רק תושיט את היד

משה, בצלאל ושאר חכמי הלב אשר בנו את המשכן, הגיעו אל קו הסיום. המשכן וכליו בנויים ומוכנים בדיוק נמרץ כפי שציווה השם את משה. לא לחינם מוזכרים בפרשתנו שמונה עשרה פעמים את המשפט "כאשר ציוה השם את משה", משום שמשה ובצלאל זכו לכוון במדויק לרצון הבורא.

הכל מוכן, כעת צריכים להקים את המשכן בפועל ולחבר את "חלקי הפאזל" לכדי "תמונה" שלמה. משה מחכה להוראה מהבורא וכך כותבת התורה: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ, א-ב), ואכן - "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו" (שמות מ, יז-יח).

המתבונן בפסוקים אלו מגלה דבר מעניין. אלוקים מצווה את משה להקים את המשכן - "תקים", ואילו בפועל נכתב "הוקם המשכן", הלשון "הוקם" משמעותה לכאורה שמישהו אחר הקים אותו, כאילו הוקם מאליו. בסוף כתוב שוב "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" – משה בעצמו. מה פשר שנויי הלשון?

ה'כלי יקר' בביאורו לתורה (שמות מ, ב) מגלה את הסוד: חכמים במדרש (ויקרא רבה נב, ד) כותבים, שלאחר שכל מרכיבי המשכן היו מוכנים וכשמשה רצה בפועל להקימו יחד עם חכמי הלב, הם לא הצליחו ולא יכלו להקימו. הקרשים היו כבדים, ומלאכת ההרכבה הייתה מאוד קשה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה – "עסוק אתה בהקמתו, והוא עומד מאליו", לכך נאמר "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" – מאליו. זאת אומרת, אלוקים אמר למשה לעשות את המקסימום שהוא יכול, ורק אחרי שמשה יקים את המשכן ויעשה את המקסימום מבחינתו, רק אז תבוא העזרה משמים והמשכן יעמוד מאליו בדרך נס.

מסיים ה'כלי יקר' ואומר: "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל, והשם יגמור על ידו".

הדברים נכונים בכל תחום מתחומי החיים, ובפרט ביחס לעבודת השם. כאשר אדם מתחיל ללמוד תורה הוא מתוודע לגודלה האינסופי של החכמה האלוקית, לריבוי המצוות לפרטי פרטים, הדינים והמנהגים, רמזי התורה, סודותיה, ההשגות הרוחניות והשלמות המוסרית אליהן ניתן ונדרש להגיע. הוא מתבונן בעצמו ורואה עד כמה רחוק הוא מהידע העצום ומהשלמות הרוחנית. כל אלה עלולים להביא את האדם לידי ייאוש ולשאול – יש לי סיכוי?

גם משה כמעט "התייאש" מהקמת המשכן, עד שאמר לו הבורא – תתחיל, תעשה את מה שאתה יכול. כך צריך כל אדם להתחיל, ורק לאחר שאדם עושה את שלו – "הבא להיטהר, מסייעין אותו" (מסכת יומא דף לח).

דוגמא נפלאה לרעיון זה מצאנו בשמו של רבי מאיר שפירא מלובלין. התורה מספרת שבתיה בת פרעה ירדה לרחוץ ביאור, ולפתע ראתה את התיבה ובה משה, צפה על פני המים. התיבה שטה באמצע היאור, ובתיה לא הייתה מסוגלת להגיע אליה. בתיה הושיטה את ידה – "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ" (שמות ב, ה) לעבר התיבה, ואז אירע נס – ידה התארכה והגיעה עד לתיבה (תלמוד בבלי, סוטה יב).

השאלה המתבקשת היא, הרי בתיה לא ידעה שיתרחש לה נס, אם כך, לשם מה היא שלחה בכלל את ידה? האם היא לא ראתה שבאופן טבעי אין לה סיכוי להגיע אל התיבה?

אלו הדברים שאמרנו. הקדוש ברוך הוא לא עושה נס לאדם אם האדם מצדו לא עושה השתדלות. לבתיה התרחש נס רק משום שהושיטה את היד. אמנם נכון, היא לא ידעה שיתרחש לה נס, אבל היא הבינה שעליה מוטל לעשות את מה שהיא כן יכולה, ולו יהי זה הושטת יד.

לאחר שאדם מתחיל ועושה את שלו, אזי הבורא משפיע עליו שפע של עזרה ממרומים.

כמה טוב לסיים את ספר שמות עם תובנה זו.