נעים מאוד, פירות יבשים

אגוזי מלך

האגוז מוזכר בתנ"ך רק פעם אחת "אל גינת אגוז ירדתי" (שיר השירים ו').

מוצא האגוז בארצות אסיה, ובפרט בפרס ובהודו. משם נדד הפרי ועבר לכל חלקי העולם. כיום קיים סחר בינלאומי ענק באגוזי מלך שלמים ומפוצחים. אגוז המלך נחשב למאכל יוקרתי בשל טעמו העדין והמשובח. מזגו חם והוא עשיר מאד בשמן בלתי רווי, לכן הוא טוב ומסייע לסובלים מבעיות עיכול, וכן למחלות כלי הדם.

באגוז מינרלים רבים וגם ויטמינים עשירים. האגוז מומלץ לרזים ומעוטי משקל. מסורת ערבית גורסת כי האגוז בצירוף תמרים טוב למחלות לב ולחיזוק הכח הפיזי של הגוף. אגוזים רכים משמשים גם לצביעת שיער (כפי שמשתמשים ב"חינה - כופר"). בקליפת האגוז הירוקה, עמה גדל האגוז על העץ, משתמשים להלבנת שיניים (קליפה זו ידועה בשם שומר). היא טובה אף לכאבי שיניים הנובעים מדלקות בחניכיים, ומועילה לבעיות דימום בחניכיים. אופן השימוש: משפשפים חזק הלוך ושוב במקום הפגוע.

בידי רועי החסידות נשמרה סגולה מופלאה אשר קבלוה מאבותיהם. באם חלה אדם בשיתוק בכל גופו או במחצית גופו, יש לקחת עלי אגוזים ולבשלם זמן מרובה במים עד שיקבלו המים את צבע העלים, צבע חום כעלי התה, ובהם יעשו אמבטיות רבות ככל האפשר לחולה. יש להקפיד להתמיד בכך במשך מספר חודשים. לסובלים מ"אבנים" בדרכי השתן, ממליצים לאכול מספר ימים אגוזים המטוגנים בדבש.

אגוזי המלך המצויים בארץ, רובם ככולם מיובאים. עד היום לא הצליחו כל הנסיונות לגדל בארץ זן משובח מפרי זה. האגוז מחזיק מעמד זמן רב יחסית, אם כי הוא הולך ומאבד את טעמו העדין בהדרגה לפי מידת טריותו. האגוז נאכל חי, בתערובת סלטים שונים, במיני מאפה רבים, וכן מופק ממנו שמן אגוזים.

להמסת אבנים בדרכי השתן יקח אגוזים מטוגנים בדבש, ויאכלם ערב ובוקר מספר ימים. לכאבים בגב יקח קליפת עץ האגוז ויבשלם במים זמן רב עד שיתאדו מחציתם, וישתה כל בוקר לפני האכילה. קליפת העץ מבושלת עם חינא מרחיקה רעלים מן הגוף. אגוזים קלויים וכן עלי האגוז שרויים ביין (עדיף חזק), מסלקים את התולעים מן המעיים. שמן אגוזים מעורב בדבש עם מעט סולת יכול לשמש משחה מצוינת להורדת נפיחויות. עלי האגוז מבושלים במים משמשים להכנת תה נפלא לחיזוק ולהרגעת הקיבה.

על אגוזי מלך מברכים: "בורא פרי העץ".

חרוב

החרוב גדל בעיקר בהרי הגליל והכרמל. מוצא החרוב הוא בארץ ישראל, ומכאן עבר לכל ארצות הים התיכון. החרוב גדל בר והוא מהעצים הנפוצים והמאפיינים את ארץ ישראל. זנים רבים לחרוב, ובישראל נפוצים רק שניים מהם.

השם חרוב נגזר משורש "חרב", לפי שדומה פרי החרוב בגידולו לחרב ישרה או עגולה כדוגמת ה"שברייה" הערבית. יש הגורסים כי השם נגזר מ"חורב" שמשמעו 'יובש", על שום מקום צמיחתו של העץ הגדל בעיקר במקומות יבשים באזורי גבעות ולמרגלות ההרים, וכן על שום הפרי עצמו שהוא יבש לחלוטין ללא כל לחלוחית. מעניין כי לא נזכר החרוב בתנ"ך, על אף שמולדתו בארץ ישראל, אך במשניות הוא מוזכר פעמים רבות. רבנו עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה, כותב באגרתו: "חרובים רבים יש בארץ הזאת ועושים מהם דבש".

