הסוס כמשל...

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת, בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא יג, מז).

בשלושה מקומות עלול נגע הצרעת להופיע – בעור האדם, בבגדו ובביתו.

"נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע, כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חולי וכל מכה, ועל כורחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש, וזה בניין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש" (לשון ה"כלי יקר", ויקרא יג, מז).

בנגעי הבגדים יש כמה דרגות. פעמים הנגע חמור ללא אפשרות טהרה, ובמצב זה חייבים לשרוף את הבגד באש – "וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד... כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא יג, נב). בנגע בינוני צריך לקרוע את הנגע מהבגד – "וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד" (ויקרא יג, נו), ובנגע קל די לכבס את הבגד במים – "וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר" (ויקרא יג, נח).

כותב ה"כלי יקר", שנגע הבגד בא בדרך כלל כתוצאה מגסות רוח והתנשאות, משום שדרך העולם להתהדר ולהתכבד במלבושי כבוד. לכן, אדם שמתגאה יתר על המידה לוקה בבגדיו אשר מבטאים ומשקפים את כבודו. זו גם הסיבה שדין הבגד הנגוע הוא בשריפה, משום שכך טבע האש, לעלות למעלה כאותו מתגאה אשר מסתכל על כולם ´מלמעלה´, ואם הנגע קל יותר, דין הבגד בכיבוס במים, משום שמים מסמלים ענווה, שהרי הם תמיד זולגים ממקום גבוה למקום נמוך.

מעניין, שהמילה "מצורע" מזכירה את המילים "מוציא רע". לא לחינם הדבר, שהרי הצרעת מוציאה ו´פורשת´ לעין כל את פנימיותו הלא כל כך טובה של המצורע. אם זה מחמת לשון הרע, שהמספר חשף את תכונותיו השליליות של נשוא הסיפור, ודרך הצרעת נחשף המספר לעין כל, ואם זה משום שהצרעת חושפת את אישיותו המתנשאת וצרת העין.

כשמעיינים בשלושה סוגי צרעות אלו – צרעת העור, הבגד והבית, רואים דבר מעניין מאוד. לשלושתם יש מכנה משותף זהה – כולם משמשים בתור כיסוי. עור האדם משמש כיסוי לבשר, הבגד מכסה את  הגוף, והבית מכסה את האדם ממטר ומחמה ומעניק לו פרטיות. הרעיון הזה מבטא את מה שהזכרנו, כיוון שהמצורע חשף את חברו וסיפר עליו לשון הרע, הצרעת חושפת את פנימיותו שלו – שהרי תכונותיו השליליות חסויות ומוסתרות – והוא נענש באותם הדברים שמכסים אותו.

להשלמת העניין, אביא בפניכם רעיון יפה מאוד בשם בעל ה"דברי חיים" מצאנז:

מי שמזדמן לחוות סוסים, יכול לראות תופעה מעניינת. הסוס, לפני שהוא שותה מנהר או שלולית, הוא בועט ברגליו במים, ורק לאחר מכן הוא שותה. מדוע? משום שכשהוא מתקרב אל המים לשתות, נשקפת אליו דמותו במים והוא חושש שהנה עוד סוס בא לשתות מהמים שלו. כיוון שהסוס מתנגד לכך נחרצות, הוא בועט ברגליו בפרצופו של הסוס השני, וכך מיטשטשת הדמות שבמים והסוס שותה לרוויה... כשחושבים על כך, מי מפסיד מהבעיטה? הסוס עצמו, שהרי בגלל הבעיטה התערבו במים העפר והפסולת שהיו בקרקעית, והמים הפכו עכורים יותר.

יש בזה מוסר השכל חשוב מאוד עבורנו. כולנו ´שותים מהמים´, אולם פעמים רבות אנחנו מנסים למנוע מחברינו לשתות מאותה השוקת שממנה אנו שותים, ואנו מגלים צרות עין כלפיהם. עלינו לדעת שעל פי תפיסת היהדות, "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה" (תלמוד בבלי, יומא לח), מה שאלוקים גזר זה מה שיהיה, ואל לנו להצטער בהצלחת השני, הוא אינו לוקח מאתנו שום דבר.

בואו לא נהיה כאותו הסוס שמעכיר לעצמו את המים...