ט"ו בשבט בעידן המודרני

תופעת הלוואי של הקידמה

הקידמה, יחד עם כל הדברים הטובים והמופלאים שהעניקה לאדם, גם גרמה לו מספר קלקולים.

האדם המודרני התרגל להיות עצלן. הכל בא לו בקלות. אם פעם בכדי להגיע מירושלים לתל-אביב הוא היה צריך לצאת למסע מפרך על חמור למשך שלושה ימים, היום די ב'קפיצה' של חמישים דקות ברכב מהיר.

אם פעם בכדי לשוחח עם חבר שנמצא בקצה השני של האוקיינוס הוא היה צריך לשלוח מכתב שיגיע ליעדו תוך שבועיים, במקרה הטוב, היום די לשלוף את הפלאפון מהכיס ולחייג את המספר המבוקש, או פשוט לשלוח אי-מייל.

אם פעם בכדי לאכול עוף לארוחת הצהריים היה צריך לקחת את התרנגולת לשוחט, למרוט לה את הנוצות, למלוח, לנקר, לנקות וכו', כיום מספיק לקנות עוף קפוא בסופר ולבשל אותו. אם אפילו לזה אין כוח, אפשר פשוט להוציא מנה מוכנה מהמקפיא ולהכניס למיקרוגל לשלושים שניות.

צורת החיים הזו מרגילה את האדם לעצלות. הוא מקבל דברים מדהימים כמעט מבלי לטרוח עליהם, ואם חלילה משהו לא מספיק מתאים לפי טעמו, הוא מייד מתחיל להתלונן ולקטר.

בנוסף לכך, צורת חיים זו יוצרת בעיה נוספת, חמורה מזו, והיא חוסר הסבלנות.

בעבר דברים היו אורכים זמן, היה צורך להמתין בסבלנות, לחכות, לשמור על שלווה ועל קור רוח. היום הכל מתרחש כל כך מהר, הכל נעשה במהירות הבזק ממש, והאדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.

ומה לעשות שישנם תהליכים חשובים במציאות שאורכים יותר מרגע אחד? תהליכים ארוכים שעדיין דרוש להם זמן להתפתח, לצמוח, להיבנות?

לאדם המודרני מאד קשה איתם. הוא מתעצבן, מתרגז, נעשה מתוסכל ומאוכזב ומתחיל להתלונן ולהאשים. קשה לו להבין שלא כל דבר עובד בקצב המיקרוגל.

תקשורת בשלושים שניות

חינוך ילדים, למשל, הוא תהליך שלא קורה בין רגע. מדובר בהשקעה של שנים, טיפוח יומיומי, סבלנות ואורך רוח. למרות שאולי רבים מאיתנו היו מאוד רוצים, עדיין איננו יכולים להכניס את הילד שלנו למיקרוגל, להקיש את הקוד המתאים, ולראות איך הוא יוצא תוך 30 שניות בוגר ומחונך. אין מה לעשות - זה פשוט עובד אחרת.

גם מערכות יחסים וקשרים בין אנשים, הם תהליכים איטיים הדורשים טיפוח והשקעה. זוגיות בריאה ועמוקה בין איש ואישה היא לא דבר שנבנה ברגע אחד. יש להשקיע בה זמן, כוחות נפש, להקשיב, לתמוך, לפרגן ולחזק. מי שאין לו כוח לזה, מי שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו, יתקשה מאד ליצור קשר עמוק ואמיץ עם בן זוגו או עם אנשים אחרים.

בניין האישיות וכל נושא עבודת המידות גם הוא תהליך שדורש זמן והשקעה. קנאה, גאווה וחמדנות הן לא מידות שנעלמות בין רגע, שלא לדבר על כך שבכדי לרכוש עין-טובה, זריזות, ענווה, שמחה פנימית וכדו' יש צורך בעבודה ובהשקעה רבה.

האם יש לנו פנאי וסבלנות להשקיע בהם?

גאולה

אף מושג הגאולה של העם שלנו הוא תהליך איטי. חכמינו הורו לנו ש"גאולתם של ישראל קימעא קימעא". סיפרו לנו שבתהליך הזה ישנן ירידות, קשיים ונסיגות. אבל כשהדברים באים לידי מעשה, אנחנו שוכחים את כל הדברים האלו.

אחרי אלפיים שנות גלות סוף סוף זכינו להיות בארצנו. היו כאלו שהיו בטוחים שזהו, אוטוטו והגאולה כבר בפתח. והנה, עברו להם שישים ואחת שנה, ועדיין לא הכל מסתדר כמו שרצינו. עדיין יש מלחמות ופיגועים, בעיות ומשברים.

ישנם דברים שצריך להתמודד איתם, ולא הכל מסתדר בין רגע, אבל אנשים לא מבינים את זה, ומתחילים לאבד את הסבלנות, לקטר, להתעצבן, להתייאש ולהאשים.

למה? מה קרה? וכי מישהו הבטיח שתוך חמש דקות (או אפילו חמישים שנה) הכל יסתדר בדיוק לפי הדמיונות והציפיות שלנו?

חג האילנות

לא בכדי נמשלה הגאולה ל'צמח'. "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אנו אומרים בתפילה בכל יום. דברים רבים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט, מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בבטחה כלפי מעלה.

הוא לא עובד עם סטופר, הוא לא מנסה להספיק הכל בין רגע, והוא גם לא עסוק כל הזמן בשאלה - "מה יהיה?", "מתי כבר יהיה הסוף?", "למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?"

מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד - לצמוח.           

הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב, חותר כלפי מעלה ולא מוותר.

אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה עד יעבור זעם.

הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד - לצמוח.

בלי חשבונות, בלי שיקולים, בנחת ובסבלנות.

אולי כדאי שננסה אף אנחנו, בחג האילנות הקרוב, לצאת אל הטבע, לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין. נביט בפרח הקטן, נלטף את עליו ונקשיב למה שיש לו ללמד אותנו.

נערך ע"פ aish.co.il