רפואה שלמה

ניסיון של למעלה מ- 200 שנה לפחות, בכל העולם - כולל אנשי אצולה, ראשי ממשל ובית המלוכה הבריטי, וכמוהם גם פשוטי הרחוב בהודו הרחוקה - מראה שאנשים מכל הגילאים, שנעזרו בהומיאופתיה קלאסית, התגברו על בעיות בריאות קצרות או ממושכות וגם שיפרו בצורה ניכרת את איכות חייהם.

ההומיאופתיה הקלאסית הינה שיטה ידועה, מוצלחת ויעילה לשימוש, שנועדה לטפל בחולה בעדינות וביעילות, וללא כאב וסבל מיותר. מכאן, היא מתאימה לטיפול במחלות כרוניות ואקוטיות.

הריפוי הוא אמיתי, שכן מרגע שנעקרה הבעיה הרפואית משורשה, היא אינה חוזרת יותר. הגוף והנפש – שהם יחידה אחת, נותרים חופשיים מחולי.

חופש זה מהחולי מביא איתו גם עלייה ברמת האנרגיה והחיוניות, שיפור באיכות השינה, בהרגשה הכללית ושיפור ניכר בחוסן הנפשי והגופני, כך שמערכת החיסון מתחזקת ובאופן כללי נשמר האיזון הפנימי בגוף ובנפש.

יעילות מוכחת באופן מיוחד נצפית בהבראתם של ילדים קטנים ותינוקות, שחוזרים מהר לאיזון ונרפאים באופן שחוסנם הנפשי והגופני נשמר לאורך זמן.

יתרון אדיר נוסף שחשוב לדעת הוא שהטיפול ההומיאופתי נטול כימיקאלים או תופעות לוואי, אינו ממכר ולכן מתאים גם לנשים הרות, יולדות, מיניקות וכן לתינוקות וילדים.

סוד ההצלחה בהומיאופתיה

ההומיאופתיה הקלאסית, כשיטת ריפוי מדוייקת הכוללת מחקר, תיעודים קליניים והכנות תרופתיות, יוסדה רשמית לפני 200 שנה על ידי רופא גרמני בשם – סמואל האנמן. כרופא פעיל מן המניין, הוא מאס בשיטות הריפוי הבלתי יעילות שהיו קיימות אז בזמנו. במסירות נפש כתב והפיץ את עקרונות הריפוי האמיתי, כנגד דעתם של הרופאים אשר נידו ורדפו אותו. הוא החל לצבור הצלחות קליניות רבות, וכך התפרסמה ההומיאופתיה הקלאסית כטיפול מוצלח ויעיל כנגד המגיפות הגדולות שפקדו את העולם. באופן זה נאסף מידע קליני רב ומבוסס מבחינה רפואית, המשמש אותנו עד היום.

סמואל האנמן טען שהסיבות לכל חולי הן בראשיתן רוחניות ואישיות מאוד. כמו כן, תהליך הריפוי אינו ספונטאני ויש לו כללים ועקרונות ברורים ומפורשים.

הכללים המפורשים לשפת החולי ולדרכי ההחלמה דורשים מהמרפא להתבונן בכלל השתלשלות מחלותיו של האדם כיחידה אחת. לפי עקרונות אלו ניתן לדעת אם המצב הבריאותי משתפר או מתדרדר.

לדוגמא: כל הומיאופת קלאסי יודע שאם נרפא החולה ממחלת עור כלשהי, ולאחר תקופת זמן מסוימת הופיעה בעיית נשימה – מצבו הבריאותי (בכל גיל שיהיה) הורע ולא הוטב. למרות שבעיית העור "טופלה ונעלמה מהשטח" הופיעה מחלת נשימה, וכעת החולי אוחז במערכת שהיא חשובה, חיונית ועמוקה יותר. לעומת זאת, אם אדם סבל מבעיית נשימה, שעל ידי טיפול אמיתי נעלמה, ובמקומה הופיעה לפרק זמן קצר בעיית עור, הרי הוא בכיוון של בריאות. מחלתו שקיננה במערכת הנשימה החשובה, העמוקה והחיונית, שחררה את אחיזתה ועברה באופן זמני למערכת העור, שהיא התחנה האחרונה בדרכה של המחלה החוצה מהגוף.

עדויות הומיאופתיות מכל העולם, לאורך יותר מ- 200 שנה, הוכיחו את אמיתותם ואמינותם של כללים אלו לריפוי.

ההומיאופתים היהודים אמנם היו מודעים לאמיתותה המובהקת והמדהימה של שיטת ריפוי זו, שהרי התוצאות ניכרו בשטח, אך חיפשו מקור לדבר בתורה הקדושה. אם שיטה זו אכן מביאה לריפוי אמיתי, אמור להיות לה מקור בתורה ובדברי חכמים.

לאורך השנים התפתחה חקירה מעמיקה והשוואה בין עקרונותיה של ההומיאופתיה הקלאסית, לבין העקרונות של הריפוי הקיימים במקורות, ונמצאה הקבלה מעוררת השתאות – אחד לאחד!

תמצית הקבלה זו, מוצגת בפניכם.

היסוד להשוואה הם שלושת עקרונות הבסיס של הריפוי ההומיאופתי הקלאסי, כפי שמציג אותו סמואל האנמן בספר "האורגנון":

עקרון האחד

בסעיפים הראשונים של כתביו, מציין האנמן כי האדם הוא מכלול אחד שלם, והגוף הוא האמצעי דרכו מדברת הנפש/ הרוח. החולי, כמו גם הבריאות, מקורם קודם כל ברוחני, בעולם הסיבות, ומכאן, אם יש בעולמו הנפשי או הרוחני של המטופל כאב או קונפליקט עמוק, זה יתבטא בעולמו הגשמי (בגופו) בצורה זו או אחרת של מחלה. לכן, אל לו לרופא להביט רק במחלה של הרקמות או האיברים ולטפל רק בה, שכן הדבר לא יביא לריפוי.

גם במקורותינו הגוף והנפש הם אחד. חז"ל הקבילו את תרי"ג האיברים והגידים כנגד תרי"ג המצוות, כהוכחה לכך שכל איבר פועל בדרך טובה או לא, על פי המצווה (הרוחניות) אותה הוא מייצג. לכך הוסיף ואמר המגיד ממזריטש: "חור קטן בגוף מעיד על חור גדול בנשמה".

באספקט נוסף של עקרון האחד מבקש האנמן מהמרפא לתת תרופה אחת בלבד בזמן נתון לאדם החולה, ולא לערבב סוגים שונים של תרופות. זהו כלל יסוד בהומיאופתיה הקלאסית בה מקבל החולה תמיד אך ורק תרופה אחת בזמן אחד (למעט מקרים חריגים במיוחדים).

אף במקורות לא מפתיע לראות שהרמב"ם, גדול הרופאים היהודיים, דגל בעקרון ריפוי זה: "וכל מה שיוכל לעשות ההנהגה בסם אחד, נפרד, לא ינהיגהו במורכב, ואם לא יכול מבלעדי המורכב, ינהיגהו במה שהרכבתו יותר מעטה..." ("מורה נבוכים" פרק ל"ד פסקה 22).

לסיכום, חכמי הרופאים במקורותינו טענו שלא ניתן לרפא באמת, אלא אם כן לוקחים את גופו של האדם כיחידה אחת עם נפשו ועולמו הפנימי, ומתאימים לו לפי מצבו תרופה אחת באותו הזמן. בכל עת מתייחסים אל מצבו שוב ובהתאם לכך מתאימים לו את התרופה. לכן, העלמה זמנית של סימפטומים ויחס שאינו מביט בנפשו של האינדיבידואל, אינה מביאה לריפוי אמיתי ומתמשך, שישחרר את האדם מחוליו לחלוטין.

עקרון הדומה בדומה ירפא

סמואל האנמן, טוען לפי עקרון זה, שכל חולי יסולק מהגוף ומהנפש רק אם יקבל מידע הזהה לו. כל מידע שיהיה נוגד, לא יביא לריפוי אמיתי, ורק יחליש את החולה עוד יותר.

כך גם במקורותינו. להלן 3 מקרים על פיהם הבנו שעקרון "הדומה בדומה ירפא" הינו עתיק מאוד ומושרש בעולם התורה.

סיפור מס 1:

מתרחש אחרי יציאת מצרים בזמן שהלכו בני ישראל במדבר והמים שמצאו היו מרים מאוד. משה זועק ומקבל הוראה שעל מנת להמתיק את המים עליו להכניס לתוכם מרירות. כלומר, המר מרפא את המר.

בספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ה, כתוב: "ויצעק אל ה ויורהו ה עץ וישלך אל המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו". חז"ל אמרו, שהיה העץ מר.

על כך הוסיף רבן שמעון בן גמליאל: "בוא וראה כמה מופרשין (שונים) דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה מרפא את המר במר. הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המתחבל כדי לעשות לו נס".

סיפור מס 2:

דוגמא נוספת לשימוש בחוק "דומה בדומה ירפא" בתורה נמצא בסיפור חטא עגל הזהב. משה ריפא את בני ישראל מחטא עגל הזהב על ידי השקייתם ברקיחה מיוחדת שעשה מהעגל עצמו (זו דרכה של הכנת התרופה ההומיאופתית עד היום).

בספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ, כתוב: "וייקח את העגל אשר עשו ויישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל".

את תמצית העגל, אשר טחן משה רבנו עד דק, הוא ערבב במים והשקה את בני ישראל. כך גם כל התרופות ההומיאופתיות עשויות מחומר מסויים השמור במים לאחר שדולל ונוער.

סיפור מס 3:

דוגמא נוספת לחוק "הדומה בדומה יירפא" בתורתנו הקדושה היא עלילת נחש הנחושת. אנשים רבים מהעם מתו בעקבות הכשות נחשי השרף שנשלחו בהם. משה יצר נחש שרף מנחושת, וכל מי שננשך והביט בו - נרפא מההכשה. הנחש הכיש, והנחש ריפא.

בספר במדבר, פרק כ"א, פסוק ט, כתוב: "ויעש משה נחש נחושת, וישימהו על-הנס; והיה, אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת, וחי."

לסיכום, הקב"ה מלמד אותנו שעל מנת שיחול ריפוי אמיתי, עלינו לדבר בשפה המקורית והגבוהה של החולי, ומכיוון שזו אינה פיסית כי אם רוחנית, גם התרופה אמורה להיות כזו.

כך מכינים תרופות הומיאופתיות עד היום. החומר ממנו עשוייה התרופה (בשיטת ההומיאופתיה הקלאסית בלבד), מעורבב במים, וערבוב זה עובר פעמים רבות דילול וניעור, עד שנותרים בו מים שבתוכם הזיכרון הרוחני של החומר שהיה בהם.

זיכרון רוחני זה, כשהוא מותאם על ידי הומיאופת מיומן, לחולי הרוחני של החולה, מביא לריפוי הגוף והנפש. זוהי אחת מחכמות הריפוי של הקב"ה, שהורה למשה שתישאר לנצח – "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה; ברוך אתה ה, רופא חולי עמו ישראל" (מתוך תפילת 18).

עקרון האינדיבידואל

סמואל האנמן מדגיש מאוד עקרון זה, ומחייב את הרופא לנהל את ההליך הרפואי, כשהוא נותן דגש מיוחד לאישיות הניצבת מולו, ולא רק לאיברים ולרקמות. כל אדם הוא שונה ומיוחד. יש לו את האופי שלו, והקצב שלו בדרכו לריפוי היא אישית רק לו.

עקרון יסוד הומיאופתי זה, גם הוא נמצא במקורותינו, ונתפס כעקרון חשוב בהחלט על ידי גדולי הרופאים והמרפאים העתיקים: בספר מורה נבוכים, בחלק השלישי, פרק ל"ד, מספר לנוהרמב"ם ש"הרכבת התרופה חייבת להיות מיוחדת לכל אדם לפי מזגו באותה עת! לא רק שאין לתת לשני בני אדם הסובלים ממחלה דומה רישום אחיד (אותה התרופה), אלא שאף לאותו אדם אין לתת את אותו המרשם בכל פעם, אלא יש לראותו מדי יום...".

עוד אמר הרמב"ם: "הנפש מתגלית לעינינו בכל חיוך, מבט עין ותנועת יד... הנפש מתגלית תמיד, אפילו בשנת האדם, בתנועות גלמיות גופניות... ביטוי השפתיים, הדיבור, הקול...".

לכן, עד היום, כל הומיאופת בכל רחבי העולם, הפועל על פי העקרונות של ההומיאופתיה הקלאסית, וביניהם עקרון האינדיבידואל, מחוייב לתשאל את האדם ביסודיות, להכיר את אישיותו, את דרכי ההתמודדות שלו, את כאביו הרגשיים וחלומותיו. הוא חייב גם לקחת בחשבון את הטעמים האהובים והשנואים עליו.

לעולם יתאים תרופה לאדם כמכלול ולא למחלה, שכן המחלה או הסימפטום הפיסי רק מייצגים את חוליו הרוחני של האדם. יכולים מספר אנשים להגיע עם מיגרנה (או כל סימפטום פיסי זהה אחר), אך כל אחד מהם יקבל תרופה הומיאופתית אחרת וכולם ירפאו.

האדם הוא יחיד ומיוחד, והריפוי הוא אישי ויחידני (למעט מקרים של מגיפה או חולי רוחני אחיד, כפי שקרה עם בני ישראל בסיפורים המוזכרים מעלה, שכולם חלו בדיוק באותה מחלה).

לא לחינם נאמר ממשה (רבנו, ההומיאופת הראשון שקיבל את יסודות כללי הרפואה מאת ה) ועד משה (הרמב"ם, אשר המשיך את דרכו בהקפדה על פי אותם העקרונות בדיוק) – לא קם כמשה.

מתוך קריאה של כתביו "מורה נבוכים, "משנה תורה" ו"שמונה פרקים", עולה סיכום למשנתו הרפואית של הרמב"ם, שדגל במספר עקרונות בסיסיים:

1.    יש להשיב את האדם לבריאות, שהיא מצבו הטבעי השלם בכל איבריו ורוחו שלמה.

2.    יש לתת טיפול שהנהגתו בתרופה אחת בלבד ולא לערבב.

3.    הרופא חייב להתבונן בגוף ובנפש כי הם אחד ולא ניתן להפריד ביניהם. לעולם יאסוף הרופא סימפטומים של הגוף יחד עם סימפטומים של הנפש המביעה את עצמה דרך הגוף, גם בזמן השינה.

4.    חייבת להיות התאמה אישית של התרופה לאדם.

עקרונות אלו נשמרים בקפידה יתרה על ידי המרפאים ההומיאופתים עד היום בעולם כולו. אכן, ההומיאופתיה היא הרפואה המבוססת והידועה ביותר, אשר מייצגת את עקרונות הריפוי שהורדו לעולם על ידי האלוקים וניתנו למשה רבנו. עקרונות שנשתמרו עם השנים על ידי מיטב המרפאים הגדולים.

לכן, ההומיאופת בן זמננו, הרחוק מאוד בכוחותיו ממשה רבנו ומהרמב"ם, צריך כשרון גדול בכדי לשמור על עקרונות אלו במלואם בפועל. הוא נדרש ליכולת התבוננות חדה בבחירת הסימפטומים העיקריים, בעלי מכנה משותף לגוף ולנפש, ואחריה בחירה נכונה של התרופה ההומיאופתית בחוזק ובמינון המתאים. בנוסף, הוא נדרש לתובנה בהמשך הטיפול הנכון, אשר פועל על פי עקרונות הריפוי הטהורים.

בשל טיפול מיוחד שכזה, המבוסס על עקרונות ריפוי עתיקים וטהורים, התוצאות הן חיוביות, יציבות ואמינות. האדם עובר שינוי עמוק ואמיתי לטובה בגופו ובנפשו. בנוסף, כמובן, עלינו להתפלל בכל יום לזכות לריפוי אמיתי שיביא תוצאות טובות וללא נזק. "רפאנו ה ונרפא, הושיענו ונושעה, כי תהילתנו אתה, והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו ולכל מכותינו, כי א-ל רופא רחמן ונאמן אתה. ברוך אתה ה רופא חולי עמו ישראל".

חשוב לציין כי האמור לעיל מתייחס להומיאופתיה הקלאסית בלבד, ואינו תקף בשום אופן לגבי ההומיאופתיה המודרנית הנמכרת באופן חופשי בבתי המרקחת, הכוללת עירוב של תרופות רבות ושאינן מותאמת על ידי תשאול אישי.

בברכת רפואת שלימה, ושנזכה כולנו להירפא בדרכו של האלוקים!