למה הועיל המעיל?

אמנם חלפו כבר כמה שנים מאז ביקורי בארמון "הפטון קורט" בלונדון, ובכל זאת, בכל פעם שאני נזכר באותו מאורע גופי רועד מקור... אספר לכם מדוע. בגינת הארמון ישנו מבוך גדול עם שבילים רבים המוקפים בעצים, מי שלא מעוניין באטרקציה מסוג זה כמובן לא חייב להיכנס, אבל כל מי שכן מעוניין, לוקח בחשבון שיתכן ושעה ארוכה מחייו תתבזבז על ניסיונות לאתר את השביל האמיתי המוביל ליציאה. אני השתייכתי לקבוצת האנשים השנייה והחלטתי לסבך את עצמי במודע. טוב, נכנסתי, ול"רוע מזלי" החל לרדת גשם וכולנו ניסינו להיחלץ מהגשם ומהסבך...

הימצאותי בתוך המבוך וניסיוני להיחלץ המחישו לי את דבריו של רבי משה חיים לוצאטו, בספרו "מסילת ישרים". הרמח"ל ממשיל את חיי האדם למבוך עליו דברנו. וכך הוא כותב: "ואמנם, ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם...". נו, מה עושים? איך נחלצים מאותו מבוך? ממשיך הרמח"ל ואומר: "והנה, העומד כבר על האכסדרה הוא רואה את כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמיתיים לכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם ולומר, זהו הדרך לכו בו, והנה, מי שירצה להאמין לו יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין לו וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי יישאר אובד ולא יגיע אליו".

בינינו, כולנו מונחים בתוך מבוך החיים. כולנו שואפים ומנסים לצאת ממנו בשלום... השאלה הגדולה היא, איפה התצפיתן שיכול להנחות אותנו ולהזהיר אותנו מפני דרכים שאינם נכונות?

יתכן ומצאתי אותו.

המתבונן יראה שהתורה מקדישה למעלה מארבע מאות פסוקים לנושא בניית המשכן, כליו ובגדי הכוהנים. האם כל ההנחיות והפסוקים הללו רלוונטיים ואקטואליים אלינו, היום?   

אומרים חכמים, וודאי שכן, לא לחינם הבורא כותב בתורתו את כל הפרטים ופרטי הפרטים. יש לזה סיבה משמעותית מאוד – הבורא פונה לאדם ואומר לו, אתה רוצה להכיר את עצמך? אתה רוצה לדעת מהי הדרך הבטוחה ביותר לצלוח בהצלחה את החיים? תתבונן במשכן, בצורתו ובפרטיו משום שהמשכן הוא מיניאטורה של האדם... אם תשכיל להבין כל פרט ופרט במשכן – תשכיל להבין את עצמך... שהרי כך אומר הבורא "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מכם...

הנושא ארוך ומרתק, במאמר זה נגע בנקודה קטנה המוזכרת בפרשתנו, פרשת תצווה: התורה מפרטת את בגדי הכהן הגדול, ובין יתר בגדיו מוזכר גם המעיל.

חכמים מגלים לנו, שמעילו של הכהן כיפר על עוון לשון הרע. הבה נתבונן בפרטיו, ונראה כיצד הדברים מתאימים להפליא.

"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת" – המעיל היה בצבע תכלת. תכלת דומה לים. אנו עומדים על שפת הים ורואים את הגלים שוצפים בכוח ומאיימים לשטוף את הכול, למרות רצונם העז – החוף חזק מהם! החוף עוצר אותם! האדם צריך להתבונן בתופעה זו, ולחשוב על עצמו – ישנם זמנים שהוא שוצף בקרבו, פעמים והוא כל כך רוצה לדבר לשון הרע, לפגוע ולהכפיש – זה כל כך בוער בו! הוא חייב חוף פרטי שיבלום אותו! – קודם כל, תיזכר בים!

"והיה פי ראשו – בתוכו" – פירוש: שהתפירות של בית הצוואר יהיו כלפי פנים, לאמור: האדם רוצה לומר מילה לא טובה – תסגור את הפה ו"תכניס" אותה חזרה למטה... תשאיר בתוכך את מה שאתה רוצה לומר...

"שפה יהיה לפיו סביב" – פירוש: שמסביב לכול הבגד יהיה שפה/ תפר. גם באדם יש שומרים לפיו – השפתיים, השפתיים הם שומרים שאמורים לשמור את דיבור האדם...

ובשולי המעיל היה "פעמון זהב", צורת הפעמון מזכירה אחד לאחד את פה האדם. הפעמון עצמו זהו הפה, והענבל זהו הלשון...

גם פעמון מצלצל, גם הפה אמור להשמיע מילים – אבל חייבים לבקרם, שהרי מטרת הפעמון הוא "ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות" – גם הפה מטרתו לדבר דברים טובים, ולא חלילה "להרוג" בני אדם...

ולסיום – טיפ קטן.

באחד מארצות העולם היה מלך אהוב מאוד על נתיניו. רק מה לעשות, חיסרון מסוים היה בו, הוא היה בעל רגל אחת, ובנוסף סבל מגיבנת בגבו, ובשביל להשלים את מראהו אחת מעיניו הייתה  סגורה באופן מתמיד... אין מה לומר, פשוט מושלם!

ויהי היום והמלך החליט לתלות על קיר טרקלינו את דיוקנו. קרא המלך לאחד הציירים הגדולים במדינה, וביקש ממנו לצייר את דיוקנו ובתמורה יקבל שכר רב. הצייר קיבל את ההצעה בשמחה וניגש היישר לעבודה. לאחר מספר חודשי עבודה הגיע הצייר לארמון המלך ובידו יצירת האומנות, דיוקן מדויק של המלך. ראה המלך את הציור, ובמקום להתלהב מהדיוק הרב, כעס המלך, פניו האדימו ונזף הוא בצייר- "אתה לא מתבייש?", "ככה אתה מבזה אותי?", "אתה מצייר אותי כזה בעל מום?..." הצייר נדהם. אדוני המלך, ביקשת דיוקן, זה מה שעשיתי... המלך לא נרגע והורה להשליך את הצייר לכלא בעוון ביזוי כבוד המלך.

קרא המלך לצייר נוסף, והטיל עליו את מלאכת הציור. הלה למד מניסיון העבר, וכבר היה "חכם" יותר, והחליט "לשפץ" את מראה המלך. יישר את גבו, סידר את עיניו, וכמובן, הוסיף לו רגל. לאחר חודשי עבודה בא לארמון להראות למלך את יצירת המופת. והנה שוב, המלך כעס נורא, "מדוע אתה משנה את המראה שלי?" נזף בו, "מה, אני לא מושלם במראה הנוכחי שלי?"  והורה להשליכו לכלא, שישמש כחברה לצייר הראשון...

קרא המלך לצייר נוסף, שלישי. הצייר נכנס לדילמה, מה יעשה? כיצד יצייר את המלך? חשב וחשב, ולבסוף "הבריק" במוחו רעיון. הוא יצייר את המלך מהצד כשהוא יורה בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוס. וכך, יראו בציור רק רגל אחת, כי השנייה מצידו השני של הסוס. הגב כפוף כמו כל אדם  שיורה תוך כדי רכיבה. ועין אחת עצומה, כמנהג היורים, בשביל למקד את הפגיעה... מיותר לציין שהמלך נהנה מאד ונתן לצייר את שכרו המושלם...

אתה רואה חבר שלדעתך יש בו מום. אתה רואה אדם מתנהג בצורה שנראית בעיניך לא ראויה, דע לך, הכול תלוי איך אתה מצייר את הדברים.  בידך, או יותר נכון בדעתך, היכולת לצייר את המציאות כך שתראה יפה יותר. חכמינו במשנה קוראים לזה "הוי דן את כל האדם לכף זכות". זה אולי קצת קשה, אבל בהחלט אפשרי.

בואו ננסה להיות כאותו צייר שלישי, שלא שינה את המציאות, להפך, לקח את המציאות והפך אותה ליפה יותר...

(איור: עופר יום טוב)