הפתרון לסכנה הקיומית

"וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן, וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, לו–לז).

פרשת בחוקותי עוסקת בין היתר בברכות ובשפע שיקבלו בני ישראל אם ילכו בחוקות התורה, וחלילה בהפכם, אם לא ילכו בהן.

אחד התרחישים שהתורה מציינת, העלול לקרות אם בני ישראל לא ישמעו בקול הבורא, הוא – "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף". זאת אומרת, בני ישראל יהיו כל כך מפוחדים מפני אויבים, שאפילו קולו של עלה קטן הנידף ברוח ונושר על פני האדמה, 'יקפיץ' אותם מחשש שאולי אלו אויבים הבאים להצר להם, ולאחר המנוסה יתברר להם שאין רודף.

חכמים במדרש (ספרא על פסוק זה, מובא במלבי"ם על התורה, וכן בילקוט שמעוני בחוקותי אות תרעה) מביאים את המעשה הבא: "אמר רבי יהושע בן קרחה, פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה. עמדנו ורצנו ואמרנו 'אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים!', לאחר זמן נפנינו אחרינו, וראינו שאין בריה. וישבנו במקומנו, ובכינו ואמרנו: 'אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף"'..."

סביר להניח שכולנו נבהלנו אי פעם מעלה נידף כזה או אחר, ונשמנו לרווחה לאחר שהתברר שזהו לא יותר מאשר עלה יבש. אולם התורה רואה בזה תזכורת לאדם – אם האדם במצב טוב, הקדוש ברוך הוא לא היה מסובב שייבהל מעלה נידף ברוח.

ה"כלי יקר" על פסוק זה כותב רעיון מדהים, מעשי ואקטואלי, שהלוואי ונשכיל יחד ליישמו:

מיד לאחר שהתורה כותבת "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף", היא ממשיכה ואומרת – "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן, וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". סמיכות הפסוקים והאירועים מעבירה תוכחה נסתרת לעם ישראל: גם כשעם ישראל בגלות, והינם במצב שהם פוחדים מקולו של עלה נידף מהאויבים הצרים אותם, עדיין הם במצב של "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" – עדיין אין בהם אחדות, והם מכשילים זה את זה ומציקים זה לזה. במקום למצוא את המאחד והמקשר, לפחות בזמן שחרב האויב מונפת על כולנו, גם במצב כזה אנו מעדיפים להתמקד במפריד ובשוני.

הרעיון בא לידי ביטוי בדברי הנבואה שניבא אחיה השילוני על עם ישראל – "וְהִכָּה השם אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מלכים א, יד, טו). מדוע נותן אחיה דווקא משל של קנה הנד במים?

משום שכשהקנה נד על פני המים מחמת הרוח והגלים, הוא אינו מתנועע רק מחמת הרוח והמים, אלא גם מפני שאר הקנים הצפים על פני המים, שהרי כל קנה פוגע בחברו ודוחף אותו. יוצא שכל קנה נדחף פעמיים – גם מחמת הרוח והגלים, וגם מפני חברו.

לצערנו, תוכחה זו כל כך אקטואלית ורלוונטית... די שכולנו מתנועעים מחמת אויבינו, אין צורך שננוע גם האחד מפני חברו.

עם ישראל כולו, על גווניו וצבעיו המרהיבים, שט כקנים בודדים בתוך ים סוער. הוא נתון תחת איום קיומי לאורך כל ההיסטוריה – "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" (מתוך ההגדה של פסח). את האויב לא מעניין מי קשור לשמאל במפה הפוליטית ומי קשור לימין, לאויב יש מטרה אחת – עם ישראל. תפקידנו כעם להתאחד ולהתלכד, וכשם שהקשת יפה רק מחמת רוב גווניה המרהיבים, כך גם אנו נוכל להאיר לעולם כולו רק בזכות הגוונים הרבים והשוני הטבעי הקיימים בנו.

אם נשכיל לפחות במצב של "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף", לא להגיע למצב של "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו", אלא להיפך – ועזרו איש לאחיו – אזי לא נגיע למצב של "וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה", אלא אדרבא, למצב ההפוך של 'והיתה לכם תקומה'...