הרב זמיר כהן - השיעור השבועי
"צַדִּיק בַּרְזֶל"- סיפור אקטואלי לשבת
תושבי טבריה יצאו מחויכים ושלווים לרחובות העיר, והביטו במופע החינם שסיפקה להם "כיפת הברזל" השמימית
- גד שכטמן
- פורסם י"ט תמוז התשע"ד
פחד ובהלה רבתי שררו ברחובות טבריה העתיקה. יהודים כגויים התרוצצו בפחד, וניסו לנחש מה ילד יום. שליטה של סוריה, שנודע בעריצותו הרבה, הודיע שהוא מתכונן לכבוש את טבריה ולהפוך את כל תושביה לעבדי-עולם. שמועות על אכזריותו כבר נפוצו מפה לאוזן והזוועות התעופפו במרחבי הדמיון בחוסר שליטה.
אט אט תרחישי האימה מעוררי החלחלה קיבלו מימדי-אמת, ורק אז התברר לטבריינים שמצבם חמור הרבה יותר משמועות בעלמא.
הימים היו לפני כארבע מאות שנה, ומושל סוריה העריץ גייס לרשותו טכניקה שאמנם כבר הייתה בעולם - בימי הרומיים, אבל דרשה תחכום רב ומיומנות גדולה: הטלת אבני-קלע אדירות מימדים כשעל גבן לפידי אש בוערים, שיועדו להרוג, להרוס, להצית שריפות, ובעיקר: לגרום לכניעה מוחלטת ומהירה.
האבנים הראשונות אכן חוללו הרס עצום. טבריה של אותם ימים מוקפת הייתה חומת אבן משלושת צדדיה, ומצדה הרביעי הייתה הכינרת חומתה. מושל סוריה החליט אפוא להתמודד מול חומות אבן מאשר לגרום לחייליו להסתבך במימי הכינרת ולהפסיד בקרב.
גורם אחד לא לקח המושל הסורי בחשבון: רבי חיים אבולעפיה.
רבי חיים אבולעפיה הראשון, שבאותם ימים עלה מארצות הגולה לשכון בארץ ישראל, החליט לקבוע משכנו על שפת הכינרת, שם בבית צנוע ובישיבה שהקים למד ולימד תורה בקדושה ובטהרה.
ביום הראשון לקרב שמע הרב זעקות מחרישות אוזניים, קריאות לעזרה וקולות בהלה. הדבר הפריע לתלמודו והוא החליט לצאת מבית המדרש ולשאול את העוברים ושבים מה מתרחש בעיר, כי כן היה הרב שקוד על תלמודו בפרישות רבה ומנותק לחלוטין מן העולם הזה.
לשמע דבריהם על "פגזים" אימתניים שנוחתים על העיר ומטילים בה שריפות ענק והרג רצחני, הניף הרב את ידו בביטול. בו במקום נטל את מקלו, אמר מה שאמר ועשה מה שעשה, ולאחר מכן החווה באמצעות מקלו קו דמיוני בקשת עגולה מאווירה של טבריה לכיוון הכינרת, שמימיה הרגועים ניבטו מאחוריו.
(צילום: פלאש 90)
מאותו הרגע והלאה - כל אבן שנורתה לעבר טבריה, עשתה את דרכה בקשת אדירה ורחבה היישר אל מימי הכינרת בלא שתגרום נזק ואפילו לא בהלה...
תושבי טבריה יצאו מחויכים ושלווים לרחובות העיר, והביטו במופע החינם שסיפקה להם "כיפת הברזל" השמימית של הצדיק רבי חיים הקדוש.
ככל שגברו והתרחבו חיוכיהם של הטבריינים, עלה מפלס החמ(א)ס והזעם בלבו הרצחני של המושל הסורי, שנוכח שפגיעותיו חדלו מלזרוע חורבן ואבידות בעיר. לאחר דרישה וחקירה מאומצת נודע לו שאיש אלוקים יהודי עשה מה שעשה וכדורי המוות שלו אינם יעילים במאומה. הוא מבזבז את זמנו לריק.
מיד שלח המושל הסורי נציגים מכובדים עם הסכם הפסקת אש לתושבי טבריה, ובאותו רגע שהללו הסכימו לקבלו מידיו - לא לפני שהבטיח להם שקט ושלווה בהן צדקו - עשה המושל האכזר והתמֵה את דרכו לבית מדרשו של רבי חיים על שפת הכינרת.
בכניסתו גחן והשתטח מלוא קומתו לרגלי הצדיק ונשק את שולי מעילו. "אם אדם קדוש כזה שורה בתוככם", אמר לטבריינים שהופתעו מרפיסותו של האכזר במושלי הסביבה, "עפר אני תחת כפות רגליו".
האגדה מספרת, שמאז והלאה נקבע שמו של רבי חיים כ"אבו-ל'עפיה", שמשמעותו "השולט על האש"...