הכי טוב לא לחשוד

ראית כאן חפיסת קלפים? אני בטוח שהיא הייתה כאן". דמעות עמדו בעיניו של איתן בן השש, הוא הסתובב לכל הכיוונים שוב ושוב, מחפש את חפיסת הקלפים שאיבד ממש עכשיו. "רשמתי עליה שם, היא עוד הייתה סגורה.  אוי, עד שאמא הסכימה לקנות לי אותה, מה יהיה עכשיו"? השפתיים של איתן רעדו, שנייה אחת לפני הבכי. החברים שעמדו סביבו ריחמו עליו וניסו לעזור לו לחפש. יחיאל אפילו הרים את כל האבנים שעמדו שם ליד הגדר. אולי בטעות הקלפים נכנסו לשם? אבל הקלפים לא נמצאו בשום מקום. מרחוק הם ראו את בני, מהכיתה המקבילה, עומד ומסתכל עליהם.

"מה מחפשים פה"? שאל שלומי והתקרב לעבר איתן וחבריו. שלומי היה הילד הכי חזק בכיתה ג' - וכולם פחדו ממנו. "אה.. אהה... את חפיסת הקלפים החדשה שלי", ענה לו איתן ועיניו ממשיכות לחפש סביב. "הסתכל לשם", הצביע שלומי בידו לכיוון שבו ראו קודם את בני עומד. נראה לי שזה בני שלקח את הקלפים שלך - זה ממש מתאים לו. הוא לוקח לפעמים דברים של ילדים אחרים", אמר שלומי בקול רם שכולם שמעו. גם בני שמע. הוא הסתכל לכיוון שלהם עוד פעם אחת והתחיל ללכת במהירות לעבר שער התלמוד תורה. "רואים"? שאל שלומי במבט של ניצחון. "אמרתי לכם שזה הוא, אחרת למה הלך במהירות כזאת כשהצבעתי לכיוון שלו"?

כולם רצו לבקש משלומי להיות בשקט, זה לא יפה להעליב ילדים, אסור גם לחשוד בכשרים אבל כולם פחדו להעיר לו הערה, כי הוא היה יותר חזק. רק איתן, שהרגיש לא נעים בגלל בני, אמר בקול ממש שקט: "אסור לחשוד, זה לשון הרע. בכלל לא בטוח שזה הוא".

"בכלל לא בטוח, אה?" שאל שלומי בקול מזלזל. "בסדר, אל תאמין לי. בצורה הזאת בטוח לא תמצא את הקלפים שלך.

איתן היסס לרגע, אבל מיד התגבר. הוא לא מוכן לבייש חבר בצורה כזאת. אם בני לקח את הקלפים, בוודאי הוא מרגיש לא טוב עכשיו. "אני אחכה כמה ימים", חשב בלבו איתן. "אם הקלפים לא יימצאו, אני אשאל את בני".

חלפו להם כמה ימים, בינתיים איתן הספיק קצת לשכוח מהקלפים, הוא בכלל לא כל כך אהב לשחק עם כל הילדים בקלפים, הוא העדיף כדור או תופסת, אפילו מחבואים אבל כל הילדים שיחקו בקלפים ופעם אחת הוא חשב שאם יהיו לו קלפים - הוא ייהנה לשחק בהם. אחרי הרבה שכנועים אמא הסכימה לקנות לו חפיסה אחת של קלפים. הוא לא הספיק לפתוח את החפיסה ולשחק בהם פעם אחת וכבר איבד אותם, או שמישהו גנב לו אותם...  איתן הסתדר מצוין בלעדיהם, הוא אפילו החליט שלא ילך לשאול את בני כלום.

ביום רביעי בבוקר, נכנס הרב לכיתה ואמר לילדים: "היום נצא לטיול. מכירים את הפארק בשכונת הכורמים? הילדים התחילו לצעוק בהתלהבות. כולם התרגשו - לא כל יום מפסידים לימודים וזוכים לטיול.

כמה כיף בפארק.

"איתן, תפוס את הכדוררר, הוא בורח, אוי..."

איתן רדף אחר הכדור שהתגלגל בירידה של הפארק. מרחוק הוא שם לב לנתי שרודף אחריו. הוא לא הבין למה גם נתי צריך לרוץ, כולם יודעים שאיתן רץ הרבה יותר מהר.

"איתן, אני חייב לדבר אתך" נתי דיבר בשקט מתי ששניהם עמדו והכדור בידיים של איתן. "יום אחד עשיתי סדר בילקוט, ומצאתי כל מני דברים שאבדו לי מזמן, פתאום נפלה משם חפיסת קלפים והשם שלך רשום עליה. אני באמת לא יודע איך היא הגיעה לילקוט שלי".

איתן שתק. הוא התבלבל לגמרי.

"אז למה לא באת לספר לי? ראית שכולם מאשימים את בני ועושים לו בושות".

"בדיוק בגלל זה", נתי דיבר בקול עצוב. "ראיתי מה שקורה ופחדתי שיאשימו אותי שאני גנב. אז חיכיתי עד שיהיה לי אומץ לבוא ולספר לך".

איתן ונתי הלכו לאט לכיוון המקום שבו חיכו להם כל החברים, מנסים לחשוב באיזו צורה לספר שהקלפים נמצאו. חייבים לעשות את המעשה הזה כדי שהילדים יידעו שבני לא אשם בכלום ובכלל- חייבים ללמוד, שהכי טוב לא לחשוד.