עת צרה היא ליעקב – שיחת חיזוק

עם ישראל עובר ימים קשים. אויבנו ושונאינו ומבקשי רעתנו, פועלים בכל דרך למחוק את קיומו של העם. בשעות אלו ממש מכוונים לעבר מדינת ישראל טילים וכלי משחית אחרים, מחובתנו בשעה זו להתעורר ולהבין את המסר הנמסר לנו משמים.

כתב הרמב"ם בהלכות תענית(פרק א' )– כאשר עם ישראל נמצא בשעת צרה מחויבים אנו להריע ולהתפלל, ובעיקר לשנן שאין מקרה בעולם - וכל מה שקורה הכל מדוקדק בתכלית הדיוק ע"י מי שאמר והיה העולם - הבורא יתברך.

זאת אומרת שבשעת צרה אנו צריכים, לא רק לומר "אמונה", או הכל משמים", אלא לחיות באמונה - להיכנס לתוך מצב שאין לנו הבנה אחרת מלבד "אין עוד מלבדו" .

חז"ל אומרים במסכת סוטה: "פני הדור כפני הכלב". כשזורקים מקל על כלב, הכלב רץ אל המקל במקום לרוץ אל משליך המקל. אויבנו הם בסך הכל המקל. צריכים להתבונן מי זה שאישר להם לזרוק את המקל, ואם אנו מאמינים בני מאמינים שהוא יתברך מנהיג את כל העולמות, ואין נסתר ונעלם מנגד עיניו, ממילא נשיאת העיניים צריכה להיות רק אל אבינו שבשמים, וזהו כוונת הפסוק בתהלים "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". הישועה תבוא מתוך הצרה, על ידי ההתעוררות שלנו מחמת הקושי, הצער, וההבנה שאין סתם, הכל מחושבן ומדוקדק.

אומרים חז"ל: "אין פורענות באה אלא בשביל ישראל ". מפרש רש"י הקדוש: כדי שעם ישראל ילמדו וייקחו מוסר.

שטף החיים וכח ההרגל המכרסם בכל חלקה טובה, לא נותן לנו את הזמן לעצור ולהתבונן על הדברים הצריכים חיזוק. דווקא בזמנים מהסוג הזה יש לעשות חשבון נפש נוקב ומעמיק.

אומר לכם בנימה אישית, עם שלם היה בטלטלה אדירה במתח וחרדה על שלושת הקדושים אייל יפרח נפתלי פרנקל וגלעד שעאר הי"ד. ראינו יהודים מכל העולם, חובשי כיפות בכל יום ושאינם, מתקבצים בבתי הכנסת, בכותל המערבי, בקברות צדיקים, זועקים מבקשים ומתפללים לשלומם של הנערים, אחדות שהרבה זמן לא נראתה.

בד בבד אמרה האם, גב' פרנקל, לצעירים שבאו להתפלל עבור בנה: "דעו לכם שגם אם חלילה הילדים לא יחזרו בשלום, מה שבסוף כך היה, אל תשברו, ה' לא עובד אצלנו".

זאת אומרת הוא לא חייב לנו כלום, מי שהולך בגישה שחייבים לו, יש לו ציפיות, וכאשר הוא לא מקבלם, מתחילות הטענות. לעומת זאת - מי שחי בהרגשה שכל מה שיש לו זה מתנת חינם של הבורא, ממילא גם כוס מים מהברז שווה ערך בשבילו כמי שהרוויח מליון דולר, כי שום דבר לא מובן מאליו.

לא מובן מאליו שטיל ישוגר לבית בשדרות ובדיוק באותה שעה אף אחד לא היה.

לא מובן מאיליו שעשרות טילים יורטו.

לא מובן מאליו שטיל ינחת באשדוד ליד אולם שמחות ולא חלילה בתוך האולם.

(צילום: פלאש 90)

דיברנו על האחדות המיוחדת שנראתה, לצערנו בשעת צרה, בלי שום ספק אין עין שנשארה יבשה בהישמע בשורת האיוב על שלושת הנערים. עין במר בכתה, הלב שתת דם, אבל בתוך כל האבל הכבד, זאת נחמתנו, שראינו את הפנים האמתיות של עם ישראל חי - מאוחדים וערבים זה לזה .

ושוב אנחנו נתקפים מבית ומחוץ על ידי אויבנו, ושוב אחדות באוויר. אחד דואג לשני, יש בעלי אולמות באזור המרכז שהציעו לעורכי השמחות באזור הדרום לערוך אצלם את השמחה ללא תמורה - שוב אחדות בשעת צרה.

ומדוע זה ניכר בעיתות צרה? כי לצרה אין צבע ואין גוון, אין כיפה שחורה, לבנה, או סרוגה, יש כאב, יש חוסר אונים. כולם נרתמים, כל חילוקי הדעות מתגמדים מול ההתמודדות עם הכאב. 

ואולי מכאן תצא הקריאה: הגיע הזמן להיות באחדות ואהבת ישראל כנה, גם בשעת שמחה. אמר הקב"ה – בניי, מה אני מבקש מכם? שתהיו אוהבים ומכבדים זה את זה.

אמר פעם תלמיד חכם חשוב מניצולי השואה האיומה, שעם ישראל ידע בכל ההיסטוריה שלו למות ביחד, כי כאשר האויב משחית - הוא לא מבדיל. הגיע הזמן שנדע לחיות ביחד בשלום ואחדות.

כל מה שעובר עלינו לאחרונה מסתובב על ציר של אחדות.

"אין מלך בלא עם". כל המושג של מלכות בעולם זה רק כאשר יש עם. מה שייך שלטון ומלכות בלי ציבור? כאשר חלילה יש פירוד לבבות, כביכול פוגעים במלכות ה', כי אם אין אחדות - אין עם, ואם אין עם חלילה - אין מלך ח"ו. ולהיפך, מי שמרבה באחדות ואהבת ישראל, בדאגה לשני, בערבות הדדית למען הפרט והכלל, הוא מרומם את מלכות ה' בכל העולם.

להרגיש את השני זה באותה מידה. אומר בתלמוד ירושלמי (נדרים פ"ד ) שבעל אטליז שמחתך חתיכות בשר, אם יד ימין פצעה את יד שמאל, הוא לא חושב לרגע שאולי יד שמאל תחזיר ותפצע את יד ימין, כי זה גוף אחד. זו ההרגשה של עם אחד.

מה אתם אומרים על אחדות למען הכלל, בבחינת קום ועשה? כל אישה שמדליקה נרות שבת, ובעיקר מי שעדיין לא זכתה לעשות כן, תדליק נרות שבת בזמני הדלקת הנרות, לזכותם של אחינו ואחיותינו הנמצאים בצרה, לבקש ולהתחנן בעת רצון ולומר: "ריבנו של עולם, אנו בניך ואתה אבינו, חוס ורחם עלינו גזור עלינו גזרות טובות".

לעשות מעשה טוב למען השני זה האכפתיות הכי גדולה שיש, הקב"ה מתנהג עם בריותיו מידה כנגד מידה.

מספר הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א, על אישה שנפטרה, ובשעת הלווייתה היו מעט אנשים והרבה ציפורים, ציפורים שנראו בברור שבאו לתת כבוד אחרון למנוחה. בשום מקום בבית העלמין לא נראו ציפורים, כמו מעל מיטתה של אישה זו. בנה מספר את הדאגה הגדולה של אימו לציפורים בכל יום שלא יחסר להן אוכל, ועכשיו באו הציפורים לגמול לה כגמולה הטוב.

על אחת כמה וכמה מה הרווח העצום של דאגה לשני .

יהי רצון שנשמע ונתבשר בשורות טובות אמן.