סיפור קצר: כך נכנסתי לעולם התורה

קוראים נכבדים, שמי אליהו וכבר שנים שאני שומר בלבי את סיפור החיים האישי שלי, והחלטתי להוציא לאור את סיפור חיי, המלמד כי אין דבר העומד בפני הרצון ומי שרוצה רוחניות, יקבל ויראה סייעתא דשמיא וירגיש שה' יתברך הולך איתו יד ביד במשעולי החיים.

נולדתי למשפחה דתית השומרת שבת ומסורת ישראל ודוגלת בשילוב תורה ועבודה.

בביתנו הייתה טלוויזיה וגדלנו על כל סרטי הילדים של שנות ה-90. אני זוכר שהיינו קופצים מהמיטה רק כדי לראות סרט של 5 דקות לפני השעה 7 בבוקר, על איש שלג הנקרא "בולי" שהירח "עשה אותו" (כך החדירו בנו מקטנות שאין אלוקים שברא העולם). לצערי, זה מה שגרם לנו לקום. אמנם בבית הזה חונכנו בדרך ארץ לומר "בבקשה" ו"תודה רבה" אך לא היו שאיפות מיוחדות לרוחניות.

בקטנותי למדתי בבית ספר דתי ברמה די גבוהה ותמיד נמשכתי לדברי תורה. הייתי מצטיין בשיעור תורה וגמרא וכל ילדי הכיתה נעזרו במחברתי (ולא נעים לומר, אף במבחן שלי), אך משהו בנשמתי בער והייתה לי משיכה ללימוד תורה.

אני מוכרח לציין ששכניי וחבריי הטובים היו משפחה תורנית למופת ברוכת ילדים אשר הייתי בביתם כבן בית, עובדה שנתנה לי שאיפות אחרות בחיים אך לא ידעתי כיצד ליישמם.

במשך הזמן הוריי, שייעדו לי בחיים מקצוע לעתיד שבו אתפרנס בכבוד, העבירוני לבית ספר אחר חשוב, הכולל בתוכו חטיבת ביניים ותיכון. בשנתיים הראשונות הרגשתי ירידה רוחנית, נמשכתי לשירים שאין רוח חכמים נוחה מהם, וחבריי הטובים בכיתה לא היו הנמשכים ללימודי הגמרא והתורה. לצערי היה ילד שמשך את הכיתה למעשים מכוערים ביותר {אשר אין מקום לפרטם} והנקודה הפנימית היהודית שנשארה טהורה אמרה לי להתרחק מהילד הזה הרחק כמטחווי קשת, אחרת אני עלול להידרדר לשאול מטה, למקום אשר קשה לשוב ממנו לשאיפות שהיו חבויות בתוכי.

שכניי האוהבים שמו לב לשינוי שחל בקרבי וניסו למשכני לשיעורי תורה ותהילים, אך הלחלוחית אשר בקרבי התייבשה, עד כדי שבשבתות התחלתי ללכת לתנועת נוער המשלבת בנים ובנות יחדיו והייתי עיוור מלראות שבמקום זה לא אתעלה ברוחניות ואולי להפך. שכני ששמעו זאת נחרדו ואמרו לי: אם אתה ממשיך ללכת למקום הזה, אנו נפרדים ולא נוכל להמשיך לשחק יחדיו, וכמו אברהם בשעתו שאמר ללוט אם "אשמאל - ואימינה ואם אימין - ואשמאילה". אני, בתור בן יחיד להוריי, אשר אין לי אחים (רק אחיות), היה חשוב לי מאוד החברות עם שכניי, ועל כן הסכמתי לנטוש את תנועת הנוער ולזכות שוב בחברות איתם, עובדה אשר בדיעבד הצילה אותי מרדת שחת. נוסף על כך שאביהם היקר שיראת ה' בוערת בקרבו, ולבו נחמץ בראותו איך הילד מהתהילים עם ביטחון עצמי שהיה קורא בתורה ואומר חידושי תורה על שולחן שבת, הולך לחפש בורות נשברים, על כן זכורני שתמיד היה אומר לי "אתה בעתיד תצא גדול בישראל", "עדייך לגדולות" חילך לאורייתא (כוחך לתורה)"לך לישיבה, תלמד תורה",אך אני לא ייחסתי לדבריו חשיבות, כיוון שתמיד חשבתי לתומי שבמצב הנוכחי במשפחתי אין סיכוי שזה יקרה, זה כמו לשנות סדרי בראשית ונהגתי כדבר המשורר שאומר "אתה יודע ,זה נוגע, אבל אתה כאילו לא שומע". ובלבי התפללתי שה' יתברך יוציאני מחשכה לאורה.

והאמת ברוך ה' תפילתי התקבלה, עליתי לכיתה ט' שם פגשתי רב נפלא בשם "הרב אלימלך" עם צוות נפלא של אבות בית תורניים אשר כל מטרתם הייתה לדאוג לרוחניות, והרגשתי שבורא עולם שומר עלי מלמעלה ושלח לי מלאכים ממש, אשר בעזרתם ניערתי את הלכלוך שדבק בי, ועזבתי את כל חברי המקולקלים, הפסקתי לשמוע שירי נוכרים וזרקתי את כל הקלטות לפח. התחברתי לחברה טובה, לנערים החפצים להתעלות ביראת ה' שאחר שיעורי הבית יושבים ללמוד תורה עד השעות המאוחרות של הלילה (מעין "קנאת סופרים תרבה חכמה", מי ילך לישון יותר מאוחר, ומי יקום ראשון ויגיע לבית הכנסת לפני כולם). ביקשתי מאב הבית לעבור לחדר אחר כדי לעזוב את החברה הרעה, והוא נענה ברצון ובשמחה והעבירני לחדר באגף נפרד בפנימייה רחוק מכל החלאה והזוהמה "חדר הצדיקים". כאשר נכנסתי לחדר זה קיבלוני חבריי החדשים בשמחה, ואני שכבוד ה' החל לבעור בקרבי התחלתי לפעול, קניתי תמונות של רבנים (מו"ר הרב עובדיה יוסף זצ"ל, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, הבן איש חי, "הסטיפלער" והרב כדורי זצ"ל} לקיים בנו "והיו עיניך רואות את מוריך" והתחלתי ב"קירוב רחוקים". היה טייפ (זה מה שהיה בזמנו) עם השמעה חיצונית ושמתי שם הקלטות של שיעורי תורה ושירי קודש לאהבת ה' והזמנתי נערים לחדר שבאו לשמוע דברי אלוקים חיים. לא עצרתי בדרכי, והחלטתי שבמוצאי שבתות נוסעים לשמוע את שיעורו של מרן זצ"ל בבית הכנסת "היזדים" בשכונת הבוכרים, וכך משכתי אחריי לפחות חמישה נערים לשיעור. אב הבית היקר ששמע על כך, שמח כל כך והחליט שהוא מפקיד בידי כרטיסיה (לפני שנולד הרב-קו) שאשלם בה על כל נער שרוצה לנסוע לשיעורי תורה וכך נוספו עוד נערים. נסענו ביום שלישי להר נוף ל"יחוה דעת", ול"מוסיוף" לשיעורו של הרב מוצפי שליט"א ומדי פעם בימי חמישי לאור החיים לשיעורו של הרב אלבז שליט"א וכל זה במימון התיכון.

חבריי לחדר הקודם לא הבינו מה קרה לי וקצת בזו לי, אך אני האמנתי בדרכי ולא שת לבי ללעג השאננים, בפרט שה' יתברך שלח לי באותה תקופה חברים נוספים אשר העריכו אותי עוד יותר וישבו ללמוד איתי בשבתות בספרי המוסר, וזכיתי להיות דרשן ובעל תפילה, וב"ה דברי נעמו לאוזן השומע. שנה נפלאה עברה עלי כמו חלום עד שבסופה הרב אלימלך שאהבני כבן והיה מוציאני משיעורי מחשבים ואלקטרוניקה כדי לשמוע חידושי תורה שנתחדשו לו והיה מזמין אותנו לביתו בערב פעמים רבות, ובסוף השנה העניק לי במתנה לעיני כל השכבה ספר "אהבת חיים" עם הקדשה שספר זה ניתן לעלייה בתורה ויראת שמיים טהורה.

בד בבד בחרתי למקצוע את לימודי המחשב ונרשמתי למגמת מחשבים, והורי היו מרוצים שיש להם בן שבחר בדרכם תורה עם עבודה. חשבתי שאמשיך במסלול הזה עד סוף התיכון, אך קורא הדורות בורא העולם החליט ש"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו" ואם עליתי על המסלול, אני צריך להמשיך עד הסוף.

עד שזה הגיע...

שניים מחברי לחדר החליטו שהתיכון אינו מקום מתאים עבורם למילוי שאיפותיהם הרוחניות ועברו לישיבה של מתחזקים, קינאתי בהם אך לא חלמתי שאחצה את הכביש כמותם, אין סיכוי! אמא לעולם לא תסכים.

