המזבח והרגישות לזולת

פרשת צו מקבילה בענייניה לפרשת ויקרא. בפרשת ויקרא כתבה התורה את סוגי הקרבנות באופן כללי, ובפרשתנו מרחיבה התורה בפרטיהם ובאופן הקרבתם.

אחד הפרטים שהתורה מציינת, מתייחס למיקום השחיטה של קרבן החטאת. וכך נכתב: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי השם". כלומר, מקום שחיטת קרבן החטאת זהה למקום שחיטת קרבן העולה. היכן מקום שחיטת העולה? בצד צפון של המזבח, כך כותבת התורה: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי השם" (ויקרא א, יא). אם כן, גם החטאת נשחטת בצד צפון.

רבים שואלים, מדוע מאריכה התורה ומפרטת "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" כדי להורות לנו היכן המיקום של שחיטת החטאת? מדוע לא לכתוב בקיצור במילה אחת – "בצפון"? מה פשר ההדגשה שהחטאת נשחטת במקום שחיטת העולה?

מתברר, שעל ידי הפרט הזה מלמדת אותנו התורה כמה נדרש מאתנו להיות קשובים, זהירים ורגישים לתחושת הזולת, כך מגלה לנו ה"כלי יקר". אם ננסה להיכנס קצת לרגשותיו של החוטא, נוכל להבין שמעמד הקרבת קרבן החטאת עלול לגרום לו חוסר נעימות. אמנם מבחינה רוחנית הוא עושה את הדבר הנכון ביותר עבורו, אולם סוף כל סוף הכהנים וכל מי שנמצא בסביבת המקדש רואים אותו מקריב קרבן חטאת על חטא שעבר, והדבר עלול לגרום לו לבושה מסוימת. התורה מתחשבת, כמו תמיד, ברגשותיו של האדם, ומנסה מה שיותר למזער את הבושה.

כיצד? היא מצווה לשחוט את החטאת באותו מקום של העולה. קרבן עולה בא בנדבה, כלומר מתוך רצון טוב של אדם החפץ להתקרב לבורא על ידי הבאת 'דורון' של קרבן עולה. כמו כן, קרבן עולה בא גם ככפרה על הרהור הלב [מחשבות רעות שאדם חשב]. כיוון שכך, כשרואים אדם שוחט קרבן בצד צפון של המזבח, סבורים אנשים שאולי הוא מקריב קרבן נדבה, או שהוא זקוק לכפרה על הרהור לב, שהוא פחות חמור מחטא בפועל, וכך מרגיש האדם יותר בנוח להקריב את קרבנו... אמנם נכון שמי שירצה להתבונן בפרטים יוכל להבחין האם זו חטאת או עולה, שהרי יש הבדלים רבים ביניהם: העולה זכר והחטאת נקבה, העולה נשרפת כליל והחטאת לא, אולם אלה כבר אינם גלויים כל כך לעין, והתורה בכל אופן מנסה לצמצם ולו במעט את חוסר הנעימות של האדם. זו הסיבה שהתורה 'טורחת' ומרחיבה – "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת".

כמה עלינו ללמוד מכך, להיזהר בכבוד הזולת ככל שניתן... גם אם נתפס אדם חלילה על מעשה זה או אחר, וברור שהוא צריך לתת את הדין על כך, הדבר אינו אמור לאפשר לנו להתיר את דמו כליל, ודי למבין.

עניין נוסף עוסק בקשר שבין העולה לחטאת: אמנם ביחס למיקום השחיטה, שוות העולה והחטאת, אולם בכמה וכמה פרטים, הן שונות זו מזו. אחד השינויים הוא שקרבן חטאת (כשאדם רגיל חוטא, לא כשחוטא נשיא או כהן) הוא ממין הנקבה (ויקרא ד, כח), ואילו קרבן עולה בא ממין הזכר (ויקרא א, ג).

מה משמעות הדבר?

ה"כלי יקר" (ויקרא א, ג) מבאר את העניין כך: העולם כולו מורכב מסינתזה של משפיע ומושפע – נותן ומקבל. ה"זכר" מסמל את הצד הנותן והמשפיע, וה"נקבה" מסמלת את הממד המקבל.

כשם שבטבע כך הם פני הדברים, כן הוא ביחס לאדם. באדם מתקיימים יחסי גומלין של גוף ונשמה; יחסי הגומלין בין גוף האדם לנשמתו הם יחסים של משפיע ומקבל. המצב האידיאלי שאותו רוצה התורה הוא, שהאדם ייתן ביטוי חזק יותר לנשמתו והיא זו שתוביל ותהיה משפיעה על אורחות חייו. הנשמה, אשר מקום משכנה במוח – מקור המחשבות – היא האחראית על 'עיצוב' האדם ועל מעשיו, שהרי שכלו של האדם אמור לבקר את המציאות, ובהתאם לכך לתת הנחיות נכונות לגוף, והגוף אמור להיות קשוב להוראותיו.

לכן, קרבן עולה, אשר מכפר על חטאים של הרהור ומחשבה, בא ממין הזכר. בכך מבטא האדם את הפגם בכוח המשפיע שבו – במחשבה. לעומתו, החטאת, אשר מכפרת על מעשי האדם, באה ממין הנקבה, בכך היא מבטאת את הפגם שנעשה ב"כוח המושפע" – במעשים...