אתה בטוח? תישבע!

"אני יודע שאתה מוכן להישבע, אבל אני לא מתכוון להשביעך בספר תורה", אמר הרב ליהודי הרגוע והשלו.

המעשה היה אצל רבי משה חיים מבגדד (סבו של ה"בן איש חי"), שני יהודים באו אליו לדין תורה, והרב שם לב בחכמתו שהנתבע מוכן להישבע לשקר. על מנת למנוע אותו מלעבור עבירה, איים עליו הרב שלא ישביעו בספר תורה, כרגיל, אלא שבועה חמורה יותר.

מיד פנה הרב לשמש: "לך ותטבול עשר טבילות ותביא את שני לוחות הברית!".

היהודי החל לרעוד בכל גופו, פנה לרב והצהיר: "שיקרתי, לא רוצה להישבע". אבל הרב בחכמתו לא נסוג, "מי שהתחייב שבועה לא יכול לחזור בו סתם כך". היהודי הלחוץ זעק: "אני מוכן להביא את הכסף ולהראות שהכל היה רמאות שלי". פחד אלוקים להישבע לשקר בלוחות הברית...

הרב ניאות לכך, והדין יצא לאמיתו. כשהגיע השמש ובידו ספר פשוט כרוך בכריכה רגילה, פלבל האיש בעיניו בתימהון: מה זאת?

ענה לו הרב: "ידעתי שאתה מעוניין להישבע לשקר, ולכן אמרתי לשמש שיביא את הספר "שני לוחות הברית" של רבי ישעיה הלוי הורביץ (הידוע בכינויו ה"של"ה הקדוש. ראשי תיבות ש'ני ל'וחות ה'ברית). ואתה בבורותך, לא ידעת שקיים כזה ספר"...

* * *

בפרשתנו נקרא על מתן-תורה ועשרת הדיברות שניתנו למיליוני יהודים למרגלות הר-סיני בקולות וברקים וענן כבד. בין הדיברות ניתנה הדיברה "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא".

המפרשים ביארו על דרך הפשט שיש כאן שני איסורים. הראשון הוא איסור הזכרת שם ה' לבטלה, שלא במסגרת לימוד תורה או תפילה. השני הוא איסור להישבע בשם ה' על דבר שקר, והתורה מדגישה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא".

באיסור השני של שבועות ונדרים ברצוננו להתמקד הפעם: חז"ל כותבים בתלמוד "בעוון נדרים ושבועות אשתו ובניו של אדם מתים" רחמנא ליצלן. אנשים רבים אינם יודעים שגם אדם שנשבע, אפילו לא בשם ה', לשווא, מוגדר כנשבע לשווא. כגון: "נשבע לך בספר טלפונים שאכלתי גלידה", או לשון שבועה שאינה ידועה והיא נפוצה מאוד: "בחיי שפגשתי את ראובן"...

השבועה נועדה רק כדי לוודא את אמינות דבריו של אדם. כגון: מי שהופקד אצלו פיקדון והוא טוען שהפיקדון נגנב ממנו, ואנו רוצים להיות בטוח שהוא לא שלח יד בפיקדון. או חנווני שמכר סחורה ללקוח ובפנקסו כתוב שהלקוח לא פרע את חובו, הלקוח עצמו טוען שהוא זוכר ששילם, אך לא מוכן להישבע על כך, הדין הוא שהחנווני נשבע ונוטל את המגיע לו.

אבל בזמן שכולם משתמשים בשבועה ונשבעים על זוטות בבן/ אמא/ סבתא/ או חמור מכך – אלוקים, ערכה של השבועה נשחק ולא אמין, והתוצאות הרות אסון.

מהמעשה הבא, המובא בתלמוד, נלמד על כוחה של שבועת אמת, וקל וחומר עונשה של שבועת שווא או שקר.

מעשה בבחורה שנפלה לבור מים שהיה בדרכה, הבור כנראה היה עמוק והמים שבתוכו לא רבים, לצאת לא יכלה, אבל כוחותיה הלכו ואזלו לאחר שהייה ממושכת בו. כל הזמן צעקה הנערה שמא יעבור אדם וישמע את קולה ויעזור לה.

לאחר מספר שעות עבר שם בחור אחד, והוא שומע צעקות מתוך הבור, הוא חילץ את הבחורה, וזו כהוקרת תודה הבטיחה לו שהיא תתחתן רק איתו. הבחור הבטיח לה גם הוא, ואז שאל: הרי בחתונה צריכים שיהיו עדים על מעשה הקידושין, וכאן אין לנו עדים, מה נעשה? ענתה לו הבחורה: הבור שנפלתי לתוכו והחולדה (שעברה שם במקום) הם יהיו עדים.

נפרדו השניים לדרכם וסיכמו להינשא לתקופת השנה. הבחורה לא הסכימה להינשא לאיש, וכשהוריה לחצו עליה, החליטה להעמיד פני משוגעת כדי שלא יחפצו בה לאשה. לעומת זאת, הבחור שכח את הבטחתו, נישא לאשה אחרת והוליד ממנה שני בנים.

ביום מן הימים נפל הבן הגדול לבור מים ומת, אביו עדיין לא הבין את הרמז. לאחר שנה חולדה נשכה את אחיו הצעיר ואף הוא מת. הפעם היה ברור לו על מה ולמה זה. סיפר לאשתו את הסיפור כולו, זו שכנעה אותו לתת לה גט ולקיים את שבועתו לבחורה ההיא.

הלך לעירה ומצאה ששמרה לו אמונים ולא נישאה לאיש. אמרו חז"ל: צא ולמד כוחה של שבועה מבור וחולדה.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת יתרו – כל הסרטים ב-VOD הידברות