יש לי יום יום חג (שבועות)

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה להשם" (ויקרא כג, טו–טז).

התורה מצווה לספור את הימים שבין חג הפסח לחג השבועות, החל מיום הבאת העומר – למחרת חג ראשון של פסח, למשך חמישים יום. ביום החמישים, מצווה התורה להקריב בבית המקדש מנחה מתבואה חדשה.

כולנו יודעים שיום החמישים מחג הפסח הוא יום מתן תורה. והנה 'משום מה', בוחרת התורה לא להזכיר את האירוע המרכזי של אותו יום. היא אינה קוראת ליום מיוחד זה בשמו – חג מתן תורה, אלא בוחרת לציין פרט מסוים מאוד שעושים ביום זה – "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה להשם" (מנחה "חדשה" הכוונה, שזו הפעם הראשונה שמקריבים מנחה מן החיטים החדשות שגדלו בשנה האחרונה). מדוע מאזכרת התורה את הפרט השולי לכאורה של אותו יום, ואינה קוראת לחג השבועות בשם המאפיין העיקרי שלו – חג מתן תורה?

את אותה שאלה ניתן לשאול גם ביחס לראש השנה. כשהתורה מציינת את ראש השנה היא כותבת "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד) (חודש ניסן הוא הראשון ותשרי הוא השביעי). מדוע מציינת התורה רק את עניין השופר, ואינה מזכירה – ולו ברמז דק – שזהו יום דין ומשפט, יום שבו דן הבורא וקובע את עתידו של האדם לשנה הבאה?

ה"כלי יקר" דן בשאלה זו, והוא עונה, שהתורה מלמדת אותנו בכך תובנה מסוימת חשובה.

התורה אינה מציינת במפורש שיום החמישים מחג הפסח הוא יום מתן תורה, משום שביחס למתן תורה, לא רצה הבורא להגביל יום מסוים שבו ניתנה תורה. אמנם מההיבט ה'היסטורי' אכן כך היה – אך מי שבאמת רוצה, יכול לקבל אותה שוב בכל יום ובכל שעה. אדם יכול להחליט בכל יום שהוא פותח דף חדש, ומתחיל לצעוד בדרך התורה. ולכן, האזכור היחיד שנותנת התורה ליום זה הוא "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה להשם", רמז לאדם שיחסו אל התורה צריך להיות כמו "מנחה חדשה" – שיהיה נדמה לו בכל יום כאילו קיבל היום את התורה מהר סיני, ולא כאל משהו מיושן והיסטורי.

אגב, המנחה החדשה שמקריבים בחג השבועות עשויה מחמץ – "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" (ויקרא כג, יז), וזאת בשונה משאר המנחות שהקריבו בבית המקדש, שהתורה אוסרת להביאם חמץ. שהרי כידוע, חכמים ממשילים את היצר הרע לשאור (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף יז): כשם שהשאור מתפיח ו'מתסיס' את העיסה, כך היצר הרע, יש בכוחו להתפיח ולהתסיס את האדם כולו, ולכן, בדרך כלל מצווה הבורא לא להקריב חמץ במקדש. אולם בחג שבועות – חג מתן תורה – ניתן ואפשר להקריב חמץ, משום שהתורה מרמזת לאדם, שרק דרך לימוד התורה וקיום מצוותיה יש לאדם יכולת להתמודד מול תככי היצר הרע. התורה הינה תבלין ותרופה לאותו יצר הרע, וכמאמר התלמוד – "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף לב).

הרעיון נכון גם ביחס לראש השנה.

התורה אינה מציינת במפורש שיום זה הוא יום דין ומשפט, על אף שזו מהות היום, משום שהיא רוצה לרמוז משהו לאדם – שאדם לא ילך בשרירות ליבו במשך כל ימות השנה, ויאמר לעצמו שכשיגיע ראש השנה – היום שבו יושב הבורא על כס המשפט – ישוב בתשובה וישפר את דרכו... אלא ידמה אדם בנפשו כאילו בכל יום ויום השם יושב על כס המשפט ובוחן את דרכי האדם, וכך יחיה כל יום בתשובה.

זו הסיבה מדוע 'מעלימה' התורה כביכול את מהותם המרכזית של חג מתן תורה ויום ראש השנה. כשהאדם מתייחס אל התורה והמצוות כאילו רק היום קיבל אותם, עם כל ההתלהבות וההתרגשות הראשונית, ובנוסף הוא מחדיר לעצמו שהבורא רואה כל הזמן את דרכיו – "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (מסכת אבות פרק ב) – כשהאדם חי כך, אין ספק שדרכו אל ייעודו סלולה וברורה.