פירות החרוב עשירים בסוכר ובחלבון, ולפיכך הם מזינים. החרוב אמנם מאכל אדם הוא, אולם עיקר שימושו בימינו אינו אלא כמספוא לבהמות. הרמב"ם אומר על פירות החרוב שהם "רעים לעולם" (הלכות דעות ד', י"א). ה"לקח טוב" מוסיף ואומר: "חרובים מחריבין את השיניים".

מן החרוב מייצרים גם דבש וכוהל. יש המייחסים לחרוב השפעות מצוינות על מערכת העיכול, וכן להגברת התיאבון. סירופ חרובים יעיל לשיעולים כבדים ולטיפול בכלי הנשימה, וכן לעצירת שלשולים. דבש החרוב מצוין לטיפול בפצעים בחלל הפה. חושבני כי תיטיב הקרן הקיימת לישראל, המפריחה שממות ארצנו, להרבות בנטיעת עצי חרוב על חשבון עצי הסרק, ובזה יפריחו ארצנו ביופיים ובהדרם, ואף ישמשו כמקור כלכלי חשוב.

"קב חרובין" הפך בפי העם לדוגמא ולסמל של הסתפקות במועט וחיי צניעות: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני (רבי חנינא בן דוסא), וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות י"ז).

למרות שאין החרוב נמנה בין שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו, חביב הוא על המוני בית ישראל וחשיבותו מרובה בעיני הכל. לא לחינם נמצא החרוב בט"ו בשבט בבתים רבים, והוא נחשב ומכובד כפירות שבעת המינים המוגשים לשולחן. יתכן שהכבוד הרב הניתן לחרוב, מקורו בזיקה הנפשית העמוקה של העם היהודי לחיי עמל ופשטות ולחיי צניעות וטוהר, דברים שהחרוב - יותר מכל פרי אחר - מהווה להם סמל.

החרוב מפורסם גם בשל הנס שנעשה בו לתנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. בעת שגזרה עליהם מלכות רומי מיתה. הלכו ונתחבאו במערה בכפר פקיעין, מהלך כארבע שעות מצפת, וישבו שם שלוש עשרה שנה, עד שבטלה הגזרה. עשה הקב"ה עמהם נס והצמיח להם בפתח המערה עץ חרוב. מעיין נתגלה שם, והיה מפכה מימיו ומזה ניזונו כל אותם שנים (הסיפור כולו מובא בתלמוד מסכת שבת ל"ג, ב'). יש האומרים כי במערה שבפקיעין חיבר רבי שמעון את ספר הזוהר הקדוש. עד היום מראים את המערה ואת החרוב שבפתחה בכפר פקיעין שבגליל.

מהחרוב מפיקים דבש חרובים, שטעמו נפלא במיני מאפה, סירופים שונים לערבוב בריבות ובלפתנים, קמח חרובים למיני מאפה לאניני טעם, וכן מזון לתינוקות. בנוסף, מכינים מהחרוב אף כוהל לתעשיית היקבים והרפואה, וכן שרף המשמש כדבק בתעשיות המזון והקוסמטיקה.

על החרוב מברכים: "בורא פרי העץ".         

פפאיה

הפפאיה מעוררת השתאות. למעשה, היא מין עשב, אך היא זקופה, גבוהה ודומה בכל לעץ, גידולה קל יחסית לשאר הפירות וגם מהיר יותר. פירות הפפאיה נפלאים בטעמם, והם נחטפים לרוב בארצות אירופה ואמריקה. מוצא הפפאיה הוא באמריקה המרכזית, משם הופצה לכל הארצות הטרופיות. פרי הפפאיה מצוי בכל סעודה יוקרתית, מסעדה או בית מלון. בעוד מטעי פפאיה ענקיים גדלים בארצות רבות, ויש האומדים את גידול הפרי ברחבי העולם בכחצי מליון טונות, בישראל מועטת מאד תפוצתו, בעיקר משום שהוא לא נקלט טוב באקלימה של הארץ. אכן, מומחי החקלאות בארץ עדיין לא נואשו מלגדלו בארץ, ורבים הנסיונות והחיפושים למצוא לו סביבה הולמת.

הפפאיה היא מרכיב חשוב בסל המזונות. היא נאכלת חיה בסלטים שונים וכן מבושלת וכבושה. הפפאיה עשירה מאד בויטמינים E,B ו- C. השפעת הפפאיה על מחלות העיכול נפלאה, והיא יעילה נגד דלקות מעיים, אולקוס, גזים, נפיחויות, יציאות קשות והפרשות מלוות בדימומים.

לעלי הפפאיה סגולות הפרי עצמו ורבים משתמשים בהם לחליטת תה טעים, המצוין בסגולותיו הרפואיות.

ניתן להשיג את הפפאיה בצורת אבקה, הנעשית לאחר ייבוש הפרי. רבים משתמשים באבקה זו לתיבול בשרים,  המרכך את הבשר ומעניק לו טעם פיקנטי. חוקרים סוברים כי בפרי כח נעורים מופלא, ואכילתו מונעת זקנה מוקדמת. עוד סבורים החוקרים כי הפפאיה ממריצה את פעילות הלב ומחזקתו. קליפת הפפאיה מצוינת לשפשוף פצעים חיצוניים בעור. הפפאיה מומלצת גם כממיסה קרישי דם, מוגלה וליחות סמיכות בגוף, והיא גורמת להפרשת מיצים ורעלים מהגוף. יש בה גם תכונה נפלאה לעצור שטפי דם ולאחות רקמות שנפגעו. תעשיות הרפואה והתמרוקים מכינים ממנה סוגי קרמים לעור.

על הפפאיה מברכים: "בורא פרי העץ".          

שזיף

זנים רבים לשזיף, וביניהם אף כאלו הגדלים בר. השזיף הוא פרי מטע חשוב ותפוצתו רבה בכל חלקי העולם. השזיף נאכל חי, מבושל, מיובש וכן מעורב במשקאות שונים. חלק נכבד מהיבול העולמי מיובש ונמכר בחנויות התבלינים. מן השזיף מופק המשקה הכוהלי הנקרא שליבוביץ. גם תעשיות השימורים משתמשות בו. פרי השזיף מוזכר בכמה משניות, ומסתבר כי הוא לא גדל בארץ כי אם מיובא מדמשק.

מיץ שזיפים, המופק מהשריית שזיפים מיובשים במים, הוא מזין, טעים ומועיל לשיפור ולהמרצת מחזור הדם. השפעתו טובה גם נגד עצירות, ומועילה ומקילה לסובלים מטחורים. בישול עלי השזיף במים ועיסויים על העור מועיל במקרי כוויות ונשירת שיער. שתיית מים אלו טובה לחולי סכרת ודלקת דריאות. כתישת העלים וערבובם בשמן זית תקל על כאבי טחורים.

כאמור, זנים רבים לשזיף. גם טעמיהם שונים, מתוקים או חמצמצים. ביניהם בשרניים יותר ומעוטי עסיס, ואחרים מלאי עסיס ניגר. צבעיהם מרובים: ירוקים, צהובים, סגולים, אדומים ושחורים. צבעים אלו אינם תלויים בהבשלת הפרי, כי אם בזנים השונים. גם צורתם שונה לחלוטין: עגלגלים, דמויי אגס ומוארכים. נפוצים יותר הם הזנים סנטה רוזה ושגיב. השזיף עשיר בויטמינים E ו- B וכן בברזל, ועל כן הוא יעיל במקרים של חולשה כללית.

 על השזיף מברכים: "בורא פרי העץ".    

שקד

השקד נזכר בתנ"ך ובתלמוד. מוצאו באסיה ומאז הוא הועבר לארצות רבות, וכן לארצנו. היבול העולמי של השקד נאמד בלמעלה מחצי מליון טונות. זנים רבים לשקד, ביניהם אף "השקד המר" אשר תעשיית המזון משתמשת בו. השקדים נאכלים חיים, מלוחים, קלויים או טחונים במילוי בעוגות בממתקים, במיני שוקולדים וכמרציפן. גם תעשיות הליקר משתמשות בו.

השקד הינו עץ יפה והדור בפריחתו. פירותיו חשובים, טעימים ומזינים. במקרא הוא נקרא בשם "לוז", בארמית "לוזה" ובערבית "לאוז". אונקלוס הגר תרגם שקדים = לוזין.

השקד נאכל חי, וכאשר הוא קלוי טעמו ערב שבעתיים, אולם מבחינה תזונתית טוב יותר לאכלו חי ולא קלוי. הצמחונים מרבים באכילתו, שכן כולו מרפא ומזין. לשקד תכולה עשירה של שמנים בריאים, ברזל, חלבונים וויטמינים.

פריחת השקד מוקדמת לפריחת שאר פירות הקיץ. אף הפריחה קודמת ללבלוב העלים, ומכאן שמו "שקד", כי הוא שוקד וממהר לפרוח ולהיחנט, ככתוב: "מה אתה רואה ירמיהו ואמר מקל שקד אני רואה", "כי שקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א, יא).

לשקד שלוש קליפות: קליפה ירוקה בשרנית, המוסרת מן הפרי לפני הגיעו לחנויות, קליפה עצית קשה, המוסרת בשקדים הקלופים, וקליפה דקה הדבוקה לפרי. לאחר קליית הפרי או השרייתו במים חמים ניתן להסיר אף קליפה זו.

פריחת השקד מקסימה בשלל גווניה ובניחוחה, והיא מסמלת את בוא האביב. על שם הפרי נקרא גם העץ - עץ השקד, ובטעות אומרים ילדי בתי הספר והגנים בשירתם "השקדיה פורחת", שכן עץ השקד אינו נקרא "שקדיה".

יעקב אבינו שלח שקדים מנחה "מזמרת הארץ" ליוסף בנו, מושלה של מצרים: "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מ"ג, "יא). הרמב"ם כותב בספרו "פרקי משה": "השקדים הם המשובחים שבפירות". שמן המופק מן השקדים יעיל למחלות ריאה, לכאבים וגזים בבטן, לתולעים, לדלקת אזניים, לשיעולים יבשים, וכן להרבות ולהשביח חלב מינקת. עור מגורה ומודלק במחלת האבעבועות - ימרח בשמן שקדים.

שקדים לא קלויים, לאחר השרייתם במים והסרת קליפתם, מרגיעים צרבת. החוקרים הקדמונים העריכו את סגולותיו הרפואיות של שמן השקדים המרים, יתר על שאר זני השקדים. שמעתי מחבריי ששמעו מפי האדמו"ר מלובביץ', שהמליץ על אכילת כחמשה שקדים מרים ליום, שבכוחם להרחיק ולמנוע מחלות ומיחושים שונים. לאחר אכילת שקדים מרים כפי שאמרנו, ובצרוף שתיית מים חמים, אפשר לשתות יין ולא להשתכר.

שתיית שמן שקדים משמשת סגולה נגד רקיקת והשתנת דם. תרופה יעילה לטחורים עם פצעים היא לבשל שלושה ליטר דבש עם ליטר מים, ואח"כ בעודם חמים ישב בתוכם כחצי שעה. לאחר מכן ימשח הטחורים בשמן שקדים, וירווח לו מאד. משרים שקדים קלופים במים ומסירים קליפתם הפנימית, כותשים אותם וסוחטים מהם שמנם. לגימת כפית שמן שקדים במשך מספר ימים רצופים (רצוי לערבב בחלב חם), מרפאת שיעול ושלשול. אשה שאין לה אורח כנשים תכתוש קליפת שקדים מיובשים ותערבבם עם מעט מים ודבש ותשתה  במשך ימים ספורים. אשה הרה שאינה מרגישה את עוברה, תאכל כל יום שקדים מתוקים.

שמן שקדים ניתן להשיג גם בבתי מרקחת, אולם השמן הביתי הטרי עדיף בטעמו ובסגולתו. אמותינו נהגו, כאשר אחד מבני המשפחה הרגיש רפיון וחולשה כללית, להאכילו שמן שקדים כתרופה לחיזוק ולבריאות. אניני הטעם הוסיפו והכינו מרציפן משקדים וסוכר – מאכל מעדנים לבריאות הגוף והנפש.

 על השקד מברכים: "בורא פרי העץ".