איך מקבלים את התורה באמת? על ניסיונות וזכויות

בתקופה סוערת מאוד בעסק, הרגישו יהודה ואודליה כי ספינת חייהם מיטלטלת. העסק שהיה מקור פרנסתם עמד מול קשיים עצומים עקב שכלולי הטכנולוגיה. מי אינו זוכר את המעבר החד ממצלמות הפילם למצלמות הדיגיטליות? איך הגיעו המצלמות הדיגיטליות וכבשו את כולם, לא הותירו אפילו מקום קטן לסרטי הפילם הישנים. חיש קל הם הפכו למוצר מיושן ועתיק, חסר כל דורש.

וזה בדיוק היה מקור פרנסתם של יהודה ואודליה, בעסק שלהם. הם מצאו את עצמם פתאום מול שוקת שבורה. אמנם היו סימנים מקדימים, אבל משום מה הם לא קלטו אותם לאשורם. נראה היה להם שהמעבר יהיה איטי יותר, ושתמיד יישאר מקום גם לדגמים האלו.

הם ניסו להצטרף אל הגל החדש ולהציע לשוק את המצלמות החדישות וכרטיסי הזיכרון העדכניים. אבל כדי לפרוץ אל השוק הזה היה צורך במזומנים, אותם כילו בתום לב על סחורה שלפתע חסרת כל דורש.

הימים היו ימים של מתח קשה. דאגה כרסמה בהם ונגסה בכל חלקת שלווה טובה. הם נטלו על עצמם הלוואות גדולות על מנת לשקם את העסק, וקיוו שהצעדים האלו הם צעדים של הישרדות ולא חלילה של נפילה הלאה בהמשך המדרון.

לפני סוכות של אותה שנה היה מתח בבית. פתאום מהדקים את החגורה באופן שלא הורגלו בו עד אותו זמן. אודליה לא העזה לדבר על הוצאות בלתי הכרחיות. הרי במינימום הם גם משתדלים לחסוך ככל הניתן. מי בכלל מעז לדבר על בגדים חדשים כדרך שהיו רגילים בשנים הקודמות?

יהודה רצה לשמח את אודליה רעייתו. משמים נתנו בדעת חברו את הרעיון. ההצעה הגיע מכיוונו של ידיד, והם הגיעו יחד להסכם של 'ברטר' עם ידיד. לחבר יש רשת ביגוד והנעלה. תמורת מוצרים שנתן לו יהודה, קיבל ממנו תווי קניה בסכום שיספק את בני משפחתו בקניה חגיגית לכבוד הרגל.

אודליה שמחה ברעיון ופנתה עם הילדים לקניה מרוכזת.

הם קנו בגדים לחג ונעלים, גרביים ופיז'מות. שקעו במדידה ובשיקול דעת לגבי כל מידה. התלבטו בין דגמים וצבעים ואיורים שונים זה מזה. הכניסו את הראש עמוק בתוך חווית הקניה, ושכחו שיש עולם שלם בחוץ. לרגעים היה נראה שעכשיו הכול תלוי בדגם של הנעל. כי עכשיו מתרכזים רק בזה: אם לקנות כזה, או כזה, או דווקא כזה?

מדידות והתלבטויות של שלוש שעות הסתיימו בקניה מרוכזת ובשלל שקיות מרשרשות.

לאחר הקניה התקשרה אודליה לבעלה ופרקה את התרגשותה: "אלו לא רק הבגדים ואלו לא רק הנעליים", אמרה לו. "היו לי עכשיו שלוש שעות של הסחת דעת. בכלל לא חשבתי על התסבוכת הכלכלית. בכלל לא דאגתי ולא חישבתי חשבונות. רק הכנסתי את הראש שלי עמוק לתוך הדיונים אם כדאי כזה צבע, או צבע אחר. כזאת מידה או מידה אחרת. וזו הייתה בשבילי ממש תרפיה. תרפיה שעזרה לי לשכוח את כל המצב המבולבל שבו אנחנו נמצאים".

יהודה שמע, ובתוך ההשתתפות בהקלה שחשה רעייתו, הוא הרגיש גם צביטת חמלה גדולה. רק עכשיו בחנות הביגוד מצאה רעייתו את מנוחת הנפש, את ההתנתקות מהקשיים?

"רק עכשיו הייתה לך המנוחה הזאת?" הוא חזר כלא מאמין. "לי יש את זה כל יום".

כל יום?

"כל יום בשיעור היומי. אני צולל למעיינה של תורה, ושוכח מכל העולם כולו. תורת ה' תמימה, משיבת נפש".

אההה, אודליה הרגישה את האושר של בעלה מנגן בין מילותיו. התורה סגולת כל הסגולות, משיבה כל נפש בשלווה ובשמחה פנימית ומושלמת. תורת חיים היא, עץ חיים למחזיקים בה. אודליה שמחה בשביל בעלה על הזכות הזאת והבינה מאין יכול בעלה לשאוב כוח. כי שעה כזאת היא טובה מכל טיפולי הנפש שבעולם, כי היא תבלין לכל קושי ומרפא לכל כאב. היא המקור שבו הסתכל וברא עלמא ובה יש את כל סודות המרפא שבעולם.

חשבתם פעם על משמעות המילה קבלה?

ארבעים ותשעה ימים סופרים לקראת מתן תורה, סופרים מתוך ציפייה ורצון לקבל. מכינים את עצמנו כד שאכן נזכה לקבל.

חשבתם פעם על משמעות המילה קבלה? אין כאן הכנה לנתינת התורה, אלא לקבלת התורה. ככל שאנו מכינים את עצמנו, כך נזכה לקבל.

האור החיים הקדוש כותב בלשון קודשו: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה. כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם, ולא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה, הרוח והנפש כל אחד יתעדן כפי יכולתו".

ואם כל אחד יתעדן לפי יכולתו, הרי שכל אחד מאתנו מבקש ורוצה לפעול בעניין היכולת הזאת, ולקבל יותר ועוד יותר.

כיצד עוזבים חיי עולם בשביל חיי שעה?

תורת ה' תמימה משיבת נפש היא סגולה נפלאה לאושר בעולם הזה, לא רק בעולם הבא. פעם הגיע ר' אהרן קוטלר לשאת דברים בכינוס גדול. היו שם עשירים ונדיבים שבאו לשמוע שיעור תורה ולקבל כוח להמשיך באחזקת התורה על ידי תרומות למוסדות התורה. הרב אהרן קוטלר דיבר על מעלת התורה ודרבן אותם ללמוד ולהתחבר בעצמם לתורה הקדושה, אם על ידי לימוד קבוע, שיעור תורה יומי. הוא ציטט את דבר קודשו של רבי שמעון בר יוחאי, ואת שאלתו הנוקבת – כיצד עוזבים חיי עולם בשביל חיי שעה?

העז אחד מן העשירים ושטח את שאלתו: "למה לי לקבוע עתים לתורה, בשעה שאני יכול לזכות בה על ידי אחזקת לומדיה? אני תורם מכספי ובזה אני כבר מקושר לתורה. הלא כן?"

השיב ר' אהרן קוטלר: "ניחא על חיי העולם הבא אתה משיב לי, שיש לך את השכר בעבור תמיכתך בלומדי התורה. אבל מה עם העולם הזה? הרי אין בכל תענוגות העולם תענוג שכזה שבה הנשמה מתענגת ומתלהטת ומתעדנת, כמו בלימוד התורה".

גורל שתי נשים: הוא לא בבית

שתי נשים צעירות שוחחו ביניהן בלהט.

לשירה יש בעל תלמיד חכם, יוצא בבקר לכולל וחוזר בערב. אין לו אפילו הפסקת צהרים בבית. הוא לומד בכולל מחוץ לעיר ואינו חוזר באמצע, רק בערב. בכולל הזה הוא מוצא את מבוקשו בתוכנית לימודים שמתאימה לו ובשותף שעמו יש לו חוויית לימוד עצומה. שירה מתמודדת לאורך היום לבדה עם שני הקטנים. היא מגיעה הרבה לאימא שלה שגרה בקצה השני של העיר, ולפעמים מוצאת שם מקום לפרוק את חוויותיה ולקבל קצת עזרה עד שיבוא בעלה בערב.

יום אחד פגשה שירה את לינוי, חברתה לכיתה. לינוי נישאה לצעיר חברה'מן ממשפחת אנשי עסקים. הסתכלה עליה ושמץ של קנאה השתרבב ללבה. זאת בטח עושה חיים, אין לה הקושי היומיומי להיות לבד.

"איזה כיף לך", היא אמרה בכנות. "בטח את לא צריכה להיות לבד בבית".

במבט של גיחוך הסתכלה בה לינוי. ואז, לתומה שתפה לינוי וספרה: "בעלי נוסע המון לחו"ל, אני נמצאת כאן המון לבד. לא קל לי בכלל. גם כאשר הוא חוזר הוא תמיד דרוך ועסוק ולחוץ. חיי העסקים הם חיים בקצב מסחרר. כל הזמן צריך לשים לב, לשקול שוב ושוב, לא לדעת אם עשינו את הדבר הנכון. לקחת סיכונים, לגלגל כספים, לאזור אומץ ולדחוף את הרכבת. אי אפשר להישאר מאחור, או להפסיק לעמוד על המשמר. כל הזמן לשים לב לתנודות בשוק ולהיות בלחץ גדול".

עיניה של שירה נפערו לגודל המקסימאלי. היא לא האמינה. הרי הייתה בטוחה שרק היא מתמודדת עם ה'לבד' הזה בבית. הנה יש לה חברה שנמצאת תקופות ארוכות לבדה. והיא לא תקבל על כך שכר כמו שלה. הבית של חברתה לא מתעלה כמו הבית שלה.

"גם כאשר הוא נמצא בארץ הוא עסוק מאוד. כל הזמן הודעות וטלפונים ופניות מן העבודה. כל החיים הם מתח כזה, סוער ותוסס, ואי אפשר לעצור לרגע. הכול דורש ותובעני. אני ממש מרגישה שאנחנו בקושי שורדים את המרוץ".

שירה חזרה הביתה והודתה על גורלה בכל לב. אשריה שהיא זוכה להתמודד עם קושי שיש מאחוריו סיבה כה נעלה. בדרכה ראתה כל כך הרבה אנשים עוסקים בעבודת יומם. מי בעבודת כפיים, מי כמוכר או נהג. כולם עובדים, כולם מתרוצצים, אף אחד לא נח בין זרי הפרחים. אשריה שכל המרוץ שלהם הוא למען תורה.

אמנם הבית שלה קטן וקצת מרוחק מן המרכז. אמנם החברה שלה עברה לבית גדול ומרווח ומרכזי. אבל בשעת ערב, כשבעלה מגיע ופניו קורנות באור תורה, מי ישווה לאור הזה שזורח בביתה. בשעת ערב כשהוא בא ואור של סוגיה תורנית קדושה מרצד על פניו הטהורות, היא יודעת שאין זכות גדולה בעולם יותר מן הזכות הזאת.

יש לה בעל מכבד, מעודן, צדיק וישר. בעל שהתורה כל הזמן מעדנת אותו, והיא זוכה להיות לו לאישה.

"בית שמח באמת הוא בית שמושתת על אדני התורה", הייתה המורה שלהן אומרת.

עכשיו שירה מבינה את זה. כי התורה היא מעיין של שמחה ושל טוב, היא מיטיבה את המידות ומבררת את ההשקפה. היא מעלה את הרמה וממלאת בשמחה פנימית שלמה. לא רק לחיי עולם, אלא גם לחיי שעה.

מדוע הם בוחרים לעלות על האוטובוס הישן והמקרטע?

שני אוטובוסים עוצרים בתחנה. האוטובוס הראשון חדיש ומשוכלל. חדש וממוזג. האוטובוס השני ישן ומקרטע. המנוע שלו נוהם בקושי וגונח במאמץ.

ובכל זאת יש אנשים שבוחרים לעלות על האוטובוס הישן והמקרטע.

למה? הם לא אוהבים לשבת בנוחות? הם לא רוצים להתרווח במזגן? האומנם אין הם שמים לב להבדל הגדול בין שני האוטובוסים?

אז זהו, שהם מבחינים בהחלט בכל ההבדלים, שמים לב לכל העניינים, אבל יש להם מטרה.

והאוטובוס הראשון נוסע לבני ברק. האוטובוס השני נוסע לירושלים.

אז בעוד לבם נמשך לרגע אל האוטובוס הראשון, הם יודעים כי דווקא האוטובוס השני יביא אותם אל ממחוז חפצם. אף אחד לא מתיישב באוטובוס הנוח יותר, אלא בזה שמוביל אותו אל היעד המבוקש. לא שיקולי נוחות מכתיבים לנו את בחירת כלי הרכב אלא שיקולי ההגעה למטרה.

גם אנו בחיינו בוחרים מתוך הסתכלות רחוקה רחבה אל האופק הרחב שנפרש למולנו. לא נבחר לפי שיקולים רגעיים של קלות ונוחות, אלא לפי המטרה שאותה אנו רוצים להשיג.

אנשי עולם רואים בתים צפופים ודחוקים, מתוודעים ליהודים חסרי מותרות ומנותקים מהויות העולם, מרחמים, מטכסים עצה, וחושבים כיצד לשפר את מצבם. הם לא יודעים כמה שמחה שוקקת בתוך אותם בתים. כמה אהבה ואחווה, ושלום ורעות שהתורה הקדושה מחנכת אליהן. הם לא יודעים כמה אושר ואור מציפים את הבתים האלו פנימה. אז אם חושבים לעצמם אי אלו אנשים כי האוטובוס שלהם מרווח וממוזג יותר, אות היא כי אין הם יודעים מה הוא היעד שלנו.

 בתום לילה סוער הם נדהמו: האם יש פלא בצעיף?

לילה קשה ומפחיד היה סביב מיטתו של הילד יהושע. הילד הקטן השתעל שיעולים מבהילים, וכל בני המשפחה עמדו סביב מיטתו בחוסר אונים. יהושע גנח וחרחר והשמיע נשימות קצרות שבקושי הצליח להפיק מעצמו. כולם ראו את הקושי הנורא שלו והבינו שמחלתו חריפה. הם הבהילו במהירות את הרופא המקומי, הרופא שהתגורר בסמוך לעיירה. בלילה כה סוער וגשום יצא הרופא בעגלתו, וגם בני המשפחה הבינו כי המחיר שייגבה מהם יהיה בתעריף גבוה. לצאת בכזה מין לילה, אבל אין ברירה. הילד חייב לראות רופא.

אבחנתו של הרופא הייתה צפויה מראש: "מחלת נשימה". הוא ניסה להציע אי אלו תרופות וטיפות שונות, אבל גם בעיניו היה מבע מודאג וספקני, כאילו אומר: אני את שלי עושה, אבל מי יודע אם תהיה בכך תועלת. אני ארקח לכם את התרופה כדי למלא את חלקי, אבל ביני וביניכם, חיי הילד מוטלים הרי בסכנה גדולה.

האווירה בבית הייתה מתוחה. לא צריך היה לדבר, כי המחשבות של כולם היו זהות. כולם חשבו על אותם אנשים מסכנים בני העיירה שקיפחו את חייהם כתוצאה ממחלת נשימה. כולם העבירו במחשבותיהם את אותם אנשים מסכנים שכבר אינם בין החיים, ופחד גדול לפת את כל הנוכחים.

פתאום הציע אחד מהם לפנות אל רבי משה סופר, תלמיד חכם שאור תורתו יגן ויציל. מיהרו אליו בתוך סערת הלילה ובקשו את עצתו וברכתו, את תפילתו ואת זכויותיו. הרב הצדיק פשט מעליו את צעיפו, ושלח אותו לילד החולה.

הילד הקודח מחום, משתעל בשיעולים מבהילים, התעטף בצעיף.

פתאום פסקו שיעוליו, שלווה ננסכה בפניו. ההטבה המיידית נכרה לעין כל. אט אט חזר צבע טבעי יותר לפניו והחום הלך וירד. הילד החל לחזור לכוחותיו, ופתאום הוא ממש חייך. הנוכחים לא האמינו למראה עיניהם. מה הוא צעיף הפלא הזה? מה סגולתו?

היה זה הצעיף של רבי חיים סופר, צעיף ספוג בזיעת יגיעה בתורה, צעיף שכל כולו אהבת תורה. "תורה מגנא ומצלא", אמרו בהתרגשות מול הילד שהלך והחלים. סגולת התורה רפאה אותו מחוליו הקשה. כי מכל הסגולות כולן כבר נודענו, כי 'אין סגולה כתורה'.

בימים כה קשים עם סכנות מכל צד, מפת עולם עוינת ופוליטיקה לא פשוטה. איומים מבפנים ומבחוץ, עם הרבה חששות ויראה. זה הזמן לשאת עינינו אל הגדולה בסגולות המגנה ומצילה בוודאי. הרי אף אחד מן המזיקים לא יכול לפרוץ את חומת האש של התורה הקדושה. אפילו מלאך המוות לא יכול היה ליטול את נשמת דוד המלך בשעה ששפתיו הוגות בתורה.

זהו קרש ההצלה שלנו, זה היעד שלנו, ובעבורו נוותר על כל אשליה של נוחות ושל רווחה.

זו עבורנו השמחה העצומה והאמיתית שתתן לנו את הכוחות האמיתיים להגשים מטרה.

רק שיר על שפתיה: הילדים שלי הולכים ללמוד תורה

בעלת תשובה שזה מקרוב באה, נסעה עם הבן שלה ברכבת נסיעה ארוכה ומתישה במרחק שלוש שעות נסיעה. היא נסעה רק כדי ללוותו ומיד עלתה על הרכבת המקבילה לשוב הביתה. כך עשתה במשך שלושה חדשים תמימים. אחרי שלושה חדשים הצטרף לנסיעה באופן קבוע אחד מאנשי הצוות, והוא הציע ללוות את הילד למקום תלמודו. הגברת רוחמה שיין פגשה אותה ושאלה אותה: מנין היה לך הכוח ללוותו יום יום בנסיעה כה ארוכה? השיבה לה כי את הכוח שאבה מן הרבנית מפונוביז', שספרה כי שבעה בנים היו לה ובחורף הייתה מלווה אותם בזה אחר זה, כל אחד בנפרד. היה להם רק זוג נעלים אחד, וכך היא יצאה הלוך ושוב ארבע עשרה פעמים מדי יום. וכל זאת עשתה בלי מרמור ובלי רטינה, רק שיר על שפתיה, אשריה: "הילדים שלי הולכים ללמוד תורה..."

אז כאשר מצלצל השעון המעורר, ועלינו לקום לעזור לילדינו להתארגן לתלמודם, בלי רכבות, בלי שוטטות עם נעלים שוב ושוב, רק לקום ולעזור להם, לתמוך ולעודד, לקדם ולדרבן, גם אז הלוואי ונזכה לעשות זאת עם שיר על שפתינו.

ואז נדע, כי גם אם האוטובוס לא הכי נוח, הוא מגשים לנו מטרה. וגם אם החיים לא קלים, הנה יש לנו סגולה משיבת כל נפש. נדע כי יש לנו את הגדולה שבסגולות המגנה ומצילה והנה היא, לא בשמים לאמר מי יעלה לנו ויקחנה, כי הנה היא, קרובה ויקרה: בפיך ובלבבך לעשותו.