מעלת הצדקה ביהדות

כתוב בתורה (דברים טו, ז–י): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך".

הרמב"ם ביאר מצווה זאת:[1] "נצטווינו על הצדקה ולאמץ את הדלים ולהרחיב להם... והמטרה אחת בכל הפסוקים הללו, והיא שנכלכל עני שבנו ונתמכנו די מחסורו".

עוד כתב הרמב"ם, כי "מילת צדקה היא נגזרת מן צדק... הזכויות המוטלות עליך לזולתך מצד המידות הטובות, כגון לקומם כל כושל, הרי זו נקראת צדקה, ולפיכך אמר בהחזרת המשכון (דברים כד, יג): 'ולך תהיה צדקה', כי בלכתך בדרך המידות הנעלות כבר עשית צדק עם הנפש ההגיונית שלך מפני שנתת לה את המגיע לה"[2].

לפי דברי הרמב"ם שמובאים כאן, למעשה במעשה הצדקה אין האדם רק מטיב עם זולתו, אלא הוא מטיב גם עם עצמו הוא, שהרי בעצם העובדה שהוא הולך "בדרך המידות הנעלות" בכך שהוא מקיים את הצדקה, הוא עושה צדקה עם עצמו, כלומר – מתקן את עצמו והופך לאדם בעל מידות נעלות. ולא רק שהאדם מועיל לעצמו ולעני, אלא הוא מביא בכך תיקון לעולם, וכמו שאמרו חז"ל כי "גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם עד עכשיו, העולם עומד על הצדקה. וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח"[3].

שלמה המלך ע"ה, אמר: "צדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד), וחז"ל דרשו פסוק זה כך:[4] "מניין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המוות? שנאמר (משלי יא, ד): "לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממות". בוא וראה, שבמידה שאדם מודד מודדים לו. אדם נותן צדקה בעולם הזה ומתכוון עליו שיחיה העני ולא ימות, אף הקדוש ברוך הוא מתכוון על הנותנה שיחיה ולא ימות".

חז"ל ציינו בתלמוד, מעשה שבו מתן הצדקה אכן הציל ממוות ממש, והמעשה שהיה כך היה:[5] אמרו עליו על בנימין הצדיק, שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באה אישה לפניו בשנת בצורת, ואמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה: העבודה [=המציאות], שאין בקופה של הצדקה כלום. אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אני ושבעת בני מתים. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אישה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו? מיד קרעו לו גזר דינו, והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

בהתייחסו למעלת הצדקה, הרמב"ם כותב עוד כי "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר (ישעיהו לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום"[6].

חז"ל עוד אמרו במדרש כי "אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה"[7]. וכ"כ הרב אליעזר פאפו:[8] "ואני אומר שבכלל ענייך הוא ליתן לתמידי חכמים... כמאמר חז"ל: 'אם ביקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה'. וכמה מצוות עושה ביחד: צדקה, מחזיק ביד לומדי תורה, מכבד את התורה ולומדיה, מביא דורון לת"ח שהוא כמקריב ביכורים, צדקה עם בני אדם המהוגנים, ומה מאוד גדול שכרו".

וכך אמר שלמה המלך (קהלת ז, יב): "בצל החכמה בצל הכסף", וחז"ל דרשו כך פסוק זה ואמרו:[9]"עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות (=דהיינו מחזיקי תורה) אצל בעלי תורה".

[1] הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה קצה, מהדורת הרב יוסף קאפח.

[2] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק נג, מהדורת הרב יוסף קאפח.

[3] תנא דבי אליהו זוטא, פרק א, ח.

[4] תנא דבי אליהו זוטא, פרק א, יא.

[5] בבא בתרא יא, ע"א.

[6] הרמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ב.

[7] קהלת רבה יא, א.

[8] הרב אליעזר פאפו, הפלא יועץ, ערך 'צדקה'.

[9] ויקרא רבה כה, ב.