ותען להם מרים: ראיון עם ד"ר מרים אדהאן

אחרי תקופה ארוכה של ויכוחים, אי הבנות, כעסים ודיונים סוערים שלא הובילו לשום מקום ולא הביאו לכלל הבנה, החליטו בני הזוג ללכת לייעוץ. היועץ האזין לתיאורם הנוגע ללב, אודות הניסיונות להגיע להבנה הדדית וכשסיימו לדבר, הניח בפניהם ספר: "תקראו", אמר קצרות. זה היה הספר 'מודעות' של ד"ר מרים אדהאן, פתוח בפרק שעוסק בתשעה טיפוסים בסיסיים.

"פתאום נפתחו לי העיניים", סיפר האיש לחבר טוב שלו, חודשים ספורים לאחר פגישת הייעוץ. "זיהיתי את עצמי כטיפוס מספר שבע ואת אשתי כטיפוס מספר ארבע. מבחוץ, נראה ששני אנשים שונים כל כך, טיפוסים מנוגדים כמעט בכל תחום אפשרי, לא יצליחו לחיות ביחד. בפועל, קרה בדיוק ההיפך. התחלנו להבין שאנחנו פועלים ממניעים שונים, שיש לנו דפוסי התנהגות אחרים ותגובות שונות בתכלית, מכיוון שאלו מבני הנפש שלנו ולא בגלל העקשנות או ה'דווקאיות' שחשבנו שקיימות בבן הזוג. התחלנו חיים חדשים, טובים יותר".

את הסיפור האמיתי הזה, ששמעתי מפי בעלת המעשה, סיפרתי למרים אדהאן בפתיחת הראיון עימה. היא הקשיבה לסיפור כשעיניה הגדולות בורקות. ידיה הסתירו את חיוכה, אבל לא ניתן היה לטעות בה שהיא מחייכת באושר.

"אני שמחה", אמרה במבטא אמריקני בולט. "אני פשוט שמחה. זה בדיוק מה שרציתי".

והחיוך שלה, חיוך של מי שניצח בקרב הגדול והאמיתי בעולם, אומר יותר מאלף מילים.

הייתי גרועה בהכול

אנחנו יושבות בחדר העבודה שלה, המסודר בבלגן אמריקני טיפוסי - בלגן מאורגן מאוד ומרים לא צריכה לחפש שום דבר. היא יודעת בדיוק היכן נמצא כל דבר ומה מסתתר מאחורי כל דלת של ארון. היא יושבת על כורסה קטנה וסולידית, כשלצידה, קרוב-קרוב לידית העץ של הכורסה, מצטנפת בובה ורודה חמודה, זכר למעשי הנכדים שבאים לבקר כל הזמן ומרגישים בנוח בחדר העבודה של סבתא.

כאילו שאפשר אחרת. יש משהו חביב ונעים באווירה ואין כל ברירה בפני המבקר, אלא להרגיש בנוח.

מגיעים אלייך סיפורים רבים כאלו?

"הרבה מאוד. כמעט כל יום יש לי שיחת טלפון או מכתב בסגנון הזה. הנה, למשל, אני מוציאה לאור, בעזרת ה', את ספרי הבא: 'נפש אדם'. גם הוא ספר שעוסק בחלוקת האנשים בעולם לסוגים וטיפוסים, רק בצורה שונה מזו שב'מודעות'. אחת מהנשים שעוסקות בשלבים השונים של העריכה וההוצאה לאור עובדת איתי כבר חמש שנים. עכשיו היא התקשרה להגיד לי 'תודה', והיא לא היחידה".

מה את מרגישה כשאת מקבלת תגובות נלהבות, גם מנשים שאת לא מכירה או מאלה שכלל לא היית איתן בקשר ורק ספרייך הגיעו אליהן?

"אני פשוט שמחה. זה נותן לי כוח להמשיך. התגובות הן הדלק של המנוע שלי. יש לי משהו בפנים שגורם לי להמשיך לכתוב. תראי, זה כמו לצאת מבית הסוהר. פשוט כך. הציפיות שלנו כלפי אחרים בתקווה שישנו את האופי שלהם, הן ציפיות הורגות. אדם לא יכול לשנות את האופי שלו. צריכים ללמוד לחיות איתו נכון".

איך אישה רגילה הופכת לכה ידועה?

"למה את קוראת 'ידועה'?", היא שואלת בחזרה.

השם מרים אדהאן הפך לשם מוכר וידוע. ברור שספר שנושא את שם המחברת המפורסמת, כבר לא צריך יותר מזה. רק תבחרי את הספר שעוסק בנושא שבו את מתעניינת.

היא פוקחת את עיניה הגדולות ושואלת בתמימות: "את רצינית?" לנוכח הנהוניי הנמרצים, היא מרימה מבטה לשמים: "אין לי תשובה אחרת לתת לך, רק זו: הכול ממנו. כילדה, לא הייתי טובה בכלום. אחותי האחת הייתה מצטיינת במוסיקה, השנייה במתמטיקה ולי לא היה שום כישרון שיכולתי להוכיח את עצמי בתחומו. להיפך, לא הייתי טובה בכלום. אז עוד לא ידעתי שיש לי אמפתיה וגם לא חשבתי שאמפתיה היא מצרך נדיר וחשוב. בעולם שבו חייתי העריכו הישגיות, תוצאות טובות וחומריות, ואמפתיה לא הייתה ברשימת הכישורים המוערכים.

"הרגשתי על בשרי את חוויית הילד הדחוי, הילד שלא רוצים ולא מעריכים, וזה לא היה קל. לקח לי המון-המון זמן לקבל את עצמי כמות שאני ולגלות בתוכי את הכישורים ואת היכולות שלי. זו הייתה עבודה של שנים וזו עדיין עבודה.

"את כל מה שאת רואה כאן", היא מחווה בידה על חדר העבודה מלא הספרים, הכרטיסים, החוברות ופתקי הצל"שים. "התחלתי בעבודה על עצמי. בכלל לא חשבתי שאעשה עם זה משהו חוץ מלעזור לעצמי. הייתי בודדה מאוד-מאוד בחיים שלי. הבדידות הזו הייתה עמוקה והייתי חייבת קשר עם מישהו. הקשר הזה יכול היה להיות רק עם הקדוש ברוך הוא, ואז אמרתי לעצמי: 'אם את רוצה להיות קשורה לעל-טבעי, את חייבת לעשות משהו על-טבעי. אם לא, לא תוכלי להתקשר אליו באמת'.

"אז התחלתי. ישבתי עם ספרי מוסר, כמו 'חובת הלבבות' ו'מסילת ישרים', קראתי אותם והוצאתי לעצמי משפטים חשובים, שיעזרו לי בהתמודדות היום-יומית. 'אני דנה לכף זכות', 'ה' אוהב אותי כמו שאני', 'אני מוותרת למען השלום' וכן הלאה. כתבתי את המשפטים על פתקים קטנים והדבקתי אותם בכל מקום בבית. מהר מאוד היה הבית מלא בפתקים עם תזכורות חשובות לעבודה עצמית.

"יחד עם זה, ניהלתי פנקס חשבונות קטן ובו רשמתי כל התקדמות שלי, אפילו קטנה מאוד. זה עודד אותי להמשיך ולא להתייאש.

"כשחיפשתי תשובה לשאלה איך אנשים מרגישים את אהבתו של הקדוש ברוך הוא כשקורים להם דברים עצובים ויש להם תסכולים וייסורים, פגשתי הרבה נשים מרתקות. אחת מהן הייתה בינה אבצן ע"ה, שגרה עם חמישה עשר ילדיה בעוני ובצניעות, לאחר שברחו מפולין בשנות המלחמה. פעם שאלתי אותה איך עמדה בכל הייסורים שעברו עליה. 'מעולם לא התפללתי לנוחות, רק ביקשתי שיהיה לי כוח לשאת את אי הנוחות באהבה', הייתה התשובה. 'ואיך עושים את זה?', ביקשתי להבין. התשובה הפתיעה: 'בגיל שתים עשרה הפכתי לשליטה על מחשבותיי'.

"רק אחרי זמן רב הבנתי ששליטה על המחשבות דורשת מאמץ גדול ומודעות, כדי לחשוב רק מחשבות שמביאות אהבה לקדוש ברוך הוא, לאחרים ולאדם עצמו. כשהבנתי את הזה, ייסדתי את 'א.מ.ת'".

בונים משכן בלב

"בשנות השישים-שבעים התפתחו קבוצות תמיכה באמריקה. זה היה טרנד חדש שתפס את הקהל וקבוצות תמיכה צצו בכל נושא אפשרי", מספרת אדהאן. "חשבתי ליצור קבוצת תמיכה שתלמד אימהות לשלוט במחשבותיהן ומתוך כך לעבוד על מידותיהן כדי לקבל את הילדים שלהן כמו שהם, בלי לנסות לשנות את האופי שאיתו נולדו.

"התחלתי עם ארבע נשים בלבד וקראתי לסדנה 'א.מ.ת' (באנגלית, ראשי תיבות ל'בגרות רגשית דרך תורה'). עבדנו על עצמנו ביחד, כשמהטרה שעמדה מול עיניי הייתה לעזור לילדים הדחויים, הלא מקובלים ולא אהובים, דרך האימהות שלהן. 'א.מ.ת' הוא גם שמו של ספרי הראשון.

"במסגרת הסדנאות, שהלכו והתפתחו, ביססתי בעצמי תכונה נוספת: להפוך כל הפסד גשמי לרווח רוחני. זה מה שלמדתי ממורי הדרך שלי, יהודים גיבורים במיוחד מתקופת השואה או מאחורי מסך הברזל. כל הפסד בעולם הגשמי חייב להיות רווח רוחני - תלוי אם זוכרים להפוך את ההפסד לרווח. היו לי הרבה הזדמנויות בחיים כדי ליישם את ההסתכלות הזו ולהפוך אותה לחלק ממני.

"כשבני הקטן היה בן שנה ולפניו היו עוד שני בנים שובבים ובת, חליתי בצהבת. הייתי מרותקת למיטתי במשך שישה שבועות. בזמן הזה כתבתי את הספר השני שלי - 'ואהבת'. זה היה הרווח הרוחני שנגרם מההפסד הגשמי. כתבתי את הספר במכונת כתיבה ואחר כך היה עליי להעבירו למחשב, לפני עשרים ושמונה שנים, והמחשבים היו חדשים ומוזרים כל כך", מחייכת אדהאן בנוסטלגיה.

במשך השנים, המשיכה אדהאן לפתח את השיטה ולהוסיף לה אביזרים שיעשו את העבודה קלה וברורה יותר. היא פיתחה קלפים - משפטים קצרים ותמציתיים הרשומים על גבי קלפים ומייצגים תהליך של השלמה עם מצב נתון ועבודת המידות ביחס אליו.

"כששני ילדיי רבו על משחק שבו רצו שניהם לשחק, קראתי לאחד מהם לחדר, הוצאתי חבילת פתקים ואמרתי לו: 'בוא, אראה לך כמה מצוות תוכל להרוויח אם לא תיקח את המשחק מאחיך'. כתבתי: 'ויתרתי על מנת לעשות שלום', 'הקדוש ברוך הוא נותן שכר על כל רגע של סבלנות' וכן הלאה. כשסיימנו, היו לו ביד שלושים וחמישה קלפים של מצוות.

"באותם כרטיסים השתמשתי כמה ימים לאחר מכן, כאשר היה מאוכזב ממשהו. הוא בחר מתוך הערימה כרטיס שהתאים למצבו: 'הקדוש ברוך הוא משתתף איתי אפילו בכאב הזה', 'אני מקבל ייסורים באהבה'. מהר מאוד חזר אליו מצב הרוח הטוב והוא מצא משהו להתעסק בו.

"באחת הסדנאות של 'א.מ.ת' הציעה לי אחת המשתתפות להעביר את שלושים ותשעת המשפטים היסודיים של השיטה לכרטיסים ברורים, כך שאפשר יהיה לתלות אותם במקומות שונים בבית. הצעת הייעול הבאה הייתה לוח, שאליו הוצמדו הכרטיסים בדבק 'תיק תק'. הלוח נתלה במקום של כבוד בבית וכל מי שהיה צריך חיזוק, הוריד את הכרטיס המתאים לו והחזיר אותו למקום כשלא היה בו עוד צורך.

"הבעיה בכרטיסים הייתה שהם היו מנוסחים למבוגרים וכללו ציטוטים מהמקורות, לחיזוק הדברים. זה מצוין למבוגרים, אבל קשה וכבד מדי לילדים. כשעבדתי עם ילדים, הייתי צריכה לפשט את המשפטים בכל פעם מחדש ולכתוב אותם בצורה שתהיה ברורה גם לצעירים.

"לילה אחד, כשכל מה שרציתי היה לישון, בא מלאך אחד ואמר לי: 'את חייבת להכין כרטיסים מאוירים לילדים'. 'תעזוב אותי', אמרתי לו. 'אני רוצה לישון'. אבל הוא לא הניח לי. בסופו של דבר, הוא ניצח ואני כל הלילה רק חשבתי ותכננתי איך ייראו הכרטיסים המתוקים שידברו לליבם של הילדים".

מהתכנון עד לביצוע לא ארוכה הדרך, במיוחד כשהילדים הנשואים מסייעים בעצה ובמעשה. תוך תקופה קצרה, היו בידיה של אדהאן הכרטיסים מהמהדורה הראשונה. "הבאתי את הכרטיסים לקבוצת 'א.מ.ת' והנשים התלהבו מאוד.

"אחת לקחה מיד חבילת כרטיסים והכניסה לתיק. כשחזרה הביתה, חיכה לה בעלה עם הידיעה שלביתם בת השתים עשרה יש דלקת חריפה והם חייבים למהר למיון. היא אפילו לא הורידה את התיק. הדבר הראשון שעושים בבית החולים הן בדיקות דם, אבל הילדה בת השתים עשרה לא הסכימה לאפשר לצוות לגשת אליה. היא הייתה עקשנית מאוד ולא יכלו לבדוק אותה. פתאום, אימא שלה נזכרה בכרטיסים שיש לה בתיק. 'את יודעת מה?', אמרה לאחות. 'תחזרי עוד חמש דקות'. האחות הלכה והאם הוציאה את הכרטיסים. מתוך הכרטיסים בחרה הילדה שלושה כרטיסים שהתאימו למצבה, כמו: 'זה לא נעים אבל לא מסוכן', 'אני לא לבד, ה' תמיד איתי', 'אני מקבל את רצון ה''. כשהאחות הגיעה, הייתה הילדה רגועה יותר ועם הכרטיסים בידה עברה את הבדיקה.

"אם אחרת שהשתתפה בסדנה סיפרה לי על אכזבה קשה שחווה הבן שלה, נער בן חמש עשרה. בישיבה שלו הודיעו על מבחן גדול שייערך אצל הגראי"ל שטיינמן שליט"א. הודיעו מראש שייבחרו שלושה בחורים ולכן, הוא למד והשקיע המון כדי שיוכל להיבחר. את כל ההפסקות הוא העביר בלימוד והיה בטוח שייבחר. ביום המבחן חזרה האם הביתה וראתה אותו יושב עצוב ליד השולחן בסלון. הוא לא נבחר. היא הניחה לפניו את הכרטיסים וביקשה ממנו שיבחר כרטיסים שיתאימו למצב שלו. במשך שעה וחצי(!) ישב הנער מול הכרטיסים ובחר משפטים שיחזקו אותו ושיעזרו לו לצאת מהאכזבה הקשה שלו. אחרי שעה וחצי של עבודה פנימית קשה, הוא נשם יותר בקלות".

למה דווקא שלושים ותשעה?

"כנגד ל"ט אבות מלאכה שבמשכן", משיבה אדהאן בעיניים בורקות. "את המשכן בנו בשלושים ותשע מלאכות וגם אנחנו בונים משכן לשכינה בתוך ליבנו. לכן, בחרתי דווקא בשלושים ותשעה משפטים".

אני זו שהשתניתי

במהלך הראיון נערמים על השולחן ספרים וחוברות, כרטיסים לילדים ולמבוגרים, 'פנקסי חשבונות' לרשימת ההתגברויות הקטנות והגדולות, פתקי צל"ש צבעוניים שאותם ממליצה אדהאן לחלק בסעודת שבת או בכל זמן משפחתי אחר, סרגלים למדידת כאב או שמחה ומעל הכול, 'ארגז כלים' ייחודי, המיוצר בקפידה. יש בו, בארגז, את תמצית השיטה והעבודה: כרטיסים למבוגרים ולילדים, שעון חול מעוצב להקלה בביצוע משימות לא אהובות, מדליות זהובות למצטיינים, כרטיסי צל"ש ועוד.

יש לך קולקציה מושלמת, אני מעירה.

אדהאן מתעוררת: "בוודאי. לו היית מזמינה לבית שלך שרברבר, היית מצפה שיביא איתו ארגז כלים, לא? גם אנחנו עוסקות בבנייה - בנייה פנימית וגלם. לזה צריך כלים".

איך מתייחסים בני המשפחה שלך לכך שהפכת למישהי מוצלחת, אפילו לפי אמות המידה שלהם?

היא צוחקת ועושה תנועת ביטול בידה: "הם עדיין מתייחסים בזלזול. נקודת המבט שלהם לא השתנתה. אני היא זו שהשתניתי". אבל זה לא עושה רושם שמשנה לה מה חושבים עליה. "המטרה שלי היא לגרום לאנשים להתקרב אל העל-טבעי, להתבונן במבט אחר על הילדים שלהם ולתת כלים לדור הצעיר להתמודד עם ריחוק ודחייה, על ידי התקרבות לקדוש ברוך הוא.

"כשאני חשובת מאיפה יצאתי ולאן הגעתי, אין לי שום הסבר, רק שבורא עולם היה איתי. כשרוצים להביא קדושה לעולם, הוא עוזר".

"אז את שומעת?", היא אומרת שוב, רגע לפני שאני יוצאת. "אני רוצה שתדגישי, זה המסר שלי לכולם: הציפיות הורגות. אל תצפו ממישהו לשנות את האופי שלו. תלמדו לחיות עם האופי הזה. ועוד משהו, כל הפסד בעולם הגשמי חייב להיות רווח רוחני. זה עוזר מאוד לחשוב על זה וזו האמת".