אבל הלב, הוא רוצה הרבה יותר

מאז פטירתו הפתאומית של אריק איינשטיין, מצאתי את עצמי נזכר וחושב יותר ויותר על הדמות שאהבתי כל כך כזמר. כששימשתי כמבקר המוזיקה הישראלית של המגזין "רייטינג" בעשור הקודם, סקרתי באהדה את אלבומיו, אהבתי מאוד את הקלאסיקות שלו, והערכתי מאוד את הצניעות ואת הפשטות שלו. גם המאמר שלפניכם נכתב מתוך אהבה גדולה כלפיו, ולא מתוך קטרוג חלילה.

בנושא האמוני, איינשטיין היה אניגמה לא פתורה. מצד אחד הוא כתב על את "הוא חזר בתשובה" - מן קינה חילונית על אדם שחזר בתשובה ויצא לעולם אחר. מצד שני, אותו שיר לא זלזל בתהליך, לא שלל את האמונה, אלא ביטא את תחושותיו של יהודי שטרם זכה להתחבר ליהדות. אגב, נהוג לחשוב שהשיר נכתב על הרב אורי זוהר, אך איינשטיין עצמו סיפר בעבר בראיון כשכתב אותו לאחר שקרא כתבה על בעלי תשובה שניתקו קשר עם הוריהם. שנתיים לאחר מכן שר בשיר "לכל זמן" שורה שהתייחסה במרומז לעניין, באופן מפויס מאוד: "עת ללכת לצבא, ועת ל'אור שמח'" (הכוונה לישיבת אור שמח). את תהליך החיפוש הוא ביטא בין השאר בשיר "חלום עקבותיך" (למילותיו של אברהם חלפי), בו ביקש מהקב"ה "גלה לי פנים, לתועה בממלכת העצובה מני כל בחיים".

עבור דתיים וחרדים רבים היתה פינה חמה בלב לאיינשטיין, שלמרות שבעבר ניהל חיי בוהמה טיפוסיים למדי, אוחז כיום בדור ישרים מבורך: אשתו הראשונה, אלונה איינשטיין ע"ה, עשתה תשובה ביחד עם שתי בנותיהם המשותפות, כך שהיום ישנם לא מעט נכדים חרדים לאיינשטיין.  לרבים בציבור התורני היתה תחושה שגם הוא ישוב לכור מחצבתו, אבל הוא לא הספיק, למרבה הצער.

בשלב שבו אורי זוהר עבר לצד הדתי של המתרס, היו ביניהם מן הסתם לא מעט דיונים ומחלוקות בתחום. עשרות שנים לאחר מכן, מעניין לראות מה יצא מכך. איינשטיין בחר בחיים נטולי מחויבות לקיום מצוות, והרב זוהר בחר את ההפך. בעין חילונית היה נראה שלאיינשטיין יהיו חיים חופשיים, נטולי דאגות ומחויבויות, מלאי אושר - ואילו לרב זוהר יהיו חיים קודרים, דקדקניים, שהאושר נמצא מהם והלאה.

היום, אחרי שאיינשטיין הלך לעולמו והרב זוהר ממשיך בפעלו המבורך, נראה שקרה בדיוק להפך. הרב זוהר מנהל חיים מלאי לימוד, עשייה, קדושה וחיזוק. הוא פועל למען מה שהוא מאמין בו - וגם מצליח. בראיונות שונים בתקשורת סיפר עד כמה חייו מלאים תוכן, עשירים וגדושי סיפוק.

לעומת זאת, משיריו של איינשטיין השתקפו לאורך השנים מצבי רוח קשים - רבים מהם בצדק. החברה שבה חי לא נתנה לו יותר מדי סיבות להתמוגג מ"ארץ ישראל הישנה והטובה", אליה ערג כל העת. הוא לא הפסיק להתאכזב מהחברה, מהמדינה, מהחברים. כך למשל, כתב בשיר "פה אצלנו", מתוך אלבומו האחרון שיצא ב-2007: "מעביר ערוץ יש כנופיה חדשה, שודדים את הזקנים, נטפלים לחולשה. מה עוד יקרה פה עד שמישהו יבין? זה פה אצלנו כל שני וחמישי, זה לידנו קבצנים בכביש ראשי, לא רוצה לעורר את המועקות, לא רוצה להתבכיין, אני רוצה לבכות \\ על כל כוכב שנולד שני אומנים נגמרים. על כל טבעת ביד יש עשרה שבוגדים. מה קורה הולך פה? אני לא מאמין".

איינשטיין המשיך לא להאמין גם כשראה לאן המדינה שכל כך אהב מגיעה. כך שר ב"יושב מול הנייר", כבר בשנת 86': "אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל כך עצוב, בא לי לבכות". 

וכמובן, היה העצב שלא פסח עליו, כפי שהתבטא בשיר "שוב אותו העצב": "שוב אותו העצב דופק לי בחלון. למה הוא בא בעצם? אנ'לא פותח לו היום. איך הוא בכלל יודע איפה אני גר?מי זה מגלה לו? לא אמרתי שום דבר".

כמובן שאיינשטיין חווה גם רגעים משמחים, ומדובר רק בחלק מיצירתו. אך עדיין, התחושה מסרבת להרפות: ההשוואה הבלתי נמנעת בין שני החברים הטובים מוכיחה לכל מי שחשב שחיי האושר נמצאים בעולם החילוני בשל חוסר המחויבות והחופש לכאורה - שמדובר בטעות מוחלטת. דווקא חיי התורה מעניקים שמחה, סיפוק, כמו גם התובנה שאנו מממשים את ייעודנו בעולם הזה.

איינשטיין ז"ל נולד כתינוק שנשבה, לחברה שככל הנראה נתנה לו את התחושה שאין דרך אחרת. מספיק להיזכר בדברים מחממי הלב שאמר הרב אורי זוהר על קברו, כדי להעריך את גודל נשמתו. איננו יודעים חשבונות שמיים, אבל ניתן בהחלט להתנחם בכך שהעמיד דור מפואר של שומרי תורה מצוות. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.