אביתר לזר: מהצגה למציאות

כל מי שיש לו כמה עשרות סרטי די. וי. די. לילדים בבית, כמו אצלנו למשל, ראה את אביתר לזר מרצד על המרקע לא פעם ולא פעמיים. אבל הוא החל במקום אחר לגמרי. עם סיום לימודיו בבן צבי קיבל תפקיד בהצגה "גורדיש" בתיאטרון הקאמרי. שם שיחק קרוב לעשור במחזות שכתבו חנוך לוין, יהושוע סובול, שייקספיר ועוד. הוא חי מהצגה להצגה אבל בכל יתר הזמן משהו היה חסר כמו אצל רבים. שותף לדירה שהחל בתהליך התקרבות ליהדות הציע לו דרך אחרת להסתכל על החיים ואביתר החליט שהיא שווה בדיקה. היום הוא משחק ב"אספקלריה" תיאטרון יהודי אלטרנטיבי. הופיע בעבר בשלל סרטי די. וי. די. לקהל היהודי כאמור. ואם מותר לי להוסיף, הוא עושה את זה בצורה מקצועית להפליא.

נולדת למשפחה מאוד אינטלקטואלית, אבא דוקטור למדעי המדינה, אמא בעלת תואר שני בתולדות האמנות. אפשר להבין מזה איזה בית זה היה?

"לא. אנשים מלומדים, אקדמאיים. אבל אמא שלי כן באה מבית עם יסודות מסורתיים. אפילו אפשר להגיד שסבתא שלי הייתה דתייה עם יסודות מאוד חזקים עוד מהגלות, לפני שהיא עלתה לארץ מפולניה. פה ושם היו כמה נגיעות של קידוש בשבת. אבל כמעט שום דבר לא מעבר לזה. הייתי חילוני לחלוטין, לא מאמין בכלום".

היית אתאיסט?

"כן. מה שאתה רואה, זה מה שיש. כשהתחלתי להתעניין ובאתי לשאול, נכנסתי לאיזה כולל שהיה בתל אביב, לשאול שאלות. בית פתוח. הם אמרו לי: כנס, נצמיד לך מישהו ודבר איתו מה שבא לך, מה שמעניין אותך. אז הם היו עושים הפסקה לתפילת ערבית וזה היה נראה לי אבסורד, מגוכח, הזוי, מה אתם מטומטמים? עומדים אנשים מבוגרים ומתנוענעים מול קיר ומדברים לאוויר. מה עובר עליכם? מה אתם מפגרים?"

באיזה שלב היית?

"זה היה כבר שלב שבו הרחתי שיש משהו, אבל מפה ועד להסכים, מפה ועד להגיד וואלה – לא, סליחה. יש דרך, יש כיוון, יש שם מה לחפש, יש שם חכמה, יש מה לקחת - הייתי באזור הזה. אבל מפה ועד להסכים לקונספט הזה שיש הקב"ה - זה מרחק גדול, וכאילו גם מדברים איתו".

והוא גם שומע.

"כן. שמע, גם כשאתה דתי זה לא ניסים גלויים בדרך כלל. אין התגלויות, אני לא בדרגה של נבואה. כשאני מברר אני לא מקבל תשובות ישירות, אלה תשובות עקיפות. מתוך מה שקורה אתה צריך לעבד את הדברים, אבל אתה צריך אמונה, להאמין בשביל זה".

אז בוא נלך טיפה אחורה. עצם זה שנכנסת למקצוע המשחק, למה בכלל להיכנס למקצוע הזה שהוא כל כך אכזרי?

"כי זה מה שאתה רוצה לעשות. בהתחלה הלכתי על משהו מאוד פרקטי. אם ההורים שלי אקדמאים, אני לחלוטין לא. שלחו אותי לבית ספר עיוני, רגיל, כי זה הכיוון שלהם. אבל זה בוודאי לא התאים לי. אני לא אקדמאי, אני לא למדן. הראיה שבסופו של דבר אחרי הצבא הלכתי ללמוד חשמלאות בקורס לחיילים משוחררים. נתתי לזה תקופה של שנה וחצי, תוך כדי הייתי בקורס למשחק, ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עם זה אני רוצה ללכת בצורה רצינית יותר".

אז באמת אחרי הלימודים שיחקת תקופה ארוכה בתיאטרון הקאמרי. שיחקת בהצגה שנבחרה להצגת השנה בטקס פרס התיאטרון הישראלי. הלו"ז הזה היה צפוף במיוחד ומתוך כל זה...?

