מצות חינוך - עד איזה גיל?

בהשקפה ראשונה היה נראה, שכל זמן שהילד נמצא ברשות הוריו מוטל עליהם לחנכו, ואפילו לאחר שנעשה גדול.

אך מדברי חכמינו נלמד, שאין מצות חינוך לאחר שהגיע הבן לגיל מצוות, וכפי שמובא במדרש (ב"ר סג י): "א"ר אלעזר, צריך אדם להיטפל בבנו עד שלוש עשרה שנה. מכאן ואילך, צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה". ומפרש רש"י, צריך אדם להטפל בבנו ללמדו תורה ומצוות.

והעץ יוסף מפרש: שפטרני מעונשו של זה - כי עד שלוש עשרה שנה עודנו כוחותיו טמונים, וצריך לעמול לגלותם…

וכשנעשה בן שלוש עשרה, יש לו בחירה בעצמו, [ואז] נפטר האב מתוכחתו, ואינו נענש עליו, עד כאן לשונו.

וכן מובא במשנה ברורה (רכה ס"ק ז): "שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חינכו למצוות התורה, ועכשיו שנעשה איש מחויב הוא להתחזק בעצמו למצוות השם יתברך". הרי מבואר, שמגיל מצוות ואילך, הבן יצא מכלל חינוך, ואין לאב לחנכו בלימוד התורה וקיום המצוות, וכל-שכן שאין להכריחו, אלא לכוונו וליישר אורחותיו בדרכי-נועם ודברי חיבה בלבד. וייתן דעתו לרצונותיו ומאווייו העכשוויים, כדי למשכו ולקרבו לתורה ולמצוות. וכאשר יגדל הבן, ישכיל להתעלות מעצמו ויגיע להישגים טובים.

מדוע מגיל המצוות ואילך אין יותר מצות חינוך? מאחר ובגיל זה בא לעזרתו היצר-הטוב המנהיג אותו בדרך הישרה, יש כבר באפשרותו לבחור בטוב בעצמו ולנצחו, ואין הוא זקוק יותר לעזרת ההורים בחינוך לקיום המצוות.

שלמה המלך קורא ליצר הטוב חכם, כמו שכתוב (קהלת ד יג): "טוב ילד מסכן וחכם". ומפרש רש"י: "למה נקרא ילד? שאינו בא [היצר הטוב] לאדם עד י"ג שנה. מסכן – שאין האברים שומעים לו כמו ליצר-הרע. חכם – שמשכיל את האדם ללכת לדרך טובה".

מאחר ויש לנער מנהיג (יצר הטוב), יש לאפשר לו להנהיג את עצמו בכוחות עצמו ומכח הבחירה שיש לו. ואף שהוא ילד מסכן, הרי הוא חכם, ולכן אין צורך בהנהגה נוספת.

כמו כן, אם אין מאפשרים לו להתמודד לבד וממשיכים לחנכו לאחר שגדל, לא יסגל לעצמו את כח ההכרעה וקבלת האחריות על עצמו ומעשיו, והכרעותיו והחלטותיו לא תהיינה החלטיות.

הסבר נוסף: כשם שהעץ בעודו קטן ניתן ליישרו ולהטותו לכל צד, מה-שאין-כן כשנעשה גדול. ומי שינסה בכל זאת ליישרו עלול לשוברו, כך האדם, בעודו צעיר לימים (קטן) ניתן להטותו להיטיב את דרכיו, אך לאחר שהגדיל, קשה ליישרו ולכוון את דרכו, וניסיון כושל עלול אף לשוברו...!

לסיכום, יש לנהוג עם המתבגר בתבונה רבה, ואין יותר לחנכו אלא להאיר את עיניו. ויש לעשות זאת בסבלנות ובדרכי-נועם.