האסונות שהתרחשו בי"ז בתמוז

הרמב"ם כתב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה... ואלו הן: יום שלושה בתשרי - שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבת גחלת ישראל הנשארה, וסיבב להתם גלותן; ועשירי בטבת - שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק; ושבעה עשר בתמוז: חמישה דברים אירעו בו - נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה, והעמיד צלם בהיכל", (משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ה, הלכות א-ב).

מקור דברי הרמב"ם לחמשת האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בשבעה עשר בתמוז, היא המשנה במסכת תענית (פרק ו, משנה ד), ונבוא לבארם:

נשתברו הלוחות - לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה ולוחות הברית, קמו אנשים מן העם, והסיתו אותם ליצור עגל מעשה זהב. וכך התורה מתארת את ירידת משה מההר, ושבירת הלוחות על ידו, בעקבות מעשיהם (שמות לב, טו-כ): "ויירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוהים המה, והמכתב מכתב אלוהים הוא, חרות על הלוחות... ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות וייחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר. וייקח את העגל אשר עשו וישרוף באש, ויטחן עד אשר דק".

המשנה מוסרת אפוא כי כל המאורע הנ"ל התרחש בי"ז בתמוז, ורבנו עובדיה מברטנורא, בפירושו למשנה כתב: "הרי בו' בסיון נתנו עשרת הדברות ובז' בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה ושהה שם מ' יום, נמצאו כלים בי"ז בתמוז, וכשירד שבר את הלוחות".

ובטל התמיד מבית ראשון – בזמן שבית המקדש קיים, ישנה מצווה מדאורייתא, המחייבת את הכוהנים שיקריבו בכל יום שני קורבנות - אחד בבוקר, ואחד בין הערביים. וכך כתב הרמב"ם: "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים 'תמידין' - אחד בבוקר ואחד בין הערביים, שנאמר (במדבר כח, ג): 'שנים ליום עולה תמיד'. ואימתי זמן שחיטתן: של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח... תמיד של בין הערביים - שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכל שהאריך, והוא משש שעות ומחצה ומעלה, עד סוף היום", (משנה תורה, הלכות תמידין ומוספין, פרק א, הלכות א-ג).

בעל ספר החינוך, בבארו את מצוות התמידין (מצווה תא), כתב כי "טעם התמידין לומר, שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמיים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמיים, ערב ובוקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים... וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו".

כלומר, מצוות התמידין, היתה מרכזית וחשובה מאוד בעבודת ה', בזמן שבית המקדש היה קיים, והחל מיום י"ז בתמוז, נמנע מהכוהנים לקיים אותה כסדרה וכהלכתה, וכפי שכתב רבנו עובדיה מברטנורא, בפירושו למשנה כי "בוטל התמיד - שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור".

והובקעה ירושלים בחורבן שני - הבקעת חומות ירושלים, התבצעה על-ידי חילות רומא, שהיו תחת פיקודו הישיר של טיטוס (שבתקופה מאוחרת יותר הפך לקיסר רומא). לאחר הבקעת החומה, נכנסו חיילי רומא לתוך ירושלים, הרגו המונים בחרב, השחיתו רכוש, ולבסוף אף שרפו את בית קודשנו ותפארתנו.

שרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה – חשיבותו ומרכזיותו של ספר התורה לעם היהודי הוא מן המפורסמות, ושריפתו על-ידי אפוסטמוס הרשע, היה מעשה שנחרט בזיכרונו של העם, בהיותו מעשה כאוב באופן מיוחד, שהרי התורה הקדושה ניתנה לנו ע"י הקב"ה, והיא זאת שמדריכה את חייו של עם ישראל.

מפרשים וחוקרים טענו כי מעשהו של אפוסטמוס הרשע, מוזכר בדבריו של ההיסטוריון הנודע יוסף בן מתתיהו (שחי בזמן חורבן בית שני), שכתב כי בתקופת השלטון הרומאי על ארץ-ישראל, אחדים ליסטמו "את סטפנוס, עבד הקיסר, שהיה מהלך בדרך, ושדדו את כל הונו. כששמע קומאנוס על המעשה, שלח מיד חיילים וציווה אותם לבוז את הכפרים הסמוכים ולאסור את המכובדים שבתושביהם ולהביא אותם אליו. ובשעת מעשה-הביזה לקח אחד החיילים את תורת משה, שהיתה מונחת בכפר אחד, והביאה לעיני כל וקרעה מתוך דברי חירופים וגידופים רבים", (קדמוניות, ספר עשרים, מהדורת אברהם שליט, עמ' 361).

והעמידצלם בהיכל – עבודה זרה היא מן העברות החמורות ביותר שקיימות ביהדות, ולעומת זאת בני האומה הרומאית היו עובדי עבודה זרה, והאימפריה הרומית אף פעלה להפצת האמונה האלילית ברחבי העולם העתיק, והרב חנוך גבהרד, כתב כי "תופעה זו של העמדת צלמים טמאים בתוך בית המקדש היתה נפוצה בקרב מצבאיים צבאיים רומאיים רבים, לא כולם עשו זאת תוך שהם אומרים במפורש שהם רוצים להכעיס את עם ישראל ואת אלוקיו, אלא חלקם מצאו בבית המקדש את המקום הבולט והנכבד ביותר, כדי לקבוע בו את מקום האלילים, אלא שחלקם עשו זאת בכח, אף-על-פי שהכוהנים והעם לא הסכימו, כאשר הבולט בהם היה אפוסטמוס, שהכניסו בפומבי, למרות התנגדות העם... על כן בחר במקום ההוא, גם כי ידע שהדבר מנוגד לדת היהודים, וממילא כך יכול להביע ניצחון גמור, ולהרגיז את היהודים ביותר", (שיעורים בהגדות חז"ל – שבח הנחמה, עמ' 366, 372).

ונסיים מאמר זה בדברי הרמב"ם, שכתב כי "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו", (משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה יט).