"הלו"ז לא היה צפוף כלל,כי באופן כללי יש הצגה אחת בערב. יש את תקופת החזרות, ואחרי תקופת החזרות. אני אתן לך דוגמה: ההצגה הראשונה שנכנסתי אליה בתיאטרון הייתה הצגה שהצליחה מאוד. אז השחקנים סגורים, לא מכניסים אותם להצגה אחרת, כי זה עלול להתנגש. אז אתה יודע ששנה, שנתיים אתה עושה רק את זה, כמעט רק את זה. אין חזרות, גמרת עם זה והעבודה היא רק בערב. ולהיפך, משם השאלות התחילו לעלות בגלל עודף הזמן הפנוי. כשיש לך עודף זמן אתה אומר, מה אני עושה עם עצמי?".

ואז זה מוביל לדיכאון, תסכול, ריקנות? כמו שסיפרת בעבר בראיון?

"בהחלט כן. זאת אומרת זה מה שמאפיין אותי ואני חושב שמאפיין באופן כללי את כל עולם המשחק, את עולם השחקנים. יש בזה הרבה מאוד התלהבות, הרבה אנרגיה, הרבה אקסטזה, הרבה ריגוש, הרבה פנטזיה, אבל כשנגמרת ההצגה זה הולך לאיבוד, אתה נוחת לחיי המציאות, לחיים האמיתיים ולכן אני חושב שיש תופעה כזאת שהיא די אופיינית לבוהמייניות הזאת שלא לגמור את הערב בכלל, זה לצאת עוד ולחפש, עוד פאבים כדי להמשיך את הריגוש, שיקרה משהו מסעיר. לא לתת לרגע ללכת לאיבוד".

אבל אתה יודע, מול ארבעת הקירות, כשמגיעים לבסוף הביתה, מזה אי אפשר להתחמק.

"נכון. ההמשך לתופעה הזו, היא שאתה רואה הרבה פעמים, לא בהכללה, צריך להיזהר, אנשים מתחום המשחק, האמנות, קמים מאוחר, יושבים בבית קפה, מעשנים, קוראים עיתונים. למה? בדיוק בגלל הפער הזה. נופלים לפער הזה, ולא יודעים איך למלא אותו. ולי מה שהיה חסר זה את הכלים - איך חיים את החיים האמיתיים. אתה מבין שעולם המשחק הוא פנטזיה, גם אם תמלא אותו מהבוקר, אדם שירוץ לאלף פרויקטים ויכניס את עצמו וידחוף את עצמו ללו"ז סופר צפוף, בתוך תוכך אתה יודע שאתה בעולם מדומיין, עולם בדיוני. זה שקר שהקהל ואתה מאמינים בו, חווייתית הוא אמיתי אבל הסט-אפ הוא שקרי. לא סתם האולם של התיאטרון או של הקולנוע הוא אולם סגור, אטום לרעשים מבחוץ. אין לו חלונות, חושך, שחור. לכן כל כך מפריע לנו כשמישהו פותח פלאפון או פותח איזו פחית או מדבר, כי הוא מוציא אותי מהאשליה. זה עולם אשלייתי".

אתה יודע, עם כל הביקורת על העולם האשלייתי, אתה נשארת בו למרות הכל.

"כן, אבל ההבדל הוא כזה: אחד, שאני פחות תלותי בו, זאת אומרת שהוא כבר לא נהיה איזה מפלט או בריחה מההתמודדות עם עולם האמת או המציאות. שתיים, שכיום אני מנסה להשתתף או להתממש בעולם הזה בשביל להגיד דברים על העולם האמיתי, בשביל לתת איזשהו רעיון, איזשהו פתח או כלים שנוכל להתמודד או לצאת חזרה לעולם האמיתי בצורה אחת, בדרך אחרת, עם הסתכלות אחרת ומחשבה אחרת, ועם, אולי, נתיב אחר, כלים אחרים".

כלומר לא פנטזיה כפנטזיה, אלא פנטזיה ככלי.

"בשביל הריגוש זה כבר מה שקיים בתעשיה החילונית. בשביל הבידור, בשביל הכיף, בשביל לברוח רגע מן החיים ואחר כך לחזור. אז מה עשינו? אנחנו צריכים לגייס את המדיה הזאת בשביל להגיד לא. אי אפשר לבוא לפה לשם כך. אלא לבוא לפה בשביל שתחזרו אחרת לשם. זה לא קל אבל כשאתה עושה הצגות שהן יותר מתרכזות בצד הערכי, בצד היהודי דתי, שמבחינתי היהדות היא הדרך שכן נותנת את הכלים האלה, אז ההצגה היא לגיטימית. היא כבר לא פנטזיה, היא קשורה למציאות".

בוא נחזור למציאות. מתוך תקופה של ריק, שעמום, כלום - איך אתה מגיע ליהדות בכלל? למה זו אופציה שאתה בוחן אותה בכלל?

"היה גם הרבה כעס וזעם, כי כשאתה בנוי על הצורך ליהנות, לחוות אקסטזות, כשאין אותם - אתה, או אני בכל אופן - חוויתי כעס, תסכול, זעם - כלפי ההורים".

מה אתה רוצה, הם רצו להקים משפחה.

"שאלו אותי קודם? הקמתם בשבילכם, אבל אני צריך לשלם את המחיר עכשיו. הייתה תקופה שחצי בצחוק אבל חצי בשיא הרצינות אמרתי לאבא שלי - אני הולך לתבוע אותך על מלגת קיום לכל החיים. אני משלם את המחיר עכשיו של מה שאתה חשבת שיהיה לך כיף ורצית להקים משפחה. אתה שאלת אותי? לא. באיזו זכות? עכשיו תשלם לי מלגת קיום. הוא שחרר אותי בכמה אפשרויות: אחת, אמר לי: תתאבד. נתתי לך את האפשרות, לא מוצא חן בעיניך, תגיד תודה שקיבלת את האפשרות ותתאבד. שתיים, אני אתן לך מלגת קיום ותהיה העבד שלי. אמרתי לו: לא. הוא אמר לי: מה אתה רוצה, ליהנות משני העולמות - גם כסף וגם להיות חופשי?"

ומפה בעצם איך אתה מגיע ליהדות?

"תראה, אני  הגעתי למצב שצריך למצוא איזושהי תשובה, איזושהי אלטרנטיבה, איזושהי דרך. אני רואה שאני לא יודע איך לחיות את החיים השגרתיים, היומיומיים, האפרוריים, לא יודע להתמודד איתם. לא יכול, לא מסכים להתמודד איתם. כועס, מתנגד, לא מוכן לקבל את החיים, את העולם, את המציאות הזאת. לא מוכן, אין דבר כזה. ויש שלב שבו, זה המקום שהוא הקרקע הבשלה לאיזשהו מוצא, אלטרנטיבה, או משהו אובדני כזה או אחר, לאו דווקא התאבדות. אובדני זאת אומרת דיכאון".

לא הלכת לשיטות רוחניות או משהו כזה?

"הייתה תקופה שקראתי ספרים הודיים כאלה, לצד היהדות. הייתה איזו שנייה שהלכתי לגור באיזה צריף מבודד כזה, בין תל אביב לבני ברק. באמצע היה איזה צריף עם גינה ששם הייתי. עשיתי כאילו, לא מדיטציה מובנית אבל משהו בסגנון. זו הייתה התקופה של החיבוטים ההודיים כביכול. אבל בסופו של דבר גיליתי שמה שחיפשתי דרך השיטות ההודיות זה איך להוציא את הטוב, איך להתמודד ביום יום ולהוציא את הצוף הזה בלי להתחייב, בלי להתייגע. כי הקושי הוא שאתה מבין שהחיים הם חיי יגיעה, יש מעט הנאה והרבה יגיעה. זה המקום שלא הסכמתי לקבל. אתה יודע, בין ההודיות הרוחניות אולי אני כן אצליח לצוף ולצאת רק להצגות בשביל הכיף והמשכורת, כלומר שאני עדיין אברח מן היגיעה. אבל זה סוג של ניתוק. אצלי זה היה סוג של ניתוק, סוג של תלישות כזו שבעצם לא מוציאה מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל שיש לך. כי אתה גם אמור להיות בפוטנציאל שלך, אדם שצריך לעבוד, שיכול להיות גם בעל, וגם אבא. אלה הכוחות שקיימים שאתה אומר. לא - אני רק אזרום בלי שום התחייבות, בלי שום יגיעה. אתה כאילו מרדים את המקומות האלו ומטשטש אותם. וזה גם משאיר אותם לא מטופלים. וגם על ידי זה שאתה בורח ממפגש, ועוד אני מסתגר לעצמי, לכן אני מאמין שרוב האנשים השאנטיים האלה שהולכים רחוק, חיים במסגרת נזירית - כי כך קל יותר להרדים את היסודות הללו. היהדות אומרת לך - לא. קודם כל אני אתן לך הסברים למה הוא לא בנוי על יגיעה. זה שאתה מקבל את ההסבר ומוכן לקבל אותו ומאמין בו, אתה כבר לא מתנגד".