מה כל כך רע בחמץ, ולמה הוא כל כך חמור בפסח?

פסח מתקרב בצעדי ענק, ועם ישראל מאתר במרץ את החמץ שלו, ומוציאו מהארונות, מהספות בסלון והמסילות של החלונות. הטעם ידוע: בפסח לא אוכלים חמץ ויש לבערו.

האמת שהדבר קצת מפליא. הרי שעות ספורות לפני כניסת חג הפסח, היה מותר לנו לקחת חמץ ולאכול אותו, גם בצורת קרואסון רותח עם שוקולד נוטף. אף הודינו לאלוקים שנתן לנו אותו, וברכנו לפני אכילתו.

והנה פתאום, מגיע חג הפסח, וכבר ימים רבים לפני החג מנקים את כל הבית, מקרצפים כל פינה, והשיא בליל י"ג בניסן, שאז מחפשים אחריו בנרות. אם מצאנו ממנו פירור או שנים – אנו מיד שורפים אותו.

מה קרה, שהלחם האהוב והמוכר, שאנו נוהגים לאכול כל השנה, נהפך פתאום ל"חמץ", ונהיה איסור כה חמור?

* * *

"ראשית, נקדים ונסביר, שחגי ישראל אינם טקסי זיכרון בעלמא", מסביר הרב גד ליאור. "בספרי הקבלה מבארים ש'חג' הוא מלשון 'מחוגה'. אנו שבים שוב לאותה נקודה, ואותה השפעה רוחנית שהייתה אז בעולם. השפעה זו חוזרת אלינו כל שנה מחדש בהגיע אותו תאריך. לכן, בשנת 2448 לבריאת העולם, בט"ו בניסן, כאשר יצאנו לחירות, אלוקים השפיע שפע אדיר של חירות, וכל שנה אנו יכולים לזכות בזה מחדש.

כעת נסביר: על פי הפשט, המצה היא בצק שלא החמיץ, ואנחנו אוכלים אותה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. בפן הרוחני, הדבר מרמז על כך, שכאשר אבותינו יצאו ממצרים - הם לא התמהמהו ולא התחילו לחשב חשבונות. אם הם היו מתחילים לחשוב, היו מתמהמהים ושואלים את עצמם איך בדיוק יצאו עכשיו למדבר אחרי שהיו עבדים. אם היו עושים כך, היו מחמיצים את השעה. הם הבינו שאין זמן לשאול שאלות, אלא לצאת עכשיו. כך גם יש זמנים בחייו של אדם, שאם הוא יתחיל לשאול יותר מדי, לברר ולחפור - הוא יחמיץ את השעה. לפעמים יש התעוררות משמים להוציא את האדם מהעבדות שלו, לכן הוא צריך לנצל את השעה של האור שמאירים לו מלמעלה, ולעשות מיד את הפעולות המתבקשות, אפילו אם הוא לא מבין אותן עד הסוף".

אז מה, בעצם, ההבדל הרוחני בין המצה לחמץ?

"חמץ הוא לא סתם עוד מאכל, אלא מסמל את היצר הרע. מה ההבדל בין ביסקוויט או קרואסון לבין מצה? הרי שניהם עשויים מקמח ומים.

ההבדל נעוץ בזמן ההתפחה.

החמץ, לאחר המפגש בין הקמח, המים והלישה, צריך זמן לנוח. הוא מונח לו בקערה מבלי לעשות דבר, ואט אט משמין, תופח, ומתמלא גאווה. למעשה, ביצירת החמץ ישנם שני "מרכיבים" עיקריים - עצלות וגאווה. היצר הרע מנסה לגרום לנו לחוסר מעש, לעצלות ולכבדות. העצלות היא אם כל חטאת. כאשר האדם לא עושה כלום, הוא מתחיל להסתבך בתוך עצמו.

כן גם הגאווה. כאשר האדם מסתובב כמו טווס, וחושב כל הזמן שמגיע לו הכול, הוא אינו יכול לסבול כאשר מישהו מעז לעשות משהו נגד הוד מלכותו. הוא מיד כועס ויוצא מכלל שליטה.

בשני מכשולים אלו - העצלות והגאווה, היצר הרע מנסה להפילנו, וזה החמץ. כך בדיוק אנו מחמיצים דברים חשובים, ולפעמים אפילו את כל החיים.

המצה, לעומת זאת, מסמלת את היצר הטוב. מרגע המפגש של הקמח והמים, העיסה מצויה כל הזמן בתזוזה, ואינה נחה לרגע. כנס פעם למאפיית מצות ותראה כמה מדהים איך לא עוזבים אותה לרגע. כך אין לה זמן לתפוח ולהתגאות. למעשה, המצה היא סמל הזריזות והענווה. כשהאדם בפעולה – בזמן הנכון ובאופן הנכון - הוא חש סיפוק גדול, והדבר מביא אותו לידי שמחה. אדם זריז ועניו לא מפספס הזדמנויות, וער למתרחש סביבו.

לכן, בפסח, כשעם ישראל יוצא מעבדות לחירות, ההבנה הראשונית שלו כבן חורין היא שלא רק הוא נמצא בעולם, ושאסור לו לתת לאגו לתפוח באופן שיפגע בו ובאחרים. עליו לשמור על רוח נמוכה וענווה, ולהתבונן כל הזמן מי הוא באמת, בלי התפחה מיותרת של האגו. כשהאדם זוכה לענווה - הוא זוכה להיות בן חורין אמיתי. זהו המסר החשוב שמקופל בתוך חג הפסח".

אני מבין למה לא לאכול, אבל מדוע אסור אפילו להשאיר אצלנו חמץ בבית?

"יש איסור מיוחד של 'בל ייראה', שאסור לראות חמץ ששייך לך. כשאדם רואה חמץ ששייך לו - הוא עלול לאכול אותו. אבל, אם החמץ לא שלך - אין לך בעיה לראות אותו. בהקבלה לכך, כשאדם עושה חשבון נפש עם עצמו, הוא צריך לדעת איפה נקודות החולשה שלו, ולהתרחק מאותם מקומות. זה מרמז שאסור לו אפילו לראות את החמץ של עצמו".

אם החמץ מסמל מידות כל כך גרועות, איך זה שאנחנו אוכלים אותו במשך כל השנה?

"רבי אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי, שאל את אביו את אותה שאלה בדיוק. הדיון מופיע בזוהר הקדוש. ר' שמעון השיב שזה כמו חולה שצריך לקחת תרופות, אך כשהוא מבריא - אפשר להמשיך כרגיל. בשבעת הימים של פסח זה נקרא 'מיכלא דאסוותא' - כלומר, לחם המרפא. הוא מרפא את הנשמה ומעניק רפואה לגאווה. כך כתוב בזוהר הקדוש.

בנוסף, הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, מסביר, שאלוקים מעוניין שבמשך כל השנה נחיה בתוך הגשמיות, רק בתנאי שנעמוד בפיתוי להתענג יתר על המידה. זהו חלק בלתי נפרד מתפקידנו בעולם - לעמוד מול אתגרים וניסיונות, ולהשתמש בבחירה החופשית שלנו, על מנת לאזן את הדחף לפיתויים.

בפסח אנחנו חיים בלי מנת המזון הרגילה שלנו. זה לא שמותר ואנו צריכים לעצור את עצמנו מעט, על מנת להגביל את הכמות – כעת עלינו להמנע מכך לחלוטין. זהו הזמן שבו אנו אמורים להחליש את התאוות והתשוקות הגשמיות שלנו, ולא רק להגביל אותן למינון הנכון".          

ולמה אסור שהחמץ "בל יראה ובל ימצא"?

"ניקח דוגמה פשוטה - אם לאדם יש רעל בבית, ודאי שהוא נזהר להחביא את הקופסה מהילדים שלו. למה? כי זה מסוכן. בניגוד לרעל, כל השנה מותר לאדם לאכול חמץ, לכן יש סכנה שהוא יקום בבוקר, ישכח שהיום פסח וילך לאכול ופלים. פסח זה פעם בשנה בלבד, לכן יש סיכוי שאדם ישכח שעכשיו פסח, בפרט שלחם הוא דבר שאדם נצרך אליו מאוד. לכן, צריך להרחיק אותו מהבית למשך שבעה ימים".

מכירת החמץ לגוי, היא לא מעין סוג של משחק?

"לא. אם הגוי באמת ירצה לקחת את הכל - הוא רשאי. בד"כ עושים חוזה על תנאי. כלומר, מוכרים לגוי את כל החמץ של כל העיר בסכום גבוה, ומקנים לו את זה למרות שהוא לא משלם. ואז קובעים תאריך שאם עד אז הוא לא משלם - כל החמץ חוזר להיות של היהודים. תיאורטית, אם הוא מביא את הכסף - החמץ שייך לו".

אז הגוי לא יכול לסרב למכור את החמץ אחרי פסח, כי זה רק תנאי.

"נכון, כי עושים איתו תנאי מראש שאם הוא לא קונה - זה חוזר אלינו אוטומטית".

ואם הוא משיג סכום כסף ובכל זאת קונה את החמץ במהלך הפסח?

"אז חייבים למכור לו את זה. אגב, יש אפילו נוהג, שאם אדם נוסע בפסח לירושלים או למקום רחוק מהבית, הוא חייב להשאיר מפתח בהישג יד לשכנים או לבני משפחה, כדי שאם הגוי יבוא פתאום וידרוש את החמץ שקנה - הוא יוכל לקחת אותו".