ה’, למה אתה לא עוזר לי?

שלום כבוד הרב, אני מאוד רוצה להתקדם ולהתקרב לה', אבל יש לי המון ניסיונות, מאבקים ונפילות. אני לא משלים איתם, ח"ו, אלא נלחם, אבל המלחמות הפנימיות כל כך קשות ומייאשות! בהתחלה הייתי מיואש לגמרי, אחרי כל פעם שנכשלתי ונפלתי הייתי מתנתק מבורא עולם, ומתדרדר עוד יותר למטה, אכול כאב, ייאוש ובדידות.

לפני מספר חודשים שמעתי שיעור ממש חשוב, שגרם לי להבין שהיצר הרע לא רוצה את החטא, אלא את הייאוש שאחריו. אם נפלתי, עלי לקום, לעשות תשובה ולהתקדם. "שבע ייפול צדיק וקם". אני מבין שהקב"ה נתן לי את הכוחות והניסיונות, שעלי להכיר את מקומי, לדעת שאני לא מושלם, ולעשות כל מה שאני יכול על מנת שלא ליפול, אבל אם נפלתי, צריך להתגבר ולהמשיך הלאה.

אני מבין מה צריך לעשות, אבל עדיין לא מצליח לשמוח! כבר אין לי כעס ומרירות על עצמי, אבל במקום זה יש לי כאילו כעס על הקב"ה: למה זאת המדרגה שלי? למה אלו הניסיונות שלי? למה אתה לא עוזר לי? אני מסתכל על החברים שלי ורואה – ההוא מצליח להתמיד בקלות בלימוד תורה, ההוא גדל במשפחה מעולה, ההוא מצליח להתרכז בשיעורים, ההוא לא מתמודד בכלל עם כל התאוות שאני מכיר, ואני – אותי כאילו שכחו, אני סוג ב'! למה דווקא אני כזה והוא לא כזה? למה רק אני נתקעתי עם העבודה הזו?

אני מקווה שזו לא כפירה לשאול את השאלה הזו, אבל כך אני מרגיש.

בתודה, עידו.

שלום עידו, שאלתך מצוינת. מלאה כנות, אומץ וישרות. זה מצוין לשאול שאלות, וברוך ה' שנתן לנו תורת אמת וצדיקי אמת שגם נותנים לנו תשובות... באמת, הבירור של השאלה הזו חשוב לכל אדם. הבירור הזה יכול לשנות מן הקצה אל הקצה את ההסתכלות על כל חיינו בעולם.

ראשית, חשוב להפנים ולהזכיר לעצמנו את האמת הפשוטה, כי תמיד "הדשא של השכן נראה ירוק יותר", אולם לא תמיד זו אמת. כל אדם רואה את נגעי עצמו ובטוח שהוא בעייתי במיוחד ואחרים בוודאי לא מתמודדים כמוהו. אולם, ברוב הפעמים כולם מתמודדים בדברים שאינך מתאר לעצמך. אם זה בענייני חשק וקליטת לימוד התורה, אם בענייני התמדה, אם בענייני מידות רעות, אם בהרהורים רעים ושאר בעיות נפשיות. גם את ההתמודדויות המשפחתיות והחברתיות של כל אחד אינך יודע. כלפי חוץ תמיד הכל אצל השני נראה מושלם, אבל רק כלפי חוץ. ייתכן שאתה מקנא במישהו על משהו אחד, בעוד הוא מקנא בך בלי ידיעתך על דבר אחר, או אפילו על אותו הדבר...

שנית, גם אם אכן ישנם דברים שבאמת קשה לך בהם במיוחד, דע לך שלכל מטבע יש שני צדדים. הקב"ה חילק את הכישרונות והתפקידים, ולכן אין אדם אחד אשר מושלם בכל התחומים. בדרך כלל, כל חיסרון הוא גם יתרון בצד השני, ולהיפך. לדוגמא, אדם מאוד מסודר, יהיה בדרך כלל גם יותר לחוץ מחוסר סדר, או פחות "זורם". אדם שמדבר ברהיטות ומציג עמדותיו בהתלהבות, עלול ביתר קלות להצדיק את עצמו גם כשאינו צודק ופחות להודות בטעויות. אדם שהוא במרכז העניינים, עלול ליפול לגאווה ביתר קלות. אדם בעל ראש ותפיסה הלכתיים, פעמים רבות מבין פחות בעניינים נפשיים או בענייני אגדה ומדרש, וכן על זה הדרך. עליך לזכור, שכל חיסרון שלך יכול להיות יתרון בצד האחר שלו. על כל אחד מוטל לפתח את הכישרונות והתכונות שלו, ומאידך לעבוד לתקן את החסרונות והמידות אותם קיבל, מבלי לפזול ולהסתכל על אחרים.

שלישית, מצד האמת בכלל לא משנה מה אתה קיבלת ומה השני קיבל. הקב"ה מחלק תפקידים, והוא רוצה את העבודה של כולם, כל אחד לפי כוחותיו. אולם, כאן באה שאלתך ומחדדת את הבעיה. אתה טוען: "למה זאת המדרגה שלי? למה דווקא אני כזה והוא לא כזה? למה אני נתקעתי עם העבודה הזו?". אפשר כמובן לענות תשובה קלה: תפסיק להסתכל על אחרים, תעשה את העבודה שלך, תדע שזה מה שה' מצפה ממך, ולפי הצער כך גודל השכר. אבל הנפש לא נחה מתשובה פשוטה כזו.

כאן נזקקים אנו לדברי תורת הקבלה, אשר חושפת עומקים גדולים יותר שבעזרת ה' יניחו את הדעת.

בעל הלשם שבו ואחלמה – מגדולי המקובלים בדורות הקודמים (סבו של הרב אלישיב זצ"ל), מתייחס בצורה ישירה ונפלאה לשאלתך. אחרי מהלך שלם בו מסביר בעל הלשם, שכל ענייני העולם הם תיקונים כדי לזכות אחר כך לכל הטוב, הוא מקשר את זה לעבודה של כל אחד באופן פרטי.

אנסה להסביר את דבריו הקדושים במילים שלי:

כל המציאות בעולם מורכבת מ"עולה ויורד", בצורה כזו שדבר עליון צריך לרדת בשביל להעלות גם את התחתון, ולשם כך הוא צריך להתבוסס בלכלוך ובבוץ: השכינה גולה יחד עם התחתונים בשביל להעלות גם אותם. הנשמה שלנו גולה ממקומה מתחת כסא הכבוד ויורדת לגוף בשביל להעלות גם את הגוף. אנחנו זקוקים לאכול ולהתעסק בכל ענייני העולם הזה כדי להעלות גם אותם. צדיקים מתעסקים הרבה עם המון העם הפשוט ועם כל בעיותיו, כי כל הגדלות של מציאות העולם היא להעלות גם את הדברים הכי רחוקים, למציאות של קרבת ה' וקדושה. זו לא חכמה שיש מציאות של קדושה בעולמות העליונים הקרובים לאלוקות, ששם אין בחירה. הקב"ה היה מושלם וקדוש לפני שברא את העולם, הוא לא צריך עוד מושלמים גמורים. הקב"ה התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים דווקא. זה הניצחון של האלוקות גם על המקומות הכל-כך נמוכים שיש בהם אפילו כפירה באלוקות, שגם הם יכולים להתקדש.

כל הירידות והקטנות שעוברים על הנמצאים, מטרתם להעלות גם את מה שלמטה. אם כל הזמן האדם היה ב"אורות גבוהים", באלוקות, ב"מוחין דגדלות", אז לא היה שום עניין בבריאת האדם והעולם. כל העניין הוא שהבריות ירדו, ועל ידי עלייתם אחר כך יעלו גם את מה שלמטה. "להוציא יקר מזולל", מתוך כל הקליפות והטומאה, זו גדלות הרבה יותר ממי שמראש היה בשלמות, וכבר נכתב "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". כמובן שבשום אופן אסור לנו ליפול לכתחילה, ועלינו לעשות את כל המאמצים שלא ליפול, אבל לאחר שנפלנו חשוב שנבין שזה חלק מהתוכנית האלוקית.

