תפילה שלא נענתה, לאן?

בסיומו של אחד התעלולים המוצלחים שעולל הרשל'ה לאשתו של רב העיר אוסטרופולי, החליטה הרבנית שיותר הוא לא ידרוך בביתם והיא לא תעניק למשפחתו אוכל. הרשל'ה רשם בירכתי מוחו שהוא עוד ייפרע מהרבנית בבוא העת.

וההזדמנות לא איחרה לבוא: באחד הימים מצב רוחה של הרבנית היה עליז, והרשל'ה פנה אליה בחנופה: "אשתי סיפרה ששבחים רבים עלייך הגיעו לאוזניה ורצונה לבוא לבקרך במיוחד". הרבנית נענתה בחיוב והרשל'ה לחש כממתיק סוד: "דעי לך שאשתי כבדת שמיעה ויהיה עלייך לצעוק באוזניה", גם לזה הסכימה הרבנית.

גם לאשתו לחש הרשל'ה כדברים הללו שהיא מוזמנת על ידי הרבנית, אך יהיה עליה לצעוק חזק בכדי שתשמע אותה הרבנית כבדת השמיעה.

משנפגשו השתיים בבית הרבנית בתאריך הנקוב, החלו צועקות בקולות מחרישי אוזניים, בטוחות היו שכל אחת צועקת בשל לקות שמיעתה. הרב שלימודו הופרע יצא מחדרו ושאל בפליאה: "מדוע אתן צועקות?". הנשים הצביעו אחת על חברתה וזעקו יחד: "הרשל'ה אמר שהיא לא שומעת"...

* * *

טרם נסתלק יעקב לבית עולמו קרא לבניו ובירכם לפני פטירתו, איש איש בברכה הראויה לו. לפני שנכנסו בניו לחדרו היה שם יוסף עם שני בניו, ויעקב מעניק לו מתנה מיוחדת - הפעם שלא בפני האחים האחרים - "ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך", יוסף מקבל את העיר שכם לנחלתו הבלעדית ושם הוא נקבר. זאת לבד ממה שעתידים חצי שבט מנשה לקבל נחלה בארץ (החצי השני נחלו מעבר לירדן על פי החלטה של משה רבינו). 

יעקב מסביר ליוסף מדוע הוא יכול להעניק לו את שכם מחוץ למסגרת החלוקה הכללית שתיערך לאחר שייכנסו בני ישראל לארץ הקודש: "נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". מכיון שיעקב בעצמו כבש את שכם, הרשות בידו לתתה לאשר יחפוץ, מה שאין כן שאר חלקי ארץ כנען שנכבשו מאוחר יותר על ידי יהושע בן-נון והשבטים.

כל זה לפי פירוש מילות הפסוק, אבל בתרגום אונקלוס מובא פירוש שונה למילים 'חרבי' ו'קשתי': "בצלותי ובבעותי", דהיינו יעקב כבש את שכם בתפילתו ובקשותיו. אימתי אירע הדבר?

לאחר שהרגו שמעון ולוי את בני העיר שכם (שהביעו תמיכה שקטה במעשהו הנפשע של שכם בן חמור אשר ביזה את אחותם) הגיעו חיילים רבים מכל סביבות ארץ כנען וביקשו להילחם בהם. במדרש מובאת גבורתם של בני יעקב במלחמה ההיא באריכות רבה, אך כאן מגלה יעקב שמה שעמד לבניו - שהיו רבים מול מעטים - לנצח בקרב, לא היה כח פיזי אלא כח תפילתו של יעקב ותחנוניו.

מדוע נמשלה התפילה לחרב או לקשת?

פירוש נאה שנותן לנו מבט חדש על התפילה מבאר כך: כוחה של התפילה רב ביותר לפעול לשיפור המצב. אך הבדל יש בין התפילות: יש תפילה המשולה לחרב שהורגת מטווח קצר ואינה יוצאת מידי המחזיק בה, כך גם תפילה זו - מיד לאחר שהאדם מסיים להתפלל הוא מקבל את מבוקשו מהשם.

אך יש תפילות שנמשלו לקשת, כפי שהקשת יורה את החץ למרחק ורק שם פוגע הוא במטרתו, כשלעיתים מחמת המרחק לא רואים את הפגיעה, כך תפילה זו נענית לאחר זמן רב ולא תמיד מקשרים בין התפילה הישנה לבקשה שנתמלאה לפתע בלי סיבה. 

וכבר היה מעשה באשה אחת שהגיעה והתלוננה לפני רבי יוסף שלמה כהנמן – רבה של העיר פוניבז' בליטא – "אני מתפללת כל כך הרבה לקב"ה והוא לא שומע אותי!". הרב חייך בשלווה והחזיר לה בשאלה: "מי אמר לך שהוא לא שמע? יכול מאוד להיות שהוא האזין לבקשתך, אך החליט להיענות בשלילה...".

* * *

הקב"ה העניק לנו נשק יעיל מאין כמותו - התפילה. כאבא אוהב רוצה הוא לשמוע את קולם של בניו מפעם לפעם, זו הסיבה שדברים מסתדרים לא כפי שרצינו; שאנו נתקלים במבוי סתום; או כל בעיה אחרת.

זאת גילו לנו חז"ל: אין תפילה ששבה ריקם. ישנן תפילות שנענות במועד מאוחר יותר כ'קשת', ויש שאינן נענות כלל משום שהדבר אינו טוב עבורנו. אנחנו הילדים של אבא צריכים להמשיך לבקש כל הזמן על כל נושא שעולה בדעתנו, כי תמיד-תמיד אבא שומע.   

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויחי – כל הסרטים ב-VOD הידברות