ואז כמו מלאך משמיים, ערב אחד מגיע לפנימייה, בחור ישיבה אחד מחברי מחטיבת הביניים, לבוש בחולצה לבנה וחליפה שחורה, כיפה שחורה צמודה לראשו ושואל אותי: "אליהו אתה רוצה ללמוד בישיבה? גמגמתי ואמרתי: כן! אבל איך עושים זאת איך הולכים נגד ההורים ונגד המשפחה? והוא אמר לי: "אל דאגה, נשלח לך פעיל מארגון "אחינו" שהוא יסביר לך הכל.

קוראים יקרים! מה אומר ומה אדבר ,אני מוכרח לקצר, לא הלאה אתכם, רק אספר שמעכשיו התכנית האלוקית יצאה לפועל, הפעיל נשלח אלי, דיברנו והוא הסביר לי בטוב טעם שחבל לבזבז שנים כה יקרות בתיכון על בגרויות, שהרי אם רוצים, כיום תוך שנה ניתן לעשות בגרות. השתכנעתי, הגעתי לבית ואמרתי להוריי: "אני הולך לישיבה". הוריי לא קיבלו אך אמרו: "אין דבר, זה יעבור". אך אמרתי לעצמי שזהו רצוני ואני הולך עד הסוף. במקביל נודע לרב אלימלך שאני רוצה ללכת לישיבה והוא זימן אותי לחדרו. הרגשתי פיק ברכיים ובלבי אמרתי: "הנה, עכשיו החלום יתנפץ לרסיסים". הרב שאל : לאיזו ישיבה אתה רוצה ללכת? ומששמע את שם הישיבה הפטיר "לא ולא! אתה בעשר רמות מעל הישיבה הזאת. בחר ישיבה אחרת!".

האמת שלא הכרתי ישיבות  מלבד הישיבה ששכני למד בה  ונקטתי את שם הישיבה. והנה לא יאומן כי יסופר, הרב שמע ואמר: "אכן זוהי אחת הישיבות המובחרות בירושלים ולשם תלך, המשגיח שם חבר טוב שלי ויש סיכוי שבעזרת ה' תכנס לשם". יצאתי בהתרגשות עצומה. כיצד מתוך הישיבות הרבות דווקא הישיבה ששכני היקר לומד בה, היא הישיבה שבה יש לרב שלי קשרים, זוהי התכנית האלוקית שבורא עולם רקם עבורי.

מכאן והילך השאר היסטוריה. התקבלתי לישיבה (שזה סיפור בפני עצמו) ,ארגון "אחינו" סייעו לי להסתגל לישיבה, סידרו לי אברך שילמד איתי בערבים כדי שאדביק את הקצב בישיבה וכך השנה הזאת עברה עלי בסייעתא דשמיא שלא ניתנת לתיאור והייתי מהמצטיינים בשיעור.

במקביל, דיברתי עם רב השכונה שיסביר לאבי על הישיבות, וכך היה. חשוב לציין שכאשר אמי שמעה שנכנסתי לישיבה היא לא רצתה לדבר איתי, אך ישתבח שמו כשנכנסתי לבית ביום שישי ופתחתי באמירת "שלום" שהרי "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום", אז אמי ניגשה אלי כשדמעות בעיניה והשיבה "שלום" כה לבבי שלא אשכח אותו לעולם, ואף ביקשה לראות אותי חובש את כובעו של בחור הישיבה.

כיום תהילות לא-ל עליון אני ברוך ה' אברך שלומד בכולל  בעל תפילה ומגיד שיעור ברבים, נשוי  לאשה ממשפחה תורנית בת סמינר (שמשפחתה עברה תהליך התחזקות) עם מקצוע ביד, והקמנו יחד בית של תורה ללא טלוויזיה ושטויות, אלא במורשת ישראל סבא בתורה ויראת ה' טהורה, מתפרנסים בכבוד עם מעט עזרה מההורים ועם הרבה סייעתא דשמיא לאורך כל השנים. וכיום הוריי מבינים את הדרך שבה בחרתי, ובדיעבד מסתבר שגם הצלחתי.

כתבתי סיפור אישי זה לומר לכל נער או נערה שמתלבטים כיצד לחצות את הכביש ולעלות במסילה העולה בית ה', אחיי, לכו על זה עד הסוף, "אין שום דבר שעומד בפני הרצון". רוצו לשם! ובדרך שאדם רוצה ללכת, בה יוליכו אותו מהשמיים.