הניסים בקו האש

תפילת ליל שבת בבית הכנסת השכונתי הייתה באווירה מתוחה, חשת באוויר את הפחד מפני האזעקה. ונתיבות היא לא שדרות, השכנה. נתיבות אינה סופגת טילים באופן קבוע. ההסלמה בגבול הדרומי, תמיד מזמינה לנו את הירי, ולך תחיה בתחושה קשה זו.

הפעם מיהרנו, בית הכנסת אינו ממוגן, אין גם מקום נורמלי שאליו נוכל לברוח. הבית עדיף. ואין זה נעים להתפלל כשבכל רגע אתה מדמיין, הנה אזעקה. ומה נעשה עם הילדים? ואיך נספיק לרוץ, ולאן?

להבדיל משדרות שכנתנו, האזעקה אצלנו עולה ויורדת. בשדרות מהרמקולים בוקע שם הקוד "צבע אדום". אבל מה זה משנה איזה קול יש לאזעקה, כי כשהטיל נופל, רח"ל, הוא מסוכן. הוא יכול לגבות מחיר דמים  יקר.

להבדיל מרבים מתושבי נתיבות, לנו בבית יש ממ"ד, לכן בטוח יותר בבית. אולם בבתים שבהם אין ממ"ד, כל דקה היא לחץ. ושנת הלילה אינה נעימה כלל. כפי שמספר לי דוד, אחד מתושבי רחוב ילדי אוסלו: "אתן ישן חצי ערני, אין לך שינה עמוקה. הפחד שבכל רגע אזעקה, ואתה צריך לרוץ עם חמשת ילדיך לחדר המדרגות, אם בכלל זה מקום מוגן, מותיר אותך חסר אונים. כבר בעבר נפלו טילים סביבנו. אנו בטווח האש".

חיים בניסי ניסים

כאמור, הירי על הדרום חצה את העיר שדרות. טילים נפלו בבאר שבע, באשדוד ובאופקים. חלק מהם יורטו על ידי כיפת ברזל וחלק נפלו בשטחים פתוחים.

מי שלא חווה בימי חייו את הרגעים של חרדת האזעקות, לא יבין מה זה להחסיר פעימה. הנשימה נעצרת. כהורה אתה מנסה לאגור כוחות נפש שאין לך. אבל הכי מפחיד באותן שניות שבין האזעקה לנפילת הטיל, לבדוק שבני המשפחה לידך ונמצאים במרחב מוגן. ודמיינו לעצמכם מה קורה כשהאזעקה תופסת את אחד מבני המשפחה כשהוא ברחוב.

מי שרוצה ללמוד פרק באמונה בהקב"ה, שירד לשדרות. הוא ישמע את התושבים המספרים לך את סיפור חייהם. 

התושבים חיים בניסי ניסים. כל אזעקה והנס שלה. הטיל יכול ליפול במקום שבו הייתי לפני דקה. הטיל יכול ליפול על בית ולא להתפוצץ. וגם ליפול בבית כשבדיוק שנייה לפני כן נכנסו בני הבית לממ"ד. אלו ניסים שבכל יום.

רק ביום חמישי האחרון אירע נס גדול. טיל שנפל בשעה 08:15 בבוקר על בית, חולל בו הרס. הנס הגדול שאם המשפחה הצליחה לרוץ עם ארבעה ילדים לממ"ד. אלו חלק מילדי הפעוטון שהיא מפעילה בביתה.

שדרות האש

אנו מסתובבים השבוע בשדרות, עוברים בין הבתים, שומעים את התושבים, ורואים את הניסים. כל אחד והנס שלו. אנו מבקשים לראות את הניסים בעיניים, וזה מדהים. טיל שנפל על ממ"ד בזמן ששהו בני משפחה, טיל שנפל דקה אחרי שברח משם ילד כבן 10.

"מול הבית שלי נופלים הטילים בשטח פתוח. אולי זה נשמע כטיל שלא נפל בשטח העיר, אבל זו טעות. טיל כזה היה צריך להתפוצץ על בתים. מדובר בזווית של ס"מ ממקום שיגורו. ולצערנו, בשבועיים האחרונים החמאס כנראה מודד את הנפילות, לפי דיווחים בתקשורת, ומשפר עמדות", אומר עורך העיתון "יום ליום" ותושב שדרות, ר' יצחק קקון.

שני טילים שנפלו בבת אחת על מפעל הצבעים "דנבר" בשדרות, שוגרו יחד מבית חנון שבצפון הרצועה. "לו, חלילה וחס, הטילים היו נופלים ביום חול ולא בשבת, מי שהיה במפעל היה נשרף למוות. לא היה ניתן להצילו. ואיך אמר מנהל המפעל, 'היינו מוציאים 30 גופות שרופות'", מוסיף לספר קקון.

"אין לנו מושג איך זה יסתיים, אנו יודעים איך זה התחיל. ירי מטפטף על שדרות ועוטף עזה, לאחר מכן ירי על אופקים, נתיבות ובאר שבע, וביום שני לקראת ערב הירי התרחב עד רחובות. ומאז האש לא פסקה", אומר שרה. אבי, אחד מיושבי הפרלמנט, מוסיף: "צריכים לתת לצה"ל לנצח. להכות באויב. אנו העורף חייבים להיות חזקים, למרות הקושי. עלינו לדעת כי אם לא ניתן אוויר לצה"ל לעשות את העבודה, החומר נפץ מעזה תתפוצץ. לכן הטיפול חייב להיות יסודי".

מ"מ ראש העיר ויו"ר סיעת ש"ס בשדרות, הר' אורן מלכה, מנסה לעשות מעשה, ובפעילותו הושגו כרטיסי אטרקציה לילדי שדרות. "באמצעות הפעילות הזאת אנו מנסים להוציא את הילדים מהמתח. ימי הכיף נועדו להשכיח מהם את הפחדים. ואנו נמשיך ונפעל להשיג עוד ועוד תרומות של יהודים צדיקים למען המטרה החשובה הזאת. כי ילדי שדרות זקוקים לכך". ואכן, בכל יום יצאו אוטובוסים משדרות ומישובי עוטף עזה, ובזכות יוזמה חשובה זו הילדים חזרו לחייך.

ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל, הוא די מנוסה. הוא טוען כי הממשלה בורחת מפתרון תמידי. "הממשלה לא עומדת מול תושבי הדרום ואומרת להם אין לנו פתרון לירי. זה ילך ויבוא כל שנה. וחשוב שתושבי הדרום בכלל ותושבי שדרות ועוטף עזה ידעו זאת".

רכבת הפחד

הנסיעה משדרות למרכז הארץ ברכבת, היא כלי התחבורה הנוח ביותר. אין פקקים. זמן הנסיעה מתקצרת. הרכבת מקרבת את שדרות לתל אביב.

ואולי דווקא כשאתה מבין את הזמן הקצר שבין שדרות לתל אביב, נופל לך האסימון שבעצם המרחק בין עיר המופגזת לעיר האדישה אינו רב כל כך. זה קרוב מאוד.

"ביום שני בחצות לילה עשינו את דרכנו לתחנת שדרות", מספר עורך "יום ליום", ר' יצחק קקון, "הנסיעה לא נעימה, אפילו מפחידה. בדרך אתה רואה את הבתים של בית חנון ולך תדמיין מה הם יכלים לעולל לנו".

אכן רכבת הפחד בדרך לשדרות. מזו הסיבה פיקוד העורף הורה לרכבת ישראל להפסיק את הנסיעה משדרות לאשקלון. ובשדרות יש אכזבה. תושבים שתכננו לצאת להפוגה לבני משפחה מחוץ לעיר, הגיעו לתחנת הרכבת ומצאו תחנה ללא רכבות.

המתח בדרום הוא תמידי. אין שקט, וכשיש, הוא זמני ועלול להתלקח בכל רגע. לחיות תחת הפסקת אש, כאילו אתה יושב על חבית נפץ. עכשיו לך תדע מתי זה יתפוצץ. וכשהוא מתפוצץ הוא יכול להיות מסוכן.

לנו תושבי הדרום, אין מה לסמוך על ממשלת ישראל, וגם לא על שרי הקבינט. עלינו לסמוך רק על הקב"ה, ולהתפלל כי הניסים שראינו עד היום ימשכו עוד ועוד, כי אחרת, רח"ל, יקרה פה אסון. ולא נדמיין לעצמנו את תסריטי האימה. והתסריט הזה, ה' ירחם.

אחרי שאתה מסיים יום בשדרות, אתה לומד מה זה אמונה וביטחון בה'. תושבי שדרות והסיפורים האישיים שלהם על הניסים והנפלאות שחוו במשך השנים, יכולים ללמד את כולנו פרק חשוב: גם כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש. והתושבים לא רק שאינם מיואשים, הם חזקים ומוכנים אפילו לארח בביתם, את תושבי אזור המרכז, שירגישו קצת את מה שהם חווים, אבל בעיקר, כמו שאומר לנו אחד התושבים, "יתחילו להאמין בה'. כי רק פה בשדרות לאמונה משמעות אמיתית".