ארץ זבת חלב ומג'הול: עובדות לא מתוקות על התמר

דומה שאין יהודי שלא נפגש עם התמרים בחודש האחרון, החל בסימני ראש השנה שזה עתה חלף, או לקישוט הסוכות. הללו עדיין בולטים בנוכחותם בשווקים המציעים אותם לחים ויבשים ברמות שונות לאכילה או למאפה. כך אנו עלולים למצוא עצמנו בלבה של חנות עממית כשהפיתוי גדול לקחת מעט מהתמרים, ונו, מה יכול להיות – ערלה? הרי עץ התמר מניב את פירותיו רק לאחר שלוש שנים וממילא אין מה לחשוש, אלא מה, אולי הפירות לא מעושרים, נו נעשר בבית, בשביל זה הרי יש לנו מנוי בקרן המעשרות...

ובכן, יש כאן מקום למחשבה מחודשת.

ישראל היא היצואנית הגדולה והטובה בעולם של תמרים, משום שאופן גידול התמרים מתאים במיוחד לאקלים המקומי המשלב חום, לחות וקרקע מליחית. בפרט, באזור השבר הסורי­­-אפריקאי שהוא מאילת שבדרום עד טבריה שבצפון דרך הערבה וכיכר סדום ליריחו ובקעת הירדן ומשם לבית שאן עד בואכה טבריה. אלא, שלאזורים אלו יש מורכבויות מיוחדות שהרי הם קו גבול א"י הקדמוני שקבע עזרא, המתחיל מ"מעלה עקרבים" שבדרום, כך שאילת ודרום הערבה והנגב, נחשבים כמחוץ לארץ, וצפונה משם עד פאתי בית שאן המקראית שאף היא חשובה כחו"ל. ומה עוד שקו הגבול אינו עובר באופן ישיר ורציף אלא מזגזג ומותיר הרבה מובלעות. ובנוסף כיום אין לנו ידיעה ברורה על מיקום ושמות הערים הקדמוניות. כך שלמעשה נוצר מצב שבמטע אחד או במטעים שונים המגיעים לאותו בית אריזה, יש גידולים החייבים במעשרות וגידולים הפטורים, דבר המונע הפרשת תרומות ומעשרות באופן כוללני כפי שנהוג בשאר מיני הפירות. שהרי יש איסור להפריש מן הפטור על החייב.  אם כך, אין סיכוי לעשר כדין בערימות התמרים שבחנות, המורכבות מאוסף של בתי אריזה ומטעים שונים כפי ראות עינו של בעל החנות, לאחר שעברו גם את ידיו של המשווק.

כשיש כשרות מהודרת, הפרשת התרומות והמעשרות נעשית בבית האריזה באופן שכל משלוח תמרים עובר מיון ובדיקה לפי אזורים קודם שיופרשו ממנו התרומות.

ואם בכל אופן חשקה נפשכם בתמרים שבתפזורת – אל תקנו מהערימה, מתחת למדף מסתתרת האריזה הגדולה, קחו ממנה, אולי יש עליה כשרות מהודרת. וגם אם לא, תעשרו לחומרא. אפשר לתלות שהתמרים שבאריזה לא התערבו בתמרים אחרים, כך שהכול בה מאותו מטע, ומאותו איזור גידול.

למעשה, התמרים מחולקים למשפחות ולזנים שונים. רוב הזנים הגדלים בארץ הוברחו מעיראק ומצרים, ובהם נמנים הברהיתמרי - התמר הצהוב, חיאני - תמר לח בצבע אדום. עוד זנים הקיימים בארץ: מג'הול, דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי ואמרי.

היבשים הבולטים כיום בחנויות הם בעיקר ארבעה:

תמר המג'הול מוכתר כמלך התמרים, קומתו תמירה וגבוהה, גופו בשרני ושומני ומתוק הוא מאוד. תמר המג'הול הינו הנקי ביותר מתולעים, ובדרך כלל כשיש בו נגיעות ניכרים במראהו החיצוני כעין רירים או נקבים עגולים. הכתמים השחורים אינם אלא פגמי גידול.

תמר החדראווי הוא התמר הדומה ביותר למג'הול, אומנם קטן וזול הוא ממנו. החדראווי יכול להיות תחליף טוב למג'הול, אלא שנגיעות מצויות בו יותר.

תמר האומרי - אחיו של ה"חדראווי", אבל יבש יותר ופחות מתוק ממנו.

תמר הדקל נור - נראה שונה מחבריו, מראהו ללא רבב, קליפתו תשתדל להיות שלמה אך יבשה, ויש שיעדיפו את מתיקותו המעודנת. אלא, שלא תמיד תוכו כברו. פעמים נראה יפה מאוד, אבל תוכו מתולע מאוד, הבעיה: שפנים תמר הדקל כעין חוטים, כך שהנגיעות המתפתחות תחת עוקץ ראשו, יכולות להסתתר מתחת לחוטים. והנגיעות בו תיראה כעין פירורים.

רסק תמרים גס - אם אתם מהעדות שכורכים חיטה בתמר ואוכלים עוגיות "בעבע", דעו לכם שמילוי העוגייה נעשה מ"תמר כבוש" (תמרים בית שאן), שהוא בעצם רסק תמרים גס מהפחותים שבמשפחת החדראווי. עד היום לא נמצא ל"תמר הכבוש" הכשר מהדרין, משום שהוא נעשה מתמרים המוחזקים כנגועים, שאף בדיעבד לא הועילה לו הטחינה, שהרי אין בגודל החיתוך כדי לרסק ולבטל את התולעים.