היכן נעדרי סולטן יעקב?

השנה: תשמ"ב. המקום: סולטן יעקב, הגולן. התקווה: אולי הם חיים.  

קרב 'סולטן יעקב', הינו אחד הפצעים המדממים מימי מלחמת 'שלום הגליל'. זה היה כישלון ותבוסה ישראלית שסופם בשלושה חיילי מילואים הנעדרים עד עצם היום הזה: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

אך הסובלים העיקריים מהאירוע הקשה הזה אלו המשפחות, כפי שאומרת פרחיה היימן, אחותו של יהודה כץ: "אין לנו יום זיכרון, אף פעם לא ידענו מה עלה בגורלו של יהודה, לכן אצלנו כל השנה יש תחושות קשות, אנחנו כל הזמן מרחפים בין שמיים וארץ".

היה זה ביום כ' סיוון תשמ"ב, היום החמישי למלחמה. מעט לפני הפסקת אש עם הצבא הסורי, קיבלו כוחות צה"ל הוראה להשתלט על צומת אסטרטגי למרגלות הכפר סולטן יעקוב, מבלי שיידעו כי בסמוך לכפר ממוקמים כוחות צבא סוריים גדולים. הכוח הסורי היה במעלה ההר, ופתח באש על הכוח למרגלותיו. בהלה פרצה בכוח הישראלי. טנקים ירו אלו באלו עד שלבסוף נסוג הגדוד לאחור כשהוא משאיר אחריו 8 טנקים ו-6 לוחמים. בסופו של יום, התחוור כי אחד מהם נהרג בקרב, שניים נפלו בשבי ושוחררו. אך שלושה מהנעדרים - יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל - נעלמו מהאופק.

"הקרב הזה, היה קרב שחשוב ללמוד ממנו איך אסור לנהל קרב. זה היה קרב נוראי באמצע הלילה בין כוחות שריון לסורים. המפקדים ברחו מהשטח והשאירו שם חיילים", אומרת היימן.

צבי פלדמן נולד בתל אביב לאב ניצול שואה ולאם ממרוקו. המדהים הוא שהיא חלמה על כך שבנה ייעדר כמה ימים לפני האירוע. יהודה כץ נולד ברמת גן, גם הוא בן להורים ניצולי שואה. הוא למד בישיבת 'כרם ביבנה' ונודע באהבתו ללימוד התורה. השלישי, זכריה באומל, נולד בברוקלין, ניו יורק. משפחתו עלתה ארצה ולמד בישיבת הר עציון באלון שבות. מאז היעלמותם מנהלות משפחותיהם מאבק עז למענם, אם כי חלק מההורים הלכו לעולמם במהלך השנים, אך בני המשפחות ממשיכים במאבק ללא רתיעה. הם משוכנעים למעלה מכל ספק שיקיריהם עדיין חיים. "אנחנו חזקים באמונתנו, אנחנו לא אנשים טיפשים, וקיימת תשובה באשר לגורל הנעדרים. כל עוד רוחנו באפנו, נעשה הכול כדי לקבל את התשובות", אומרת היימן.

מה אם כן קרה להם? הדעה הרווחת היא ששלושתם נשבו על ידי הצבא הסורי, חלקם בחיים וחלקם הרוגים. הנספח הצבאי הבריטי בדמשק בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, הקולונל אדריאן פק, העיד, כי ראה טנק שהועבר מזירת הקרב בסולטן יעקוב לרחוב הראשי של דמשק בתצוגת ראווה. לדברי עד ששוחח עם הקולונל, הוא אמר לו: "על הטנק היו שבויים ישראלים, אך חייל אחד היה שרוע על הטנק וככל הנראה היה ללא רוח חיים. באותו יום ראיתי טנק ישראלי נוסף. אחד הטנקים הועלה על סיפונו של מטוס תובלה סובייטי שנחת בדמשק והועבר למוסקבה".

אך אנשי ארגון ג'יבריל שהשתתפו בקרב, טענו ששלושת החיילים נהרגו בקרב, וכי מקום קבורתם לא נודע. בשנת תשנ"ג, מסרו נציגי אש"ף לידי שליחיו של ראש הממשלה יצחק רבין, חצי מדסקית הצוואר של זכריה באומל, המסמלת שבעצם הוא נהרג.

כך גם שר המשפטים הפלסטיני, פריח אבו מדין, הודיע שהשלושה נהרגו על-ידי חוליה של אנשי אבו-ג'יהאד. אך זמן מה אחר כך העבירה הרשות הפלסטינית לישראל מידע שעל-פיו גופות השלושה קבורות בדמשק. המידע כלל מיקום מדויק של הקברים. ישראל ערכה בדיקה על ידי מתווכים וגילתה שהחיילים לא קבורים בבית קברות יהודי בדמשק. אז מה קרה להם? לאן נעלמו?

למעשה, לדעת רבים במערכת הביטחונית, השלושה נהרגו, כפי הנראה, בקרב או נרצחו אחר כך על ידי הסורים. הרב הראשי הצבאי ישראל וייס, אף רצה בשנת תשס"ד להכריז על שלושת הנעדרים כ"חללים שמקום קבורתם לא נודע", אולם בעקבות מאבק המשפחות נמנע המהלך. לדעתם הם חיים וקיימים.

ושוב, השנה, התעוררה הפרשה לחיים כאשר דיווחה רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC שבן זיגייר - האסיר איקס (תעלומה בפני עצמו), נעצר כי סיכל את השבת שרידי נעדרי סולטן יעקוב. אבל גם על כך בטוחים בני המשפחה: "החיילים חיים, אסור להרפות, אסור לשקוט עד שיחזרו הביתה. כל השאר זה רק הסחת דעת".