שמונה כללים להטלת משמעת

הבה נלמד מספר כללים יסודיים, שבשמירתם נוכל ללמד את ילדינו את חוקי הבית ולהרגילם לנהוג על פיהם. ראשית, חשוב להדגיש כי יש להתאזר בסבלנות. קשה לנקוב בזמן המדויק הנדרש לשרש הרגלים ישנים ולטעת הרגלים חדשים, מאחר ומה שקובע זאת הם מידת העקביות והזמן שלוקח לילדים להבין ולהפנים שאכן נוצרו חוקים חדשים, ושאין להם מנוס אלא לקבל עליהם את הדין. תהליך זה מושפע ותלוי באופיים של ההורים והילדים כאחד, וכל פרט קטן משפיע על התהליך כולו. איך שלא יהיה, אף אם אין השינוי ניכר בזמן קצר, הרי שככל שההורים יהיו יותר עקביים בעבודתם על עצמם ובעמידתם האיתנה על החוקים החדשים שקבעו, כך יוחש הזמן שהילדים יכירו בכך וישנו את התנהגותם. לא בכוח ולא עם הרבה רוח. לא בסערה ולא בגערה. לא ברעש ולא בגעש, כי אם בקול דממה דקה – בבטחה, בנחישות ובעקביות. ככל שהקשר יהיה ידידותי והאווירה נעימה, תושלט המשמעת ביתר קלות.

א. מדד העקביות

קשה לאדם העומד בחוץ לאמוד ולהעריך את הדברים שצריכים להיות חשובים בבית זה או אחר, לכן לא אוכל לקבוע על מה אתם צריכים להקפיד ללא פשרות. כל בית ואופיו, כל הורה וסגנונו, וההורים בלבד הם אלה שיכולים, וצריכים, לקבל את האחריות וההחלטה על מה לבסס את הבית, ומה להעמיד בראש סדר העדיפויות.

מאחר והעמידה העקבית על ביצוע הדרישות היא מהדברים החיוניים והבסיסיים בהטלת משמעת, וכאשר ההורים גוזרים גזירה ובעקבות לחץ הילד הם מוותרים, ניתן לומר שזה בבחינת "נוח לו שלא נברא משנברא". לכן, דבר אחד צריך להיות ברור ללא שום ספק: חיוני שהדברים שייקבעו ויוגדרו כלפי הילדים, יהיו דברים שההורים בטוחים שהם מסוגלים לעמוד בהם בעקביות ובנחישות, ושלא יאלצו להיאבק אף על דבר אחד בו לא יוכלו להתעקש עד להשלטתו בבית באופן מוחלט. אם לא כן, הרי שבכך יהרסו את המשמעת גם בדברים האחרים, ויצא שכרם בהפסדם.

יכולת עמידה עקשנית, בלי לוותר, תלויה במידה רבה בנטייה ובאופי האדם. לכן, יש להיזהר שלא לחקות אף אחד, ובשום פנים ואופן לא להתפתות לקבוע כללי משמעת ולנסות להטיל סדר בבית כפי שהשכנים או המכרים עשו והצליחו. לא כל אחד מסוגל לעשות מה שהשני מסוגל, ומי שיודע שלא יוכל לעמוד בלחץ הילדים, עדיף שכלל לא ינסה להנהיג זאת.

נקודה חשובה ביותר לציון: מאחר והטלת משמעת כרוכה בתהליך ממושך, עד שהילדים מכירים בחוקים השרירים, חשוב מאוד שההורים יקפידו שלא לשנות את דעתם מיום ליום, כאשר מדובר בנושאים הקשורים להתנהלות הבית. אין להתיר (אפילו שלא מחמת לחץ הילדים) דבר שאסרו קודם לכן, כיון שזה יבלבל את הילדים ויחטיא את המטרה. על כן, חשוב להצטייד בראיה ארוכת טווח ולקחת בחשבון את כל האפשרויות, לפני שבאים להנחיל כללים ולהציב גבולות בסדרי הבית.

הכלל העולה: הצב אך ורק כללים שתוכל לעמוד עליהם בעקביות.

ב. דוגמא אישית למשמעת

עד כמה שנקודה זו צריכה להיות מובנת ופשוטה, ראוי להעלותה בצורה הכי ברורה: חשוב שההורים עצמם ישמשו דוגמא חיה של אנשים ממושמעים. הורים שנוהגים בחוסר משמעת כלפי התחייבויותיהם הם, יתקשו לדרוש מילדיהם לנהוג באופן שונה. אבא שמבטיח לילדו דבר ואינו מקיים, בין אם מדובר בממתק או בשעת משחק משותפת – מחנך את ילדו ללכת בעקבותיו. אבא שנוהג, באופן שיטתי, לחזור הביתה באיחור מן השעה בה אמר שיבוא (ומי מדבר, כאשר הילד עוד שומע את אמו מתקיפה אותו על חוסר האחריות...) בל יצפה שילדיו ייחסו ערך כלשהו למילים אחרות שלו – בעיקר, כשהדבר מתנגש עם רצונותיהם.

החינוך למשמעת הוא חינוך לדרך חיים, כאשר המטרה היא להביא את הילד למשמעת פנימית. אי לכך, על ההורים לצעוד באותה דרך חיים שהם מבקשים לסלול לילדיהם. לכן, הורים מוזנחים ומזניחים, יגדלו ויחנכו, בדרך כלל, ילדים בעלי תכונות זהות.

הכלל העולה:

הוכח ילדים רק כאשר גם אתה ממושמע לכללים ויש משקל למילה שלך.

ג. בהירות בדרישות

הכללים המוצבים בפני הילדים חייבים להיות ברורים, מוגדרים ומפורטים. אי אפשר לצפות מילד שיתרגם נכון לשפת המעשה הגדרות כוללניות ומופשטות, שאין בהן פירוט והכוונה מעשית.

למעשה, לא רק ילדים זקוקים להגדרות ברורות של המטרה העומדת בפניהם, גם אדם מבוגר המבקש להשיג יעד כלשהו, חייב להגדיר את מטרתו ברמה המעשית. בהרבה מאוד מקרים שאנשים תיארו תסכול עמוק שהם חשים מכך שהם לא מצליחים לממש את שאיפותיהם, מצאתי שהם פשוט לא יודעים להגדיר בדיוק מה הם למעשה רוצים לעשות. כולם יכלו להצהיר שהם רוצים להיות בשמחה/ בלי דאגות/ להגיע למעמד/ לעשות את רצון הבורא, אך כאשר ניסיתי לברר מה בדיוק הם יכולים לעשות ממחר בבוקר על מנת להגיע לכך, לא היה להם מושג מה לענות לי. לא התפלאתי, שכן הגדרותיהם היו כה כלליות, מה שמוכיח על היעדר מעשיות.

סביר להניח שעוד לא ראיתם אדם הולך עם גמרא גדולה וכבדה תחת בית שחיו, וכששואלים אותו: "לאן אתה הולך?" הוא עונה: "להיות תלמיד חכם...". תשובה כזו מגוחכת, מכיוון ש"להיות תלמיד חכם" היא רק מטרתו הסופית. מה שהוא עושה לשם כך נכון לעכשיו, זה ללכת לבית המדרש, וללמוד דף אחד או שניים. הוא צובר עוד ועוד ידיעות בתורה, ובסופו של דבר יזכה להיות "תלמיד חכם" – המטרה שהיתה נגד עיניו כל הזמן. כאשר הציב לעצמו את המטרה להיות "תלמיד חכם" – ברור שידע היטב מה עליו לעשות כדי להגיע לכך.

הדרך היחידה שבה הצליח מישהו מעולם להגיע למימוש מטרה כלשהי, היתה רק באמצעות הגדרת תוכנית מוגדרת ומעשית מה לעשות בכל שלב ושלב, על מנת להגיע למטרה הרצויה. ניתן לקבוע באופן ברור, כי כל תכנית יעילה, חייבת לכלול במסגרתה גם תכנית ביצוע שלב אחר שלב, ויש בזה מוקדם ומאוחר. כל תכנית אחרת תישאר רק בגדר תכנית חלומית...

זאת ועוד, כדי שהאדם יצליח במשימתו, עליו לפצל את המשימה הרחבה למשימות קטנות יותר. לא ניתן לסיים מסכת או חלק בשלחן-ערוך בבת אחת; אלא לאט לאט, בעקביות ובשיטתיות, דף אחר דף, סעיף אחר סעיף.

כך, לענייננו, גם ילדים המוכנים לקבל את מרות ההורים (וכל ילד, למעט חריגים במיוחד, מוכן ורוצה לספק את רצון הוריו), אינם יכולים להשביע את רצוננו, בלי שיידעו למה אנו מתכוונים בדרישה שהצבנו לפניהם באופן ברור. כאשר אנו אומרים לילד שאנו מצפים ממנו ש"יתנהג יפה במהלך השבת" – עלינו לדעת כי גם אם ירצה בכל מאודו למלא אחר ציפייתנו, לא יוכל לעשות זאת כאשר אינו יודע למה בדיוק אנו מתכוונים. בכך שנגדיר את הדברים ונפרט אותם, כשנאמר לו כי אנו מצפים ממנו שישב ליד השולחן במשך סעודת השבת או שלא יריב עם אחיו, נקל עליו את הביצוע.

כשההורה אומר לילדו ש"יתנהג בבית הכנסת כמו שצריך", הוא נתן ביטוי לרצונו כלפי התוצאה הסופית, אך לא הגדיר לילד את הכוונה המעשית של בקשתו. אם יפרט ויאמר לילד שיתפלל בקול או שיישב לידו בבית הכנסת מתחילת התפילה ועד סופה – יגלה שהילד מתאמץ להשביע את רצונו, וטבעם של ילדים שכאשר הם מתאמצים, הם גם מצליחים.

כשילד חוזר הביתה מבית הספר או ממשחק בחצר מלוכלך ופרוע בגדים, ואמא אומרת לו "תסתכל איך שאתה נראה", היא משדרת לו מסר כוללני ולא מספיק ברור. אין להתפלא אם הילד לא ידע בוודאות אם עליו לגשת כעת לכיור ולרחוץ את ידיו, או שמא עליו לסדר את בגדיו, ואולי האם לא מצפה ממנו עכשיו לשום דבר, אלא הוא פשוט חוטף מנה הגונה על שלא שמר על נקיון בגדיו. וילד, כמו אדם מבוגר, לא יכול לבצע משימה שאין לו מושג מה היא.

כאשר אנו מציבים דרישות לילדנו, אין כמונו מי שרוצה שהוא יצליח במשימתו. הדבר הרחוק ביותר מאיתנו הוא רצון להכשיל ולתפוס אותו בקלקלתו. לו היתה כוונתנו להציב בפני הילד מטרות שלא יוכל לעמוד בהן, הרי שככל שהיינו מערפלים את המטרה היינו מקשים עליו להשיגה. מאחר שרצוננו באמת ובתמים הוא לחנכו ולשפר את הליכותיו, עלינו לתת בידיו כלים ולסלול בפניו נתיב ברור שבו ילך, ובכך נקל עליו את המלאכה הקשה לאלף את ה"עיר פרא" שבו.

הכלל העולה:

בטא את רצונך בבהירות ובמלים ממוקדות.

במאמרים הבאים, אי"ה, נמשיך את כללי היסוד להטלת משמעת.