מנגינת הלב: איך מתחברים?

עניינו של הלב הוא לא הבנה והשגה. עניינו הוא הרגש, התשוקה וההתמסרות בביטול אל השכל. נקודת פנימיותו של הלב טהורה, ויש בה התחדשות בלתי פוסקת שמקבלת את המזון הרוחני שמקיים אותה מההכרה באלוקות שנמצאת בכל דבר ודבר. פנימיות הלב היא מעל הטבע ומעל השכל, אך החיבור של הלב אל נקודה גבוה זו יכול להתקיים רק על ידי ההתמסרות לשכל, כי זה הוא עניינו של הלב, להרגיש ולהניע את מה שמורגש בו. 

לפעמים היהודי לא מצליח לתפוס במוחו סוגיות וקושיות שונות מהתורה, מה שעלול להקשות עליו את עבודת ה׳ מתוך שמחה, ולגרום לו לייאוש שלעתים גם עלול להוריד אותו מדרך הישר. גם באיבוד הדרך ישנו רצון ה׳ להוביל אותנו חזרה אל דרכו. הרי הייאוש הוא רגש שמתוכו האדם יכול להתחבר לתפילה, שכל עניינה הוא חיבור השכל והאותיות אל הלב, כדי לעורר את נקודת פנימיותו הטהורה.

אך אפשר אחרת. לא צריך לסור מדרך התורה כדי להתחדש בתשוקה לעבודת ה׳. כמו הלב, גם הניגון הוא עניין של רגש. האדם יכול להקשיב להרמוניות מורכבות ולתזמורת שמנגנת בעשרות כלים, מבלי לחוש במורכבות המוזיקלית, ולהתחבר מנקודת פנימיות הלב אל הפשטות והטוהר שיש באותו ניגון.

זוהי מעלתה של התפילה שנכתבה בידי קדושי ישראל, ויש בה את התפשטות החכמה האלוקית שמוצפנת בסודות אינסופיים. על ידי ניגון התפילה, היהודי מקיים את הפסוק ״בטח אל ה׳ בכל ליבך ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״. הפסוק מספר את הסדר שבו האותיות, והמילים הקדושות שבתפילה חודרות אל תוך הלב, ומחברות אותו אל מקום הידיעה, גם אם הוא נמצא מעל השגתו של אותו אדם. כך מתאפשרת הכניסה של החכמה העליונה אל מקומנו התחתון, מבלי שהמורכבות האינסופית, שהיא מכילה בתוכה, תפריע לנו להשיג את הפשטות והטוהר שיש בה.

הדיבור מבטא את הסודות האצורים שבלב, כאשר יש בו מן הרגש. על ידי הטון והמנגינה שבה הוא יוצא, אפשר להבין את סודות הנפש של אותו אדם. בניגון מתבטאת השמחה של הלב. הוא מחבר את הבפנים והבחוץ באופן שמאחד אותם אל השייכות שלהם בבורא, ובאמצעותו היהודי מעורר את שמחת הלב ומתאפשרות לו השגות חדשות וגבוהות בעבודת ה׳. 

הדרך הקלה והטובה ביותר לאחדות היא דרך הניגון. כאשר אחד מגדולי ישראל כותב ניגון, הוא הרי מתחבר אל מקומו הגבוה בקדושה, וכך הוא מתרגם דרך הדיבור והשירה את סודות נפשו. על ידי זה שכל אחד מאתנו ינגן את ניגוניהם של אותם צדיקים ויקשיב לדברים היוצאים מפיהם כאשר הם דורשים בתורה, נוכל להתחבר אל השגתם הגבוה ואף לקבל מהשפע שלה אל תוך לבנו, כדי לעורר בו את האמת, לעורר בו את רצון ה׳ מתוך שמחה גדולה. ״אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לי-ה-ו-ה ויאמרו לאמור אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים״.

בימים האלו שלפני הגאולה, מתגברת תחושת הגלות. אנו נוטים להתרגש פחות. הלב חווה לא אחת תחושות של ייאוש ומחסור, מעין תחושת רעב בלתי נשלטת ובלתי ניתנת לשובע. אלו הימים שבהם הלב מגיע אל ביטולו המוחלט, כדי שמתוך תחושת הריקנות תוכל להתמלא בו תורה. אלו ימים שבהם אנו צריכים להרבות בתפילה ובשירה, כדי לעורר את שמחת הלב אל עבודת ה׳, למלא את עצמנו באורו הטוב של הבורא עוד לפני שאנו מתרוקנים לגמרי. כך לא נחווה ייאוש ואכזבה, ונוכל

להתעצם ולעורר את השפע של כל גדולי ישראל בתוכנו. הנפש, הרוח והנשמה שלנו נמצאות בגלות, אך שתי הדרגות העליונות שקיימות בכל יהודי - החיה והיחידה, אינן בגלות ולעולם לא יהיו. הן החיבור שלנו לקב״ה, ודרך שירה וניגון התפילות, אנו יכולים לחבר את הדרגות העליונות אל התחתונות, לעורר את הנקודה הפנימית שכולה טוב, וכך להכריח אותן לצאת מהגלות ולפקוח את עיניהן אל אור הגאולה.