שבתות תמימות, מהן?

"אם אתן לך שתי ארנבות, ועוד שתי ארנבות, ועוד שתי ארנבות", פנה המורה לשלומי בשאלה, "כמה ארנבות יהיו לך?"

- "שבע".

"בוא ננסח את זה אחרת", ניסה המורה שוב: "אתן לך שני תפוחים, ועוד שניים, ועוד שניים. כמה תפוחים יהיו לך?"

"שישה", ענה שלומי בפשטות.

"אז אם אתן לך שתי ארנבות ועוד שתיים ועוד שתיים, כמה תהיינה לך?"

ושלומי מושך בכתפיו ועונה: "שבע".

המורה מקמט את מצחו ושואל: "אולי תסביר לי איך הגעת לתוצאה הזו?"

- "כי כבר יש לי ארנבת אחת בבית"...

* * *

פרשת המועדים הנמצאת בפרשת אמור, פרשת השבוע, מכילה בתוכה את מצות "ספירת העומר". "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות תהיינה... תספרו חמישים יום".

השאלה הראשונה שמן הסתם כל אחד שאל את עצמו בזמן מן הזמנים, ולבטח אף שמע הסבר מניח את הדעת: אם ציוותה התורה לספור חמישים יום, מדוע סופרים אנו רק ארבעים ותשעה ימים?

והשנייה: ישנה הדגשה מיוחדת בפסוק, שהספירה צריכה להיות דווקא "שבתות תמימות", ובמדרש מופיעה לשון מעניינת: "תני רבי חייא, אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום". וצריך להבין: אם לא יעשו ישראל רצונו של מקום – הספירה של שבע שבתות ברצף, לא תהיה ספירה תמימה-שלמה?!

רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, מעלה את השאלה השנייה, וכמובן, ממשיל משל כתשובה: לשני עניים שהשתכרו לפרנסתם בפרוטות בודדות מדי יום, שהספיקו ממש בקושי לצרכיהם המינימאליים. אחד מהם דאג מדי יום לחסוך לפחות פרוטה בודדת מעמלו היומי, וכשהאירה לו ההצלחה פנים, אף שתיים ושלוש פרוטות הושמו בצד.

מדי כמה חודשים היה העני מחליף את פרוטות הנחושת הרבות בדינר כסף, ופעם בשנה היה ממיר את דינרי הכסף בדינר זהב אם השיגה ידו. לאחר מספר שנים לא מבוטל, נח בקופת החיסכון שלו סכום כסף מכובד מאוד.

לעומתו, רעהו, לא טרח יותר מדי לחשוב לעתיד. גם כך לא זרחה לו שמש המזל מעולם. אין הוא מסוגל להביט במותרות ולתכנן איזה מהם ירכוש. מדוע שלא ייהנה מכל פרוטה ופרוטה שהרוויח בעמל רב? כך היה מנסה ליהנות ולהפיק את ההנאה המקסימאלית שיכל להרשות לעצמו מעמלו הרב.

והנמשל, שיסביר את המשל, אך עדיין לא יענה על השאלה: הצדיק, עיניו בראשו, משתדל הוא להתפלל שלוש תפילות ביום, ללמוד תורה ולעשות מצוות. בשבוע יש לו שבעה ימים ובחודש ארבעה שבועות. לאחר שנים-עשר חודש יכול הוא למנות שנה תמימה של עבודת ה'.

שאינו צדיק, לא כן נוהג. מסתכל הוא רק על היום, על העבודה הקשה שעבד, על ההנאות שברצונו להשיג ואין ביכולתו לממש. מפצה הוא את עצמו בכל פיסת תענוג שיכול הוא לנכס לעצמו. כמובן שדבר זה גורם שגם אם יעשה פה ושם כמה מצוות – לא יוכל למנות בסופו של דבר שנה שלמה המלאה במצוות, יען כי תענוגיו והנאותיו באו על חשבון עבודת ה' שלו שיצאה נפסדת. 

ומכאן לספירת העומר: בוודאי שהתורה לא התכוונה שנספור מעשה-קוף יום אחרי יום בלי תועלת בספירה עצמה. לכן באו חכמינו וביארו ש"דרך ארץ" קדמה לתורה ובימי הספירה צריכים לעשות הכנה לקבלת התורה הקדושה, הן בזהירות בענייני בן-אדם לחברו, והן בעיסוק בארבעים ושמונה מידות שהתורה נקנית בהן.

זהו שאמר רבי חייא במדרש: "אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", שימי הספירה מנוצלים במקביל ל"ספירת העומר" לקניינים רוחניים נעלים. או אז, מגיעים אנו למתן-תורה ובאמתחתנו "שבע שבתות תמימות" בצידה רוחנית, במספר כזה שיאפשר לנו לקבל את התורה.

לא שכחנו. צריכים אנו להשיב גם על השאלה הראשונה, מדוע סופרים ארבעים ותשעה ולא חמישים? משיב על כך האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל: יהודי שלא ינצל את ימי הספירה, לא יוכל לקבל ביום החמישים את התורה, ומי שכן ינצל את הזמן – יקבל לאחר ארבעים ותשעה יום את התורה ממילא. כי תכלית ארבעים ותשעה ימי הספירה הם היום החמישים, כך שאותו עצמו אין צורך לספור.

* * *

אמנם פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ואף מי שיספור רק חלק מן הימים יקנה קניין רוחני לנצח, אך בלי ספירה "תמימה" לא יוכל לקבל תורה כהוגן. בלי שש הארנבות הראשונות לא תהיה לו השביעית, אלא רק אחת, ועם הארנבת שבבית תהיינה לו שבע ולא שש.