מתוך ההבנה הזו, שהקב"ה בכוונה יוצר גם נפילות וקטנויות, יש להיזהר שלא להרהר אחר מידותיו. אם האדם רואה שחלקו קטן ודל והיה רוצה להיות הרבה יותר, או שהוא במשבר עצום מזה שרצה להיות גדול בתורה והוא לא מצליח, ואפילו כאשר יש לאדם התגברות גדולה מדי של היצר, לפי דעתו, אין לו לבוא בתלונות על רצון ה'. הקב"ה יודע מה הוא עושה.

"כי אין אדם יודע על איזה מלאכה שוּלח בעולמו. זה שולח לגרוף את הביבין לטהר אותם ולנקותם מכל חלאה וזוהמא והוא תמיד במצור ובמצוק, וזה שוּלח לקשט את היכלי מלך ולעשות עטרה על ראשו, ומתענג על ידי זה בסגולות מלכים" (בעל הלשם). בארמון המלך חייבים שיהיו את כל התפקידים – את אלו המגישים למלך את האוכל שלו, את יועצי המלך, את שומרי ראשו, וחייבים שיהיו את אלו שיעשו את כל תיקוני האינסטלציה ויתקנו גם את הביוב, אחרת הארמון לא יתפקד. אם אדם מסתכל מצד רצון עצמו, אז הוא בוודאי רוצה לשבת לפני המלך ולעסוק בעבודה נעימה ונוחה. אבל אם יסתכל מצד רצונו ומלכותו של המלך – אז מי אמר שהיושב לפני המלך חשוב ממנקה הביוב? להיפך: אם לא היה מנקה הביוב אי אפשר היה לעשות דבר בארמון. ייתכן שהמלך אוהב אותו עוד יותר, כי הוא מתאמץ ומתבזה בשביל המלך. הוא עושה את שליחותו של המלך אפילו שהיא לא כל כך מרנינת לב והוא לא מתענג בסגולות מלכים. מה אם כן יוצר את התלונה בלב? שאתה חושב על עצמך ולא על רצון המלך. בגלל האגואיזם שלך יש לך בעיה. אז צריך קצת לצאת מהאגואיזם ולהסתכל בפרספקטיבה יותר רחבה.

ועדיין, אתה מן הסתם זועק: עדיין, זה לא הוגן! למה שאני אקבל עבודה כל כך קשה, שיש בה גם נפילות קשות, וכך אהיה כל הזמן כל כך רחוק מן המלך?

אז זהו, שלא. ממשיך בעל הלשם ומסביר: באמת, גורף הביבים יקבל שכר גדול יותר, כי אצל ה' זה לא כמו בעולם שלנו, שחברי הכנסת ודומיהם מקבלים הכי הרבה כסף ועובדי מלאכת כפיים הכי פחות. אצלו מקבלים לפי המאמץ! כך לימדונו חז"ל במסכת אבות: "לפום צערא אגרא" – לפי הצער כך השכר. מצד שני אדם יכול לומר: אבל סוף סוף יש לך הרבה יותר עוונות, אני הרבה יותר מלוכלך. על זה אומר בעל הלשם: אין הקב"ה בא בטרוניה (בתלונה) עם בריותיו. אצל הקב"ה שוקלים את הזכויות והעוונות לפי נתוני הפתיחה, כמו שאומר הרמב"ם, שאין שוקלים דבר זה אלא בדעתו של א-ל דעות. ממילא, אתה לא יכול כלל לדעת איך ה' מחשיב כל אדם. הכל נמדד לפי המאמץ וההשקעה.

עליך לזכור שגם השכינה יורדת למטה בשביל לתקן, ואתה חלק מזה. יש משפט חזק בגמרא: "דיו לעבד שיהיה כרבו". זאת אומרת: די לך וטוב לך שאתה כמו האדון שלך. שניהם, כביכול, באותה סירה. גם כל תקופות הגלות והסתר הפנים שיש בעולם, הם חלק מהמהלך האלוקי, ע"פ תורת הקבלה, בשביל לרדת לכל טומאת ארץ העמים, למציאות שבה אינך במקומך הטבעי, כדי להעלות משם את כל הניצוצות. כל עניין העולם זה גלות שתביא לגאולה. בלי צער אין שמחה, בלי גלות אין גאולה, בלי חיסרון אין מלאוּת.  

עם זאת, אחזור ואדגיש שוב - אסור שדברים אלו יחלישו אפילו במשהו את ההשתדלות שלך שלא לחטוא. הדברים אמורים רק לאחר שכבר קרה ונפלת. אם תאשים את עצמך או חלילה את הקב"ה, תתייאש ותהיה מתוסכל, ואם תבין שזוהי חלק מהתוכנית, תוכל לקבל את הדברים בהשלמה ולא ליפול לעצבות. בנוסף, אין להתרעם ולכעוס על הנהגת ה'. צריך לדעת שזו המדרגה שלך וכך זה אמור להיות.

אז מה, להשלים עם זה? ממשיך בעל הלשם ומדגיש: לא! תבקש רחמים! תאמר לה': מה שנתת לי אני מקבל באהבה, אבל נתת לי כוח הבחירה והתפילה ואני מבקש שתעזור לי לשנות. אמנם "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (כמו שאמר דוד בתהלים פרק כ"ג), אני מבין שהכל לטובה, אבל מצד שני אני מבקש "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים" (כמו שביקש דוד בסוף המזמור שם).

למה הקב"ה החליט שדווקא הוא יהיה גורף ביבים והאחר יהיה משרת לפני המלך? זה מהדברים הנסתרים לנו, עניינים של שורשי נשמות ותיקונים שאין לנו עסק בהם.

"ולזאת אין לאדם ליפול בשביל ירידות ח"ו, אלא יחזק את עצמו תמיד ויקיים בעצמו 'דום לה' והתחולל לו'. כי רק לו יתברך לבדו נתכנו עלילות לחלק לכל אחד ואחד את מלאכתו הראויה לו לתקן את שורשו במקום עליון. וכולם יאירו באור פני מלך חיים" (בעל הלשם). בסופו של דבר, כולם יאירו ויתוקנו. לכל אחד יש שורש שהוא צריך לתקן וצריך לסמוך על ה' שהוא יודע מה טוב לו. זו ענווה מאוד גדולה שכל הזמן צריך להתחנך אליה. איזון מאוד עדין בין כל המאמץ וההשתדלות מצידנו, לבין הידיעה שאנחנו לא מכתיבים, אלא מקבלים באהבה ובביטול את רצון ה'.

ההבנה הזו יכולה להביא את האדם לשמחה גדולה בכל מצב. לא שמחה בעצם הנמיכות, אלא שמחה שאני מקבל באהבה את רצון ה' ועומד במבחן. השלמה בלב עם כך שה' יודע יותר טוב ממני מה טוב לי.

הקב"ה מביא הרבה פעמים לאדם את הקשיים והירידות בדיוק בשביל הבירור היסודי הזה: האם יעבוד על מידותיו, ינקה מעצמו סיגים של גאווה ואנוכיות ויבטל את רצונו לרצון ה', או שיעדיף להישאר בתוך התסכול והכעס הפנימי על עצמו ועל בורא עולם, בגלל שאינו מוכן לוותר על הרצון להיות מה שנראה לו הכי טוב.

לסיכום, יקירי, בעצם ה' פותח לך פתח לעלות דרגה עצומה בעבודת ה' דווקא מתוך הנמיכות הזו שאתה מרגיש. כי כשהכל טוב וחלק, האדם בכלל לא נמצא בדרגה הגבוהה הזו, שבה הוא מתבטל לגמרי לרצון ה'. ולימדונו צדיקים, כי באמת, הביטול לרצון ה', ההכנעה, הענווה והשמחה בחלקו, זוהי הדרגה הגבוהה ביותר אשר יכול אדם להגיע אליה!

חזק חזק ונתחזק. בהצלחה רבה!