פרד"ס של רעיונות: פרשת תזריע

הכניסה לפרד"ס: יהודים רבים ראו כבוד וזכות לעצמם לכבד את הרבי הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב בסנדקאות לבנם. הרבי הסכים להגיע לכל ברית של כל יהודי בתנאי אחד: שיערוך סעודת מצוה כדת וכדין. לתמיהת מקורביו מה פשר התעקשותו על קיום תנאי זה, ענה הצדיק שנודע בתואר "סנגורן של ישראל":

לעתים, נלחם אני נואשות ביצר הרע שמתאמץ להוכיח שבני ישראל חוטאים ופושעים הם, ומביא הוכחות לפני הקב"ה שבאמת בזדון ובמעל חטאו. משכלו כל הקיצין, שולף אני טיעון מנצח כנגדו, המוכיח שמדובר במעידה ולא בדרך-חיים. ויש לי גם ראיה: תמיד יהודים עורכים רק סעודות מצוה, בברית-מילה, בבר-מצוה ובחתונה. פונה אני לשטן ושואל: מדוע אף פעם לא ראינו יהודי שיערוך סעודה לרגל עבירה עסיסית שעבר? אין זאת, אלא שנחמץ לבו בקרבו ומצטער הוא.

פשט: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ" (יג, כט)

הפסוק מתחיל ב"איש או אשה" - רבים. וממשיך "כי יהיה בו" לשון יחיד. במקום לנקוט "כי יהיה בהם" לשון רבים. מה פשר השינוי?

מבאר זאת בספר "דרש משה" על פי דברי התלמוד (שבת נד:): "כל מי שאפשר [שהיה בידו ויכל] למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו". כיון שהתורה מגדירה את העם היהודי כיחידה אחת וכולנו ערֵבים זה לזה, ומי שאינו מוכיח את חברו [כמובן, רק בדרכי נועם וכבוד] יכול ללקות בשלו. וזה הביאור בפסוק: "איש או אשה" שלא ינהגו כשורה ומגיע להם עונש, ייתכן שזה יתבטא רק בגבר "כי יהיה בו נגע". משום שבדרך כלל בני הבית שומעים בקול ראש המשפחה.

רמז: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע... וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה)

יסוד גדול מעיקרי הדת שידוע בלשון חכמים, מושג שהפך לפתגם עממי: "כל הפוסל – במומו פוסל", נרמז כאן בפסוק. וכך מציין השל"ה (רבי ישעיה הלוי הורביץ, מחבר ספר ש´ני ל´וחות ה´ברית) הקדוש: "וטמא", אדם שהוא בעצמו טמא, מצביע על אחרים לגנותם "וטמא יקרא" להם.

רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש, ציין באותו עניין לדברי חכמים במשנה מסכת נגעים שאמרו: "כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", והסביר שמעלה עשה הקב"ה שנראה חסרונות בסובב אותנו.

מדוע זה טוב? מפסק הבעש"ט כך: "כל נגעים [ש]אדם רואה חוץ", כל הבעיות שרואה אתה בחיצונים והסובבים לך, הרי זה "מנגעי עצמו", בך עצמך מצוי חסרון זה. הרי שחסרונות הזולת משמשים לנו כראי עצמי לנפשנו אנו. שנדע לתקן.

דרש: "וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת" (יב, ח)

הרמב"ן מבאר שתור (גוזל של ציפור) מביאה האשה לעולה כהודיה לה´ על כך שעברה את תהליך הלידה בשלום. אולם רבינו יצחק אברבנאל מעורר ושואל: מדוע מביאה האשה תור לחטאת, הרי חטאת זה בשל חטא כלשהו, לא מספיק שאשה זו סבלה נוראות בלידתה, עליה עוד להביא קרבן חטאת על כך?!

והוא מבאר: אדרבה! רק בשל העובדה שסבלה – עליה להביא חטאת. וביתר ביאור: כל הייסורים שאנו סובלים בעולם הזה, מקורם בחטא ועוון. מכיון שכל יולדת סובלת בלידתה – אות וסימן הוא שחטאה. תביא קרבן ויתכפר לה...

סוד: "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (יג, א)

הפסוק באיכה (ג, לח( כותב כך: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". דבר שגורם לנו להעלות תמיהה במבט ראשון, אם לא אלוקים הוא זה שמחליט מתי טוב ומתי רע – אז מי כן?...

הגאון רבינו אליהו (הגר"א) מווילנא, מבאר על פי תורת הסוד עניין עמוק, ואנו נטעם ממנו על קצה הלשון: משמים יורד שפע תמידי ולא פוסק. כמות השפע תלויה במעשי בני האדם כמובן, אבל יש עוד נתון חשוב: במידה והאדם חטא, אותיות השפע נהפכות לדברים אחרים (פשע  עִפֻּשׁ וכדומה).

והוא מביא דוגמא מהפסוק שלנו, הקב"ה מוריד "עֹנֶג" לעולם כדי שייהנו בני האדם, אולם מי שחוטא, נהפכות לו האותיות ל"נֶגַע" והוא מפסיד את הטוב שהיה גנוז עבורו. וכן בכל דבר בעולם, הקב"ה מוציא אותיות גולמיות – לא טוב, לא רע. האדם הוא זה שמחליט כיצד הן יגיעו אליו.