להתחולל בחיי. אמא פתחה לי את הדלת, ואבא להפתעתי לא היה בעבודה, הוא ישב בחדר המגורים והאזין לרדיו. מיד חשתי באוויר ובאווירה שמשהו קרה. אמא לא נתנה לי הרבה זמן להיות במתח. "אנחנו עוזבים", היא אמרה לי, "עוזבים את רוסיה".

הבטתי בה לא מבינה ולא רוצה להאמין. ידעתי שהוריי ברחו לרוסיה בתחילת מלחמת העולם השנייה ונשארו בה מאז. כמו פליטים פולניים רבים ירד עליהם מסך הברזל בפקודתו של סטאלין, והם נאלצו להישאר ולקבל אזרחות רוסית. הוריי מעולם לא דיברו בבית באוזניי על כמיהתם לעזוב את הארץ הזו שהייתה בית כלא גדול למיליוני אנשים באותה תקופה. הם פשוט פחדו פן יבולע להם. הקג"ב לא בחל בשום אמצעי ולא פעם נחקרו ילדים קטנים על אודות נאמנותם של הוריהם למדינה. אנשים חיו את חייהם בלי לשתף את בני משפחתם הקרובים בתחושותיהם ובתקוותיהם.

אני עצמי נולדתי במוסקבה בשלהי המלחמה וראיתי באמא רוסיה את מולדתי. שנות בית הספר עברו עלי כשאני מתחנכת להאמין שרוסיה היא גן עדן עלי אדמות וסטאלין הוא שמש העמים.

באותו יום, והיה זה ב-1956, נחתם הסכם בין ראש ממשלת פולין לראש ממשלת רוסיה ובו נאמר שאזרחי פולין לשעבר יוכלו לחזור למולדתם. הוריי לא התכוננו לחכות הרבה. הם ידעו שהחוק הזה שמאפשר להם לצאת מבית הסוהר הענק יכול להשתנות מהר, כפי שאכן קרה כמה שנים אחר כך. באותו יום הם החליטו לצאת וכמה שיותר מהר.

ההחלטה הזו תפסה אותי כשאני בת שתים עשרה וכלל לא יודעת על חלומם רב השנים של הוריי לעזוב את רוסיה. הייתי הלומה ואבודה. לעזוב את רוסיה? את הארץ הקומוניסטית הטובה, את הארץ שהאמנתי לגמרי שאין טובה לאנושות ממנה? כל שידעתי הוא שהתרבות מחוץ לרוסיה מסוכנת לאנושות וכמובן שהאמריקאים ובעלי בריתם הם מחרחרי מלחמה.

הורי סיפרו לי שקודם ניסע לפולין ומשם נמשיך לצרפת. את הסוף של תכניתם לעלות ארצה הם לא גילו לי בשלב זה, אך גם מה שידעתי היה מספיק עבורי. לעבור לצרפת? לארץ קפיטליסטית? שטיפת המוח שעברתי הייתה כל כך עמוקה ושורשית עד שהפרידה הכפויה הזו ממולדתי ומכורתי הייתה עבורי האסון של חיי.

הוריי לא התחשבו כמובן ברגשותיי. הם התארגנו לעזיבה במהירות. חשתי נבגדת. נפרדתי מחברותי לכיתה כשאני חשה כאילו מבטיהם רודפים אחרי בבוז ובתיעוב. איך יכול בן לרצות לעזוב את אמו מרצונו? הלא אמא רוסיה אוהבת את בניה ואני מוותרת על אהבתה מרצוני?

יצאנו לדרך כשאני ממורמרת וכאובה. נסענו כפי התכנית תחילה לפולין, משם המשכנו לצרפת וירדנו לעיר הנמל הדרומית מרסיי. שם עלינו על האנייה "סטלה מריס" שהפליגה כשפניה מזרחה לעבר ישראל.

במשך כל הנסיעה בכיתי. "אני רוצה לחזור לרוסיה. אני רוצה להיות קומוניסטית". הנסיעה לא הייתה קלה. היה זה עבורי משבר אמון. כל העולם המוכר שלי קרס באחת. כל האמונות עליהם גדלתי ואולפתי ירדו במצולות ים. הוריי לא הצליחו להרגיעני. משברי הים הביאו עלי את מחלת הים, אך משברי הנפש הציקו לי הרבה יותר. 

בסיומו של שבוע מתיש של נסיעה בים התיכון התבשרנו כי אנחנו עומדים להגיע בשעות הקרובות אל נמל חיפה. הנוסעים התרכזו על הסיפון וצפו בהתרגשות לעבר האופק, מחכים שיתגלה לעיניהם קו החוף. עמדתי בין שני הוריי כשעיניי נעוצות באותו מקום בו ים ושמים נפגשים. בעבורי היה זה סוף העולם, ממש סוף העולם.

הלילה ירד, לילה חשוך של סוף ינואר. הירח היה קטן ונחבא יחד עם צבא הכוכבים מאחורי שמים מעוננים. ולפתע פתאום הבחנו בהם, בנקודות האור שהתנוצצו בחשיכה. צלליתו של הר הכרמל נגלתה לעינינו ואורות העיר חיפה קראו אלינו מרחוק. על הסיפון פרצו מחיאות כפיים נרגשות. 

עמדתי שם, ילדה קטנה, ועקבתי אחרי האורות ההולכים וגדלים, הולכים ומתקרבים. בחצות הלילה הטילה האנייה עוגן. מבולבלת ולא יודעת את נפשי ירדתי אל המזח. מימיני ומשמאלי כרעו אנשים אל האדמה ונשקו לה. הבטתי בהם והחזרתי מבטי אל הר הכרמל שמולי ואל אלפי אורותיו שמנצנצים אלי מן החושך, ופתאום, אינני יודעת איך זה קרה לי, חשתי וידעתי שזו הארץ שלי. אני יהודייה וזה ביתי ומקומי, אני חושבת שגם לי היה נס. גם בלבי נחבא לו כנראה איזה פך שמן קטן טהור שהגיע זמנו להתגלות".