זוכרים את יציאת מצרים

"לאחרונה", כך מספר בצער מר כהן, "איבד אבי לגמרי את הזיכרון שלו. זה דבר נורא. הוא אינו אותו אדם שהכרתי כאבא שלי. ידעתי תמיד שזיכרון הוא אחד הכישורים החשובים של האדם, עכשיו אני רואה שהזיכרון הוא הקובע את זהות האדם. בלי הזיכרון הוא מנותק מכל הידע שלו ומכל נסיון החיים ומאורעות חייו. הוא כקטן שנולד, ואף אופיו השתנה. כאשר אדם מנותק ממאגר זיכרונותיו, אין להם השפעה על התנהגותו. הוא שואל אותי מי אני, וחמש דקות לאחר שאני עונה תשובה מפורטת הוא חוזר ושואל שוב מי אני. כל הקשר הרגשי הטבעי בינינו כאילו אינו קיים. זה נורא", מסכם מר כהן את סיפורו.

אכן ניתן לומר שהזיכרון הוא המקשר בין כל ההיסטוריה האישית שלנו לבין תודעתנו. כל מה שעשינו עד היום, כל מה שחווינו, כל מה שלמדנו – הכל משפיע עלינו ומעצב את התנהגותנו ואת התייחסותנו לסובב אותנו. הדברים אמורים אפילו בזוטות. ילד שהיה לו נסיון מפחיד עם כלב, פוחד מכלבים במשך שנים ולעתים אף כל ימי חייו. אדם שראה תאונה מתרחשת לנגד עיניו, עובר את הכביש בצורה שונה ממי שלא חווה נסיון כזה. אשה שלא התנסתה מעולם בחוויה הלא נעימה של התחשמלות, מגהצת כשהיא יחפה, ואף מזלזלת באזהרה מפני הסכנה שבדבר. גם מי שזוכר את סבתו מבשלת כמויות גדולות של בשר ודגים בלילות ששי, ומחלקת אותם לנצרכים בערב שבת, התנהגותו בנושא הצדקה שונה ממי שאין לו זיכרון כזה.

ברור שהאופן בו הזיכרונות משפיעים על התנהגותנו אינו כה פשטני כפי שתיארנו, אך זאת עלינו לדעת: זיכרונותיו של האדם אינם משהו דומם מעלה אבק, המאוחסן על המדפים בארכיון הזיכרון במוח שלנו בעל 13,000 מיליונים של תאים. זיכרונותינו הם כוח דינמי פעיל, המעצב את אישיותנו ועושה אותנו למה שהננו.

עובדות שקרו בעבר אינן נשכחות במהרה. אנשים מבוגרים מספרים בפרוטרוט על אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, מבלי להשמיט פרטים. זקן בן 90 יכול לספר לנו בדיווח עובדתי מהימן כיצד התייתם מאביו 70 שנה קודם לכן. למרות הזיכרון החד של האירוע, חשוב לציין שהזקן אינו מזיל אף דמעה אחת לאורך כל הסיפור, ואינו נראה נרגש כלל.

באירוע השמור בזיכרון ישנם שני מרכיבים. האחד הוא החלק העובדתי, והשני הוא המרכיב הרגשי-חוויתי. כאשר מתרחש אירוע, נקלטים בזיכרונו של האדם, בעת ובעונה אחת, גם העובדות היבשות וגם ההתרגשות שליוותה אותן. שני המרכיבים נקלטים כאחד ושוכנים בצוותא אי שם במעמקי ארכיונו של האדם. המרכיב החוויתי אינו משהו נפרד מן המרכיב העובדתי. הוא מעין צבע הצובע את העובדות השוכנות בזיכרון. ידו של "שר השכחה" שלטת במיוחד על המרכיב החוויתי. בעוד העובדות נשארות חקוקות יפה בזיכרון במשך שנים רבות, הרי הצבע החוויתי האופף אותן הולך ונשכח במרוצת השנים. הזקן הזוכר כל פרט מפטירת אביו, זוכר את החלק העובדתי גרידא, בעוד סערת הרגשות שליוותה בשעתו את העובדות הלכה ושככה במשך השנים. כיום, כעבור שנים רבות, לא נותר ממנה מאומה. זיכרונו מכיל עכשיו רק את העובדות היבשות ללא כל צבע חוויתי. כך נראה גם זיכרון של סיפור שקראת על טייס אמריקאי במלחמת העולם השנייה. מלכתחילה לא התרגשת, ומה שקראת נקלט בזיכרונך כעובדות יבשות, ללא צבע רגשי.

נדע להעניק למרכיב החוויתי את החשיבות המגיעה לו אם נזכור שהשפעתם של זיכרונות העבר על התנהגותנו נובעת בעיקרה מהמרכיב החוויתי שלהם. ככל שהחוויה עזה יותר, כן תגדל השפעת הידיעה המאוחסנת בזיכרון. החוויה המלווה את הידיעה או את זיכרון האירוע, היא הכוח הפעיל המשפיע על התנהגותנו. הזמן החולף, המחליש באופן טבעי את עוצמת החוויה והרגש שבזיכרון, הוא גורם בעל חשיבות עליונה בירידת ערכם של זיכרונות העבר ככוח משפיע בהווה.

כאשר השפעה זו רצויה לנו, האם ניתן לשחזר את החוויה שדהתה? האם נוכל לחדש את כוחו של אירוע מן העבר שצבעו הרגשי פג, כדי ששוב יהווה כוח פעיל בהכרתנו?

מסתבר שהתשובה חיובית. ניצול שואה, אשר 60 השנים שחלפו מאז התרחשה שחקו את הרגשות שנילוו לסיפורי חייו, הביאו לכך שיספר את מאורעותיו שם כמעט בשיוויון נפש. והנה, נסע איש זה לביקור בפולין, לקח איתו את בנו, ויחד ביקרו במחוזות האימה בהם שהה. הוא התהלך באותם שבילים מאז, והנה, מצא את הפינה בבלוק שהיתה מקום משכבו. כאן, בכיכר המסדרים, הצליפו בו את המלקות, ובדיוק כאן בגדר היתה הפרצה דרכה נמלט אל החופש סמוך לסיום המלחמה. התרגשותו הלכה וגאתה, הלכה וכבשה אותו. הוא חי מחדש את מאורעות העבר ההולכים ונצבעים מחדש בצבע חוויתי רגשי עז. כך הוא גם יעביר את הדברים לבנו הצועד לצידו.

לא רק זיכרונות אישיים שולטים באישיותו והתנהגותו של האדם. קיימים גם זיכרונות המשותפים לאומה כולה, והם משפיעים את השפעתם בכיוון של התנהגות יסודית המשותפת לכולנו. הזיכרונות של העבר המשותף של האומה הם אבני יסוד בהתנהגותנו ובתכונותינו המשותפות, כמו, לדוגמא, זיכרון אירועי הלידה של עמנו, וחבלי הלידה שלו – זיכרון יציאת מצרים.

זיכרון יציאת מצרים אינו רק הבסיס לתחושת האחווה היהודית המשותפת לכל צאצאי יוצאי מצרים, הוא גם המקור לחובתנו כלפי מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים הללו, והוציאנו מעבדות לחירות.

הכרת הטוב והחובה כלפי מי שהצילנו וגאלנו, הן התחושה המוסרית הבסיסית של כל אדם. בראשונה מעשרת הדיברות מציג הקב"ה את עצמו: "אנכי... אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולכן חייב אתה לשמוע בקולי. משל למי שמצא תינוק מושלך באשפה, ואספו אל ביתו, רחצו וסכו, האכילו, גידלו וחינכו, ונתן לו את כל צרכיו עד שעמד על דעתו. הרי כל מה שיש לו חב התינוק הזה למצילו ומגדלו.

הרגשת חובה מתמדת זו כלפי מצילו יחוש הניצול רק אם יחיה את זיכרון האירוע של הצלתו וגידולו לאורך כל שנות חייו. אז, ורק אז, יחוש את החובה המתמדת הנובעת מזיכרון זה. משום כך, מצווים אנו לזכור את צאתנו מארץ מצרים כל ימי חיינו. ימי חיינו הימים, כל ימי חיינו, הלילות. כל ימי חיינו, פעם ביום ופעם בלילה, מזכירים אנו את עובדת יציאתנו מארץ מצרים על ידי הקב"ה. על עובדת יסוד זו מושתתים כל הליכותינו והתייחסותנו אל ה' ואל מצוותיו.

אך בכך אין די. אף אם נזכור ונשנן את החלק העובדתי של זיכרון העבר, אין הדבר עוצר את השחיקה הטבעית והפיחות הבלתי פוסק של המרכיב החוויתי. זכירת הדיווח העובדתי, אין בה די כוח ליצור את תחושת המחוייבות המעצבת יחס והתנהגות. קשה במיוחד הדבר באשר יציאת מצרים לא היתה התרחשות בה נכחנו אנו בעצמנו. זיכרוננו האישי לא קלט את החוויה בשעת היווצרותה כפי שנקלטה על ידי אבותינו יוצאי מצרים, אשר הנחילוה לנו למורשה דרך המסורת, התורה ותיאורי חז"ל. זוהי בדיוק המשימה הכבירה של ליל הסדר: לבנות את החלק החוויתי-רגשי של זיכרוננו העובדתי על יציאת מצרים, כדי שיהיה פעיל בתוכנו. כך גם יש להבין את ההבדל בין זכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה בכל ימות השנה, כתזכורת לעובדה של יציאת מצרים, לבין בנייה ושיחזור החלק הרגשי-חוויתי של זיכרון יציאת מצרים בליל הסדר.

קודם כל דואגת ההגדה לתאר את האירוע שהתרחש לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, ולהעבירו אלינו כאילו קרה לנו אישית. "עבדים היינו... ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה". בא גם הסבר הגיוני לשייכות שלנו לאירוע: אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו משועבדים היינו, היום, למצרים, ועל כן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ההגדה מדריכה אותנו לחוש את המעורבות האישית בשלשלת האירועים הנוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו ממש. כל מערכת ההמחשות (הא לחמא עניא, מרור, חרוסת וכו'), נועדה לסייע בהשגת משימה זו. ההגדה עצמה מבחינה בין הידע העובדתי, לבין מה שנועד ליצור את החוויה. אפילו כולנו חכמים... כולנו יודעים... (ידע עובדתי), מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים (וליצור את החוויה האישית), וכל המרבה הרי זה משובח.

בבית משפחת נגה ידע הסבא להמחיש בדמיון סיפורי עשיר לפני בניו ונכדיו איך זה היה בדיוק אילו חס וחלילה לא היה הקב"ה מציל אותנו ממצרים. הוא תאר בצבעים חיים וברגש איך השכן המצרי נכנס ומכריח את אבא לבוא איתו לעבוד בשטיפת רצפות או בכביסה בידיים. ואיך אמא מוכרחה לשאוב מים מן היאור, למלא חביות בעבודה פיסית מפרכת, ולכרות קנים בגרזן ולהביאם למחסן. המצרי יכול היה לגייס את אבא ואמא לעבודתו בכל שעה משעות היום והלילה.

"אף פעם לא היינו יכולים לאכול לחם", כך סיפר. "אם הצלחנו למצוא הפסקה קצרה בעבודה, לא יכולנו ללוש בצק ולחכות רעבים במשך שעות רבות עד שהבצק יתפח ונאפה אותו כלחם. תוך דקות מעטות היינו מערבים מעט קמח במים ושוטחים את הבצק על פיסת פח שהונחה על אש קטנה. כך היינו אוכלים משהו שבין פיתה למצה. זה היה לחם העוני הקבוע של עבדים שאחרים שולטים על זמנם ועל סדרי עבודתם". עיני הילדים הקטנים כמעט דמעו כשסבא תאר בצורה חיה איך היו נראים סבלות הילדים היום במצרים אילו היינו עדיין משועבדים שם, וכמה נפלא הדבר שה' הוציא את אבותינו ממצרים וכך ניצלנו מן השעבוד הנורא הזה.

כך היה סבא מקיים את "כל המרבה לספר", וכך היה מטעין את מצבריהם של כל הנוכחים, גדולים כקטנים, בתיאור חוויתי חי, עז צבעים, של שעבוד מצרים ושל נסי הגאולה, כך שגם לאחר הדהייה הטבעית של השכחה, עדיין החזיקה החוויה מעמד שנה תמימה עד ליל הסדר הבא.

הנה כי כן, כר נרחב פתוח לפני כל עורך סדר לקיים לפי טעמו ויכולתו את מה שלא כתוב במפורש בהגדה, אך הוא עיקרו של ליל הסדר – החייאת החוויה האישית של יציאת מצרים.

מי יתן ונזכה כולנו להעביר לדורות הבאים את ניסי גאולתנו בצורה החיה והחווייתית ביותר. חג שמח!