"אמא, את טובה, גם אם תגידי לא"

אני בת 26, עקרת בית ואם לשני ילדים - ילדה בת 5 ותינוק בן 8 חודשים. מאז לידת הבן עברתי תקופה לא קלה - בני אושפז פעמיים, פעם בגלל וירוס ופעם בגלל קשיי נשימה, ונאלצתי לבלות איתו בבית החולים מספר שבועות.

הבת היתה באותו זמן בבית הורי, ואימי טיפלה בה, אך נראה שתקופה זו לא היתה קלה עבורה. היא חזרה להרטיב, קנאה מאוד בתינוק ואמרה לי "אל תרימי אותו". אני מבלה איתה שעות במשחקים, קוראת באוזניה סיפורים, ומלמדת אותה לקרוא. מאז שהיא חוזרת מהגן, אני כולי שלה, אבל היא הופכת ליותר ויותר 'נודניקית' ודורשת שאהיה צמודה אליה כל הזמן. היא הפסיקה ללכת לחברותיה ונמצאת איתי כל אחר הצהריים. אני מרגישה שהיא ממש שולטת בי. כשהיא רוצה משהו, ממתק או משחק, היא 'מנדנדת' עד שאני נותנת לה, גם כשאני חושבת שלא מגיע לה.

בעיה נוספת היא בעיית השינה - על אף שהיא עייפה וכמעט נרדמת, היא אינה רוצה ללכת לישון. כשהיא כבר במיטה היא נזכרת שהיא צריכה לאכול... לשתות... להתפנות... אני מרגישה שאני 'מתפוצצת' וכל סבלנותי מתפקעת, ואז אני מתפרצת בלי לשלוט בעצמי ולפעמים אפילו מכה אותה. אחר כך, כמובן, אני מתחרטת ומרגישה נורא, ולמחרת שוב מוותרת לה.

אני לא יודעת מה קורה איתי. אני הופכת לפקעת עצבים. האמנתי שאהיה אם למופת, רגועה וסבלנית, שאינה מרימה קול, אך זה מה שקורה לי... התינוק סובל, כי אני עסוקה עם הבת, וגם לעצמי אין לי רגע זמן. אני מתביישת, אך איני יודעת איך לעזור לעצמי.

מחכה לעצתך, סימה.     

* * *

סימה יקרה,

אני קולטת ממכתבך שאת אמא מאד אכפתית, משקיעה ומסורה, ורוצה לתת לילדייך את המקסימום. אבל, מה שקורה הוא, שאת נותנת ונותנת ולא משאירה לעצמך. לא אתפלא אם את אף מרגישה מנוצלת, כעוסה, מתוסכלת וחסרת אונים - תחושות קשות שאינן נותנות לך כוח.

רגש האשמה, המצטרף לחגיגת הרגשות, גורם לך לתת עוד, ואז את יותר כעוסה.

הייתי רוצה להתייחס למספר נקודות שמכניסות אותך לסחרור הזה וממלכדות אותך.

הנסיבות גרמו שלא יכולת להיות עם בתך בשבועות הראשונים לאחר הולדת התינוק. ודאי היית חסרה לילדה. כשחזרת הביתה עם התינוק, נכנס לתמונה מתחרה רציני על תשומת לב ההורים, ובנוסף, וודאי גם פיתחת רגשות של דאגה וחשש לתינוק לאחר האשפוזים החוזרים. הילדה קלטה זאת, והרגישה שמישהו רציני ביותר מתחלק איתה בתשומת הלב של ההורים, אולי גם באהבה שלך, והיא נכנסה לתהליך של נסיגה (רגרסיה): התחילה להרטיב, רצתה להיות איתך כל הזמן ולא הפסיקה לנדנד.

מה קרה לך?

אני מניחה שהרגשת לא כל כך טוב עם ה"נטישה" המאולצת של בתך, ואז, כשברוך ה' חזרת הביתה עם התינוק, חשבת שמן הראוי "לפצות" אותה על התקופה הקשה שעברה. הילדה קנאה בתינוק, רחמייך התחזקו, ואז התחלת להעניק לה המון תשומת לב, לבלות איתה שעות, לשחק איתה, ללמד אותה ולהיות כולך שלה, על מנת שלא תרגיש חסר וכאב.

סימה יקרה, האם זה מה שהילדה באמת צריכה? שעות של התעסקות איתך? האם, בנוסף אלייך, היא לא זקוקה להיות לבד, להעסיק את עצמה בכוחות עצמה, או להיות עם בני גילה?

כאמהות, עלינו ללמוד לקרוא את ההתנהגות של ילדינו ולנסות להבין מה הם אומרים לנו. הילדה חזרה להרטיב - האם התפתחות של ילד הולכת תמיד בקו ישר, בלי נסיגות? מה אומרת הנסיגה? אולי הילדה אומרת לך: "אני עדיין ילדה קטנה, אני צריכה אותך ורוצה שתטפלי בי. זה שיש לי אח קטן, לא אומר שאני ממש גדולה".

האם בתך רוצה אמא "מורה", שתשב ותלמד איתה מספר שעות כל יום? לא בטוח. ייתכן שזה צורך שלך ולא שלה. נראה שיש לך צפיות גבוהות מידי גם מעצמך וגם מילדתך. אם בתך תדע לקרוא היא תהיה ילדה מוצלחת, וגם את תהיי אמא מוצלחת.

ללא ספק, מתרחש כעת שינוי בבית, ורק טבעי שהיא מגיבה ב"אל תרימי אותו", אבל האם אפשרי להתייחס רק אליה? יתכן שהיא לא בטוחה שיש לך מספיק אהבה גם לה וגם לתינוק, אז פשוט, חבקי אותה, ואמרי לה: "אמא אוהבת אותך".

אמהות טובה תלויה ביכולת לזהות את צורכי הילד וביכולת לתת להם מענה. התינוק בא ממקום מוגן וחמים, כשמזונו היה מוכן תדיר - אל עולם זר, לא מוגן ומאיים. אמא מזינה אותו כשהוא רעב, מחליפה אותו כשהוא מלוכלך, נותנת לו חום, תמיכה, מגע, והוא צריך את אמו כל הזמן. אבל, עם הזמן הוא מתפתח ולומד להמתין למזון בשעות קבועות, ולשאת את התסכול שבהמתנה. כשכואב לו הוא צורח, ויודע שעוד מעט תבוא האם המיטיבה. הוא גדל וצומח ואט אט מתוספות דמויות נוספות לתמונה: אב, אחים, אחיות, חברים בגן ובבית הספר. הוא לומד שבחיים אין הכל לכולם, וצריך להתחלק ולנהל משא ומתן. לפעמים מקבלים, לפעמים מתאכזבים, לפעמים צריך לחכות. יש סדר יום וגבולות. כך הוא גדל לאדם נורמאלי עם יכולת להתאים את עצמו ואת צרכיו לסביבה, שגם לה צרכים משלה.

ילדתך כבר בת חמש. היא אינה צריכה אותך צמודה אליה. היא צריכה קצת להתנתק, לשחק עם עצמה, עם חברותיה ואחיה. בהיצמדות הזו אלייך מחד, ובנדנודים מאידך, היא קוראת לך: "אמא, תגידי לי לא!", אבל את אינך יכולה לומר זאת. אולי את מרגישה אשמה וצורך לפצות, אבל לא זה מה שהיא צריכה - היא צריכה אמא שיודעת לומר לה "לא!". אמא שפנויה אליה, אבל לא תדיר. הקשר הזה ביניכן אינו מאפשר לה לפתח את עצמאותה ואת כישוריה החברתיים, וגם את סובלת. מה עם הצרכים שלך? האם לא מגיע לך קצת לנוח? להתאוורר? להיות עם עצמך? לקרוא? לשוחח עם חברות?

גם לאמא יש צרכים, וכדי שתוכל לעמוד לרשות ילדיה, היא חייבת למלא אותם. יש אמהות שחשוב להן לצאת לעבודה למספר שעות כדי להתאוורר, להשתחרר ולחזור לילדיהן, לאחרות מספיק לצאת קצת בערב לחוג, לשיעור, ויש מי שקשר עם המשפחה המורחבת או עם חברות ממלא אותן. כל אחת והצרכים שלה. האמיני לי, את תהיי אמא מספיק טובה גם אם לא תהיי מושלמת. ילדתך אינה צריכה אמא מושלמת. היי סלחנית לחוסר השלמות שבך, ורק כך תוכלי לקבל חוסר שלמות אצל ילדייך, ולהיות אמא "מספיק טובה". גם לך מגיעות שעות מנוחה והתעסקות בעיסוקים שאינם קשורים אליה, ומותר לך לקבל גם רגשות שמקובל לכנותם שליליים, כגון: כעס וחוסר סבלנות.

זה בלתי אפשרי להיות תמיד רגועה, סבלנית ופנויה לילדים. ואז, כשלא עומדים בזה, יש גם אשמה וכעס. לכעוס "אסור", כי אמא כועסת היא לא אמא מושלמת, ואז הכעס מחפש מוצא באיזשהו מקום ואת מאבדת שליטה ומתפרצת. (אצל נשים אחרות זה יכול להתבטא בהתכנסות ובהפנמת הכעס, ואז צצים רגשות דיכאוניים).

האם באמת אסור לאמא לכעוס? האם כעס איננו רגש טבעי? האם אפשר לבלוע את הכעס? כשילדה 'מנדנדת' ועולה ויורדת מהמיטה, כשאת כבר סחוטה לחלוטין - זה באמת מכעיס, ומותר לך לבטא את הכעס, במקום להחזיקו בפנים ולתת לו להצטבר עד שכבר אין לך שליטה עליו. זאת ניתן לבטא, כמובן, תוך כדי שליטה עצמית. 

קיימת תפיסה של האמהות כתפקיד שאי אפשר להשתחרר ממנו או לצאת ממנו לחופשה. כולנו מכירים את המיתוס של ה"אידישע מאמע", שתמיד תמיד נותנת. היא בעלת סבלנות, כוח ומרץ, כל הזמן, ללא הפסקה, ואף פעם אסור לה לקחת חופשה מהתפקיד. ככה גם את! תמיד צריכה להיות פנויה לילדתך ולתת לה את כל מה שהיא רוצה. אבל, האם זה באמת מה שהיא צריכה? אולי היא צריכה אמא שגם יודעת לומר "לא!", בטון החלטי? אולי היא צריכה אמא שתאמר לה: "עכשיו הולכים לישון וזהו!", "עכשיו לא מקבלים שוקולד!"?. ילדים צריכים גבולות. הם זקוקים למישהו שיאמר להם "לא!", כדי שעם הזמן יוכלו להפנים את הדברים ולשים לעצמם גבולות בעצמם.

ילד גדל גם דרך תסכולים, ואין בכך כל פסול. זה חינוך לחיים.

לסיום, בחיי המשפחה יש למצוא את האיזון בין ה"לחוד" ובין ה"ביחד", ללמוד לזהות את צרכינו כהורים ואת צורכי ילדינו, להיות קשובים ולתת לכולם מקום, כי לכולם יש מקום גם לחוד וגם ביחד.

העבודה היא למצוא את האיזון העדין, המתאים ביותר בכל זמן ובכל מקום.

בהצלחה!

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן