פרד"ס של רעיונות: פרשת תצוה

הכניסה לפרד"ס:

"וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם" (כח, לט). בגמרא (ערכין טז.) אמרו חז"ל שהאבנט מכפר על הרהור הלב.

חסיד הגיע לרבו, המגיד הקדוש ממזריטש, ותלונה בפיו: יש לו הרהורי עבירה קשים ואינו מצליח להיפטר מהם. נענה המגיד ואמר: סע נא לתלמידי, רבי זאב וולף מז´יטומיר, שבאותה עת התגורר באוסטרהא, והוא כבר יעזור לך.

היהודי נסע מיד לעיירה אוסטרהא, בה החזיק רבי זאב וולף פונדק למחייתו. לאוסטרהא הגיע האיש בחצי הלילה, וכשהקור נוגס בו בכל פה ניגש לדלת הפונדק ונקש עליה בעוז כדי שיפתחו לו. אולם כל תגובה לא הגיעה מהבית. באור הבוקר נפתחה דלת הפונדק ורבי זאב וולף הכניסו לביתו. לאחר שהתאכסן האיש בפונדק מספר ימים, החליט לשאול את רבי זאב, מדוע שלחו המגיד ממזריטש אליו.

נעץ בו רבי זאב וולף מבט חודר ואמר לו: הרבי שלח אותך אלי, בכדי שתלמד: שבעל הבית פותח את הדלת רק למי שהוא רוצה, והוא זה שמחליט את מי להכניס, ומתי.

לבו של האדם – הוא בעל הבית על מחשבותיו ועליו להחליט את מי הוא בוחר לארח...

פשט: "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד... מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה´ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (כז, כ-כא)

רבי משה, "האלשיך הקדוש", תמה על לשון הפסוק: איך ציוה הקב"ה להעלות את נרות המנורה בציווי של "חוקת עולם לדורותם"? וכי לא גלוי היה לפניו שייחרב הבית הגדול והקדוש? ועוד, שבתורתו כתב במפורש "והשימותי את מקדשיכם".

אלא, הביאור על כך הוא, שכל פעולה רוחנית שעושה האדם נשאר ממנה רושם בעולם. רישומה של הדלקת הנרות בבית המקדש בקדושה ובטהרה – מבטיח הפסוק – יישאר "חוקת עולם לדורותם"...

רמז: "שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית" (כח, י)

שמות השבטים הקדושים נכתבו על שתי אבני השוהם שקבועות היו בכתפות האפוד, ומיקומן היה על כתפיו של הכהן הגדול. מצינו דעה מיוחדת בתלמוד הירושלמי (וכן הובא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל), ששמו של בנימין, לא נכתב על אבן אחת, אלא חוּלַק בדווקא לשתי האבנים. על אחת נכתבה המילה "בן" ועל השנייה "ימין".

אומר על כך רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "משך חכמה", שמצינו לכך רמז נפלא בפרשת וזאת הברכה, שם בירך משה רבינו את בנימין בלשון "ובין כתפיו שכן". כלומר: שמו של בנימין – בשונה משאר השבטים – ייכתב בין שתי כתפי הכהן.

דרש: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (כז, כ)

המדרש (שמו"ר לו, א) מבאר שבפסוק זה נמשלו בני ישראל לשמן זית, ומדוע? "כל המשקים, אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון. אבל השמן, אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן".

דהיינו, שתמיד יצוף השמן מעל המשקה איתו ערבבנו אותו.

אומר על כך הגה"ק רבי סולימאן אוחנא מתלמידי האריז"ל: דברי המדרש מכוונים לכל יהודי באשר הוא. לא משנה כמה הוא "שקע" והתערבב בטומאות ובשיקוצי העולם הזה, רק תפיח בו את הניצוץ היהודי והוא "יצוף" במהירות החוצה מכל מעשיו הרעים ויחזור לאביו שבשמים.

סוד: "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" (ל, א)

מזבח הקטורת (או בשמו הידוע יותר, מזבח הזהב) נכתב אחרון בסדר הקמת המשכן. וכידוע, בתורה אין כזה מושג ש"בטעות" שכחו אותו בסוף. מה רצתה התורה ללמדנו בכך?

מבאר הרב "בעלי ברית אברם" (סבו של החיד"א, שהשבוע יחול יום פטירתו - י"א אדר): מזבח הנחושת עליו הקריבו קרבנות – שימש לתיקון הגוף שחטא. מזבח הזהב שעליו הקטירו קטורת – שימש לתיקון נשמת החוטא.

בתורת הסוד, ההקבלה מתבטאת גם בחלוקה של מזבח הנחושת כנגד חלק הנגלה של התורה, ומזבח הזהב כנגד חלק הנסתר שבתורה.

לומר לאיש ישראל: אין לך רשות לעסוק בעיון (לא כמו מסגרת זו בה אנו זוכים לפירורים בלבד, בכדי לטעום מצוף התורה) בתורת הסוד, עד שתשלים את כל בניין משכנך הרוחני. לאחר ש"תבנה" את כל הכלים הנחוצים לתיקון נפשך – "תבנה" מזבח קטורת שבו תעסוק בתורת הסוד בעמקות.