זהירות, דג חשמלי!

עמוק עמוק בקרקעית הים שוכן לו דג מוזר ומענין עד למאד – החשמלן, ממשפחת דגי הטורפדו. את החשמלן רק מעטים מכירים מקרוב. יש הקוראים לו מחבטן הספירים, בשל צורתו השטוחה, הדומה למחבט העטור בספירים. גופו שטוח, ומשני צדדיו סנפירים, המתוחים כמו כנפיים. רוחב גופו דומה לארכו, הוא נראה ריבועי לחלוטין ונע בעזרת סנפיריו. אולם, אין הוא מניע את הסנפירים למעלה ולמטה, כמו כנפיים, אלא מניעם קדימה ואחורה.

סנפיריו מאפשרים לו לזנק או להתחפר במהירות לפי הצורך, ובכך ייחודו. סגנון הפעלת סנפיריו מצביע על רחיפה באוויר כמו דגי "הדאונים". סנפירי החזה שלו, מהווים מעין דיסקוס עגול, משוטח ועבה כמו מחבט, זנבו קצר, עבה ושרירי ועורו חלק.

מכת חשמל

החשמלן אינו בן יחיד במשפחה זו. קיימים בני משפחה נוספים, ובהם התריסנית והמנטה. מלבד הבדלים מסויימים, קיים ביניהם דמיון רב, הן במראם והן בטבעם. הצד השווה שבהם הוא שכולם "מחשמלים". כשהם מעוניינים בטרף או זקוקים להגנה – הם משחררים זרם לכיוון הרצוי, וזה עושה את מלאכתו נאמנה.

מנת הזרם הגדולה ביותר קיימת אצל החשמלן. שרירי סנפירי החזה שלו הינם איברים חשמליים, המסוגלים ליצר מתח חשמלי עד לעוצמה של 200 וולט. הדבר נעשה בעזרת "סוללות" מיוחדות הטעונות בגופו. מכת חשמל אחת משתקת את יריבו, ואז "יושב" החשמלן ובולעו בניחותא. החשמלן שוכן לבטח בעומק של כ- 200 עד 400 מטרים על קרקעית הים, בחול או בטין.

החשמלן, התריסנית והמנטה, נבדלים בכמה וכמה פרטים מעניינים משאר מיני הדגים המוכרים לנו. ראשית, אין להם שלד העשוי מעצמות. במקום זה יש להם סחוס וגוף דמוי קשת. בנוסף, במקום שני זימי נשימה המצויים אצל מרבית הדגים, אצל ה"מחשמלים" קיימים בין חמישה לשבעה זוגות של פתחי זימים, אשר באמצעותם הם נושמים. לדגים אלו שתי עיניים הקבועות עמוק בראשם, הקרובות זו לזו. בחלק התחתון של גופם נמצאים הנחירים, הנראים כמו עיניים, אולם הם משמשים פתחי טעימה, דרכם טועמים הדגים את מזונם. יצורי ים קטנים, כמו סרטנים, חלזונות ודגים קטנים, אותם הם מסוגלים לבלוע, משמשים כמזונם העיקרי.

מקום חיותם העיקרי של ה"מחשמלים" הוא שפת הים, מקום בו המים יחסית רדודים, והם שקועים שם בבוץ הסמיך. אולם, כאן המקום לספר, כי המנטה הענקית שונה בטבעה משאר בני משפחתה: הללו מבלים שעות ארוכות כשהם רובצים ומוסווים על קרקעית הים, ואילו המנטה הענקית מבלה שעות ארוכות בשחייה קרוב לפני המים.

המנטה היא דג ענקי, בעל מטת סנפירים עצומה. השם מנטה ניתן לה בשל חלקה העליון, הנראה כגלימה שחורה, שפירושה בלעז – מנטה. מעל ראשה בולטות שתי אונות המשוות לה מראה מטיל אימה. אונות אלו חופנות מים לתוך פיה של המנטה, שבאותה העת שוחה במכות תנופה גדולות באמצעות "כנפיה" [סנפירי החזה שלה].

בתוך המים העוברים דרך הפה, מצויים יצורים קטנטנים – יצורי הפלנקטון. בפיה קיימים מסרקות זימים, שדרכם מסתננים המים, והיצורים הזעירים הללו עושים דרכם הישר אל קיבתה. לעיתים היא בולעת גם יצורים גדולים יותר, כמו דגים, דיונונים וחסילולנים.

למרות צורתה המפחידה, היא איננה מסוכנת לבני-אדם, אלא אם יתקרבו אליה באופן בלתי זהיר.

ביצה קשורה בעוגן

אחת התופעות המעניינות ביותר, הקשורות באורח חייהם של ה"מחשמלים", היא האופן שבו הנקבה מטילה את ביציה. אין היא עושה זאת כשאר הדגים, היישר לתוך המים, אלא – הביצים נפלטות ממנה כשהן ניתנות כל אחת במעין תיבה או ארגז שחור, עשוי חומר גמיש, מעין גומי. בתיבה מרובעת זו, שקוטרה כ- 3.5 ס"מ, ישנם ארבעה קצוות, שניים שניים מכל צד. קצוות אלה נראים כמו קרניים, ואליהם קשורים חוטים, אשר בקצה כל אחד מהם מצוי כמעין וו, הננעץ בקרקעית הים ומשמש כמין "עוגן". הוא מצמיד את נרתיק הביצים למקום, כדי שגלי הים הסוערים לא יסחפו אותו למרחקים. למרות זאת, לעיתים כאשר הים סוער, בכל זאת שוטפים הגלים החזקים כמה מ"תיקים" שחורים אלה ליבשה, אל שפת הים.

זמן ה"דגירה" של הביצה בתוך הנרתיק השחור נמשך כשלושה שבועות. לאחר מכן על הדגיג הקטן לצאת החוצה. עליו להתחיל לנשום, ולשם כך הוא נזקק למים. בדיוק ברגע הנכון, בדרך כלל ביום ה- 20 או 21 לדגירה, נפערים חורים קטנים בקצות הנרתיק השחור. המים נכנסים לנרתיק והדגיג מתחיל לנשום. זהו רגע קריטי לדגיג, היוצא זה עתה לחיים: אם הפתחים ייפתחו מוקדם מדי, הדבר עלול לגרום למותו עוד לפני שהוא מוכן לצאת ל"אוויר" העולם. ואם הם יאחרו להיפתח, הוא עלול להחנק במקום הסגור שלו, באין אפשרות לנשום. זהו, איפוא, אחד הפלאים הגדולים שבבריאה.

פלא נוסף הוא, שהפתחים נפתחים דווקא בצד שבו לא נמצאים חוטי ה"עוגן" של הנרתיק השחור, כדי שהדגיג היוצא החוצה לא יסתבך בחוטים אלו. הוא יוצא כש"כנפיו", כלומר, הסנפירים, מקופלים. כאשר הסנפירים פרושים לרוחב הם מגיעים לרוחב שהוא פי שלושה מרוחבו של תא הדגירה. חוקרי טבע בדקו ומצאו, כי הפתחים הנכונים של הנרתיק השחור נפתחים בדיוק כאשר המזון האגור בחלמון של הביצה נגמר, ועל הדגיג לצאת החוצה, הן כדי שיהיו לו מים לנשימה, והן על מנת למצוא את מזונו בים הגדול. או אז, כאשר הכל מוכן ומזומן, נפתח התא והדגיג יוצא החוצה, ושט לו ממש כמו "דג במים".