למה שיחק הרבי מלעלוב שחמט?

השנה: תשכ"ו. המקום: סדום. היתכנות: נשמה שניצלה

סיפורו המדהים של הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, תלמידו ומקורבו של האדמו"ר מלעלוב זי"ע, שהיה עד למעשה המופלא:

היה זה לפני 45 שנה והרבי הרמ"מ מלעלוב זי"ע, מטעמים הכמוסים עמו, נסע לכמה שבועות לסדום. אגב, הרבי נהג שלא לקרוא למקום סדום, כי סדום נחרבה ונעלמה. אכן בעלי המקום קראו לזה 'חמי זוהר'.

הרבי היה קודש קדשים מופשט מהעולם. אף אחד לא הבין מה היא מטרת שהותו שם. פעם התבטא שזהו המקום הנמוך בארץ ישראל, וכשצריכים להעלות את העולם יש להרים אותו מלמטה.

הרבי שהה שם לבדו כשהיחיד שהורשה להיות עמו במחיצתו היה החסיד רבי אברהם בורשטיין (מעין שמר) ז"ל, שדאג לרבי ושימשו באמונה. לשבת היינו מגיעים, קבוצת בחורים, להשלים לרבי מניין, כשבמוצאי שבת שלח אותנו חזרה לישיבות, לבל נתעכב שם.

במוצאי שבת אחת נכנסנו כולם להיפרד ממנו. אולם, כשאני הושטתי לו את ידי, ציווה עליי במפתיע: "בלייב דא", תישאר כאן. נשארתי.

למחרת, ביום ראשון, לאחר תפילת שחרית אומר לי הרבי שיש כאן נער שהוא בנו של הבעלים שהקימו את המקום ורצוי לשוחח עמו. הסכמתי ואז הרבי פונה אליי בבקשה בלתי שגרתית: "שאל נא את הבחור אם יש לו שחמט. אני רוצה לשחק עמו".

נאלמתי דום. הרבי הקדוש ישחק שחמט עם נער בליעל פורק עול? אך ידעתי שאצל הרבי גם מה שלכאורה נראה מובן, אינו מובן, אז מה יש לי לנסות ולהבין. פניתי לחפש את הבחור. יצאתי עמו אל עבר ההרים ההפוכים של סדום, שהיו שוממים מאין יושב באותם ימים. סובבתי עמו שעות ארוכות וחיזקתי אותו בדברי מוסר.

ואז פניתי לבחור ושאלתי אותו אם יש לו שחמט. התברר שיש לו. הצעתי לו לבוא לרבי בשעות הערב. זר לא יבין זאת. הרבי התכונן למשחק השחמט כאל התקיעות בראש השנה. נטל ידיו ולבש גרטל בכזו דבקות שאין לתאר.

עם תחילת המשחק, ביקשני הרבי, שכידוע נוהג היה לייחד ייחודים שלא מעלמא הדין, שאעמוד קרוב למזוזה וכשירים את עיניו, יהיה זה אות וסימן עבורי לנשק את המזוזה. כך עמדתי על פי ציוויו ליד המזוזה, וכל אימת שהיה הצדיק מרים עיניו כלפי מעלה, בשיאו של משחק השחמט עם הנער, הייתי מנשק את המזוזה בדחילו ורחימו.

מילה לא שוחח הרבי עם הבחור. אמנם, כשיצא הבחור מעמו, ראיתי כי נדלק בו ניצוץ. נשמתו החלה לבעור. הוא רצה רוחניות. בבכי ובדמעות שליש ביקשני שאקרבו ואלמדו תורה.

לא נשארתי עוד זמן רב בסדום. אבל השקעתי בבחור רבות באותם ימים, לימדתיו תורה ומצאתי כר נרחב, באשר הייתה לו נפש רעבה לתורה והניצוץ הפך ללהבה. הייתי סובב עמו ושר עמו "כאייל תערוג על אפיקי מים". נפשו של הנער התחברה לקדושה באופן עילאי והיה כל כולו קודש קדשים, כדרגת בעלי תשובה העומדים במקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

לא אשכח את היום שבו הרבי עזב את סדום וחזר למרכז. הבחור נעמד ליד המכונית שהסיעה את הרבי ובכה כמו ילד קטן: "רבי, רבי, למה עזבתני".

בעיניי, היה זה חיזיון לא מובן וחידה סתומה שאת פשרה איני מבין עד עצם היום הזה.

כעבור תקופה לא ארוכה שמעתי כי הבחור נקטף בפתע פתאום מארץ החיים ונשמתו עלתה השמימה. ידעתי כי הרבי ברוח קדשו נטל נשמה מהמקום הכי נמוך, הכי מסואב, מסדום של מטה, והעלה אותה לגן עדן, לישיבה של מעלה.

עד היום, מסיים הגרי"ד גרוסמן, נותר דבר זה תעלומה גדולה בעיניי, ובסוד קדושים מי יעמוד.