יוני גרשטין: בהחלט הייתי אנטי

יוני גרשטין ואחיו התאום דוד היו ילדי פלא בעלי כישרון ציור נדיר. יוני הלך ללמוד באקדמיה בצרפת ודוד בבצלאל. בעוד אחיו הפך לפסל הבית של כיכרות הבורגנות הישראלי ולאחד מאמני הפוסט פופ ארט המצליחים בעולם - יוני חזר בתשובה והפך למאייר הבית של ספרות הילדים החרדית, ולאחד הקריקטוריסטים האחדים אם לא האחד של העיתון "יתד נאמן". מה גרם לו לעשות את המהפך הזה בחייו, ומיהו הרב המפורסם שהכריח אותו לשוב ולצייר? תכף נדע.

לפני השידור, ביקשתי מיוני לאייר, ולהמחיש את המהפך הרוחני שעבר בחייו, והוא נענה וצייר את עצמו לפני התשובה ואחריה.

אתה יודע לאורך כל הציור הזה, אני מנסה לראות אילו אלמנטים שתלת, זאת אומרת שמאפיינים את העולם הישן, ואיזה אלמנטים שתלת בעולם החדש. אז בעולם החדש זה זקן, מגבעת. ובעלום הישן אני רואה שהגבות קצת שונות. זה בכוונה?

"זה משהו תת הכרתי, לא ממש התכוונתי. האמת שחשבתי לעשות כאן (בצד של לפני) פרצוף יותר עצוב וכאן (בצד של אחרי) פרצוף יותר שמח. כי בעולם הקודם לא הייתי תמיד כל כך שמח אבל כאן ברוך ה´".

יש גם ביטחון, יוהרה, אני רואה, בעולם שלפני...משהו בעיניים.

"כן. אולי זה תת הכרתי, אני לא יודע מה להגיד לך. בכל אופן המראה הקודם יותר זרוק והמראה היום נראה לי יותר מכובד".

בוא נדבר על החיים. יש לך אח תאום - דוד ויהונתן.שמות בעלי השראה תנכיים - זה היה בכוונה שנתנו לכם את השמות האלה?

"לא יודע, זה היה במקרה. אני זוכר שסיפרו לי שברגע האחרון שקרובת משפחה שלנו שאוהבת מאוד תנ"ך ואמרה לאבא שלי לקרוא בשמות האלו, ומאוד מצא חן בעניו אז הוא קרא לנו כך".

באיזה בית גדלתם?

"בית חילוני, טיפ טיפה מסורתי. חגגו את החגים, הלכו לבית הכנסת, עשו קידוש בשבת. היינו חילונים אבל היתה איזושהי נימה מסורתית. ההורים דיברו אידיש קצת בבית, בחגים הלכו לבית הכנסת, קיבלנו טיפה, קצת טעם יהודי. היה לנו בית כנסת ליד הבית והיינו בילדות קצת הולכים, הכרנו את רב בית הכנסת. הייתי בתנועות נוער ציוניות. הלכתי לקיבוץ גם והייתי בצבא. כל החינוך היה ליישב את הארץ, להתנדב. כשהגעתי לצבא גילו שאני צייר. ביקשו שנהיה ציירים, אחי גם היה איתי. היינו ציירים כבר בתיכון. אבל אחד האנשים בצבא שקיבלו אותנו במיון גילה אותנו, זאת אומרת, הוא הכיר אותנו, ידע עלינו, אז ביקשו שנהיה ציירים בצבא, ולא רצינו בשום פנים ואופן. באו קציני חינוך וביקשו, התחננו ולא רצינו. בסוף השאירו אותנו שבוע לצייר בבקו"ם, לקשט, אולי נשתכנע. אחר כך התעקשנו ושיבצו אותנו בקרבי".

אז בגיל שלושים ושמונה בעצם אתה חותך, משנה כיוון. מה היה עד אז?

"עד אז אפילו לא חשבתי על הכיוון הזה. ממש הייתי רחוק מזה. הייתי צייר מצליח, היו לי תערוכות בכל הארץ והתפרנסתי מזה. היו לי ביקורות טובות והלך טוב. אבל אני הרגשתי שעם כל זה שכולם מקנאים בי שאני עובד בדבר שאני הכי אוהב, שאני יצירתי ומציג וכולם באים לראות - הרגשתי בפנים, בעומק, חוסר סיפוק. הרגשתי שחסר לי משהו ולא ידעתי מה, הרגשתי שלא היתה לי ממש שמחה מלאה. הרגשתי שכאילו אנחנו לא חיים נכון. כל הזמן אמרתי לעצמי - אנחנו לא חיים נכון, ולא ידעתי למה. אז התחלתי לחפש".

לדוד אחיך התאום היו את אותן תחושות?

"לא.כבר לא היינו ביחד. דיברנו על זה ביחד ואני לא חושב שהיו לו את הרגשות הללו. אבל אני הרגשתי ככה. והתחלתי לחפש בכל מיני מקומות במה שראיתי, שידעתי ושמעתי. למשל צמחונות וטבעונות, עשיתי את זה כמה שנים טובות, זה עזר לי קצת - אבל לא לגמרי. אחר כך ניסיתי מדיטציה ויוגה וכל מיני דברים שאנשים תמיד ממליצים עליהם שנותנים קצת טעם וסיפוק בחיים. בכל דבר יש משהו, אבל שום דבר לא ימלא את החיים. בתוך כך הכרתי בעלי תשובה והתחלתי להתעניין. שאלתי: מה אתם עושים? מה אתם לומדים? והתווכחנו. הייתי נגד".

היית ממש אנטי?

"בהתחלה הייתי אנטי, כן. חשבתי שאלו דמיונות ודברים לא מציאותיים ושכבר אבד עליהם הכלח. תוך כדי ויכוחים שמעתי דברים נפלאים. שמעתי רעיונות".

אתה זוכר משהו שהפתיע אותך וגרם לך להתעורר?

"כן. אני אתן לך דוגמה. אחד הדברים שעוררו אותי היה העניין של השידוכים. שאני אדם חילוני, ויש לי ביטחון עצמי שאני אכיר את בת הזוג שלי לבד ויקסים אותה וכו´. רואים כמה כשלונות יש מזה. ופתאום שמעתי שבודקים את בן הזוג ומבררים מי הוא, מה הוא, בצורה ממש רצינית, וככה מבררים שבן אדם יוכל להכיר את בת הזוג ולחיות איתה, בלי להסתנוור. וזה מצא חן בעיניי הרעיון הזה. אמרתי לעצמי - זה בעצם יותר נכון מאיך שהעולם החילוני חי".

יש לי חבר חילוני שהוא אומר לי בפירוש: אתם הדתיים, יש לכם חיים יותר מסודרים, יותר מאורגנים. הוא מודה בזה, אבל הוא עדיין אומר ´להיות שם בעצמי עם כל מה שכרוך בזה, זה הקושי שלי´. לך לא היה את הקושי הזה?

"כן. בהתחלה בכלל לא חשבתי שאחזור בתשובה. זה עניין אותי, סקרן אותי. כשדיברתי עם בעלי תשובה והתחלתי לשמוע, אמרתי שאני רוצה לדבר עם איזה רב. ´למה שאני אדבר איתכם, אני אדבר עם רב, שהוא יחזיר אותי בתשובה ויענה לי על השאלות´. וככה פגשתי רב צעיר, אז הוא היה בן 30. שמו הרב משה איינהורן, והיום הוא מנהל סמינר בירושלים. פעם בשבוע הייתי הולך אליו אחר הצהרים והיינו יושבים, מדברים, שואלים שאלות, ומאוד נקשרתי אליו. ראיתי את המשפחה ואת הבית שלו, והוא השפיע עלי על ידי החיים הפשוטים, החיים עם החכמה והפשטות".

אתה מספר שחינכו אתכם לערכים בבית.

"חינכו לערכים, אבל לא כאלה. אצלו הרגשתי חיבור להיסטוריה היהודית, לבורא עולם, עם היהדות - שזה דבר כזה נפלא. הייתי יוצא ממנו בחיוך, בהרגשה נפלאה, ממש היו רגעים של התעלות. וגם אז לא חשבתי שאני אחזור בתשובה. הייתי בא עם מכנסיים קצרים וחולצת טריקו וסנדלים. אמרתי לו: סלח לי, ככה אני ותקבל אותי. ואני לא חוזר בתשובה, אני רק קצת מברר. ולאט לאט התחלתי לקבל יותר ויותר. זה לקח קצת זמן. הסתרתתי את זה מכל הסביבה".

הציצית מתחת לבגדים?

"עוד בלי ציצית, עדיין בלי ציצית. ולאט לאט, זה לקח זמן. הרגשתי את זה כשהלכתי לסמינר של ´ערכים´ - קיבלתי את החיזוק הגדול. זה היה שבוע של התעלות כזאת. משם החלטתי שאני חוזר, חוזר בתשובה, חוזר עם ציצית, עם כיפה. זהו, אני מתחיל חיים חדשים".

ואיך המשפחה הגיבה?

"הייתי נשוי. היו לי שתי ילדות קטנות. אחת בת שבע, אחת בת שלוש וחצי. אבל אשתי בשום פנים ואופן לא רצתה לחזור בתשובה, ממש הייתה נגד. ניסו לדבר איתה ולהשתדל, וניסיתי וניסיתי והיא לא רצתה בשום פנים ואופן לקבל את זה. אז התגרשנו. ואחר כך הגעתי לבני ברק, נכנסתי לישיבה ומצאו לי שידוך והתחתנתי. הקמתי בית חדש".

ואיך ההורים שלך ואחיך דוד קבלו את זה?

"אחי לא יכול לקבל את זה עד היום. וכל פעם שהוא פוגש אותי הוא אומר לי: מתי כבר תחזור בחזרה אלינו? ההורים שלי מאוד שמחו. ההורים שלי אמרו: הלוואי עלינו, כאילו כבר לא יכלו. אבל אבא שלי התחיל להניח תפילין. קניתי לו תפילין והוא הניח תפילין עד יומו האחרון. ואמא שלי גם כן מאוד מאוד שמחה ונהנתה מזה. אמא שלי היתה מבית דתי. שניהם בעצם היו מבית דתי אבל הושפעו בצעירותם והם הצטערו על זה מאוד מאוד. אמא שלי אמרה ´חבל´, אבל היא שמחה עלי מאוד מאוד. והיה לה אושר גדול שחזרתי בתשובה".

הכתבה נערכה מתוך התכנית "בכיוון אחר" המשודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס).