פרידות מספרות על דרך

אפשר לראות זאת כקו ישר אם שני קצוות ובתוכו קטעים – קטעים גם כן מקצה לקצה.

ניתן גם להגדיר זאת כמעגלים מעגלים, או אולי כספירלה המעלה אותנו כביכול מאותם המקומות רק לדרגות טמירות יותר.

זו כבר לא אותה נקודה, זה מקום גבוה מהמקום הקודם,למרות שנראה שכבר היינו פה קודם, אולי בזמן אחר, אולי עם אנשים אחרים, אולי בגוף אחר...

מיד כשנכנסתי לאולם קידם אותי ריח הנעורים, השמח הזה והמרנין.

התרגשתי, עדיין לא הבנתי ממה.

התיישבתי כשמימיני אימי היקרה, משמאלי בת דודה שעדיין בחטיבת הביניים, ומסביבנו המולה שאט אט התאזנה לסדר מופתי והחל הטקס.

טקס..  נאום ועוד נאום, פה ושם קיטעי קישור, ואז החלו המצגות, עם תמונות ושירים ולנגד עיני אני רואה את אחותי הקטנה מתבגרת, הופכת מנערה לעלמה צעירה, כל כך שונה ממני בגילה ועם זאת כל כך מוצלחת, והשמחה הגדולה שלי בכל זה שקיים מקום אחד ברור בנשמה שלי שהצלחתי לזהות שנקי לחלוטין מקנאה, פשוט לשמוח שמישהו אחר הרבה יותר מוצלח ממך, עם פוטנציאל שונה ומשמח, וירדו דמעות מעיני.

איזה כיף.. ככה עם ישראל צריך לחוש את האחווה, באהבת חינם נקייה, בע"ה.

כמה טעויות עשיתי בדרך, וכמה לקחים הפקתי.

עפתי אחורה כמה שנים, למקומות שבהם אני נפרדתי ולמקומות שבהם עודני נפרדת.

הרבה פעמים היה נדמה לי שאני עוברת באותו המקום, שאין שינוי אמיתי, שהכל תקוע והזמן עובר.

כל יום הוא התחלה חדשה, ובכל יום אנחנו נפרדים מהבריאה של היום הקודם וכל מה שהוא הכיל בתוכו, מהכאב ועד השמחה, הכל מתחיל מחדש ואם נשכיל להביט נכונה נראה שההתחדשות היא ממקום נשגב יותר וכל רגע הוא שלב בסולם.

"אין יום שאין בו טוב" אומר רבי נחמן.

"צריך לאסוף את הטוב בדרך הפרוסה בפנינו בכל יום מחדש, ביגיעה ובשמחה גם יחד" משננת לעצמי מדי פעם כשדעתי מונחת במקום הנכון.

נפרדתי מבן זוג אהוב ונכנסתי להתבוננות פנימית, לאיזו התחלה חדשה אני מייחלת לעצמי לחיים? ושוב, ע"י איזה כלי אני רוצה את אותו הקשר שאמור להיות נצחי.

נפרדתי מהמושג "זוג" ונכנסתי אל המושג "משפחה"...

נפרדתי מהפינוק הילדותי ונכנסתי אל מציאות של עמל ושינוי ובהכרה שלא הכל הולך בדרכי, ולא כל מה שדמיינתי שטוב ונכון עבורי הוא אכן כך.

וכך הלאה.

אם אני רוצה שלמות בשלבי החיים, עלי להיבנות מהרבה מאוד רגשות וחוויות שלתוכן אני מכניסה את הקב"ה ותורתו הקדושה.

נפרדתי יפה מהאולם שוקק צהלות ההידד, וצעדתי הביתה כמו שרק אמא יודעת לצעוד קילומטר וחצי בשתיים עשרה דקות בדיוק, חיבקתי את הקטנציק חייכתי לבעלי, ומביטה

קדימה להתחלות החדשות שבתוכן אני מתנהלת עם כל הקשיים, הויתורים , הכאב וההתלבטויות. ו-עם רגעי הנחת, האהבה והסיפוק יש לציין!אחותי הקטנה פעם אמרה לי שנראה לה ממש מפחיד להתחתן מוקדם כי היא רואה כמה קשיים עוברים עלי ועל אחרים שנמצאים בתוך המסגרת הזו, וכמה ויתורים יש לעשות.אחרי כמה ימים הראיתי לה תמונה של הילדים, ממש תמונה ספונטנית והיא חייכה.

אמרתי לה, שאם יש משהו ששווה לדחות מעט את החלומות שלנו למענו, לשאול את עצמנו שאלות קשות, לעלות ולרדת בעבודת המידות המתמדת, זה תמונה כזו – חיוך של הדור הבא.

דור של תורה, מתוקן,שגם לו יהיו את ההתחלות שלו, את הפרידות שלו, ואת הדרכים שהשם רקם בדיוק במידה שלו...