שידוכים בשיטה החרדית - למה כן?

לפני כמה חודשים הדרכתי בסמינר שעסק בקירוב ליהדות, עבור בנות שמחפשות את דרכן. היו שם קרוב לחמש מאות בנות. כולן רצו בקיצור נמרץ את אותו הדבר: להיות מאושרות. עם אחת הבנות שם, הצלחתי ליצור קשר מיוחד, ויחד התגלגלנו לשיחה ארוכה על החיים, על משמעות, על יהדות. בשלב כלשהו, אחרי אינספור שאלות שהיא שאלה, היא פתאום נעצרה ואמרה לי: "אוקיי, נניח שאת הכל אני איכשהו מבינה ומקבלת. שבת למשל, זה זמן מדהים למשפחה; צניעות זה הכבוד האישי שלי; בכשרות יש גם מימד של בריאות; אבל יש דבר אחד, שלא משנה כמה אני הופכת בו, אני פשוט לא מצליחה להבין ולקבל אותו: למה שידוך?! איך, למען ה', אפשר להבין בזמן קצר כל כך שזה האדם איתו את אמורה לקשור את גורלך? זה אבסורד! כדי להכיר מישהו באמת צריך כמה שנים לפחות..."

לשמע השאלה שלה, חייכתי לעצמי חיוך רחב. היא פשוט הזכירה לי את עצמי כמה שנים אחורה. זאת בדיוק הייתה עבורי ה-שאלה שביקשתי לקבל עליה תשובה כשהתחלתי להתקרב ליהדות בעצמי. והיום, שנים אחרי, ממקום אחר לגמרי, פתאום הבנתי כמה אני כבר רואה את הדברים אחרת.

שידוך – שני זרים מתחתנים?

אז הגעתם להחלטה שאתם מחפשים שותף לחיים. על דבר אחד אין ספק: מדובר בהחלטה גורלית. אולם הדרך לשם, שונה לחלוטין ביהדות בהשוואה לעולם הכללי. היכרות בעולם הכללי היא ברורה: היא עשויה להיות אקראית - נפגשים, מתישהו, איפשהו, עם מישהו. אולי אחד שהכרנו ברחוב, אולי חבר של חברים משותפים, אולי מישהו שחייך אליי חיוך שהיה נדמה מספיק כובש, תחת אור הזרקורים, בתוך העשן הסמיך במועדון. מכאן הכל מותר וכמעט שאין חוקים: מחליפים מספרי טלפון, נפגשים, ולאט לאט או מהר מהר רוקמים מערכת יחסים ואינטרסים משותפת.

בקשר מסוג כזה, אין התחייבות על שום דבר, רק על הרגע הזה שבו טוב לנו יחד. אם בחור רוצה להראות לבחורה שלו רצינות – הוא יכול להציע לה לעבור לגור איתו ביחד, ואולי תתפלאו, אבל בדרך הזו חלום החתונה רק מתרחק. פשוט אף אחד לא מחפש שינוי כשטוב במתכונת הנוכחית, וכל עוד אפשר, אז למה לא?

על כך אמר פעם הרב זמיר כהן באחת מהרצאותיו, שכך בני אדם יוצרים לעצמם בעצמם צלקות בל יתוארו על הלב. ניקח דוגמא קלאסית: בחורה מכירה בחור, נקשרת אליו, מתמסרת אליו, נותנת לו את כל כולה, ויום אחד הסיפור שלהם נגמר. זה יכול להיות מכל הסיבות שבעולם, אבל מציאות היא שברגע אחד, קשר ארוך ומשמעותי מסתיים. ברגע אחד שני אנשים שחיו כמו זוג נשוי נפרדים, ובתרגום פשוט, מה שקורה שם מבחינה נפשית דומה כמעט לגירושין. והלב נשבר... קטנות המילים מלתאר כמה הלב נשבר...

ואז מתחילים קשר חדש. ושוב שומעים באוויר פעמונים מצלצלים ובטוחים שזה האחד שחיכינו לו כל החיים. ממילא, מתמסרים, נקשרים, משקיעים. אבל אחרי תקופה מסוימת גם הקשר הזה נגמר. ולאט לאט הלב הטהור והמרגיש מתחיל להצטלק ולהיאטם.

התהליך הזה דומה לסלוטייפ: אם ניקח ונדביק, ושוב ניקח, ושוב נדביק – בסופו של דבר ייגמר הדבק. כך גם הלב. אדם יכול להתאהב, להתמסר, לתת את כל כולו, ואז מגיעה הפגיעה. וחוזר חלילה... ובשלב מסוים, כשהפגיעות מצטברות, הן גורמות לנזק רגשי שהוא לעיתים בלתי הפיך. היכולת לתת אמון מחדש בבני המין השני אחרי כל כך הרבה כאב, כבר הולכת לאיבוד, ואז גם כשתגיע בת הזוג האולטימטיבית – הלב כבר לא מסוגל להתמסר יותר. שלא באשמתה, אתה פשוט לא מסוגל לתת יותר אמון.

המטרה: לשמור על הלב בדרך למציאת אהבה

מנגד, היהדות מציעה דרך אחרת לחלוטין המתעקשת להחליף את זו המודרנית הרווחת, שפשטה רגל ללא ספק. אלא שהיא נראית כל כך מיושנת, שקשה לאנשים לבחור בה... ובכן, חברים, הדמיון אפילו לא קרוב למציאות.

ביהדות, בחורה שמחפשת להינשא למישהו רציני, אין לה דרך אחרת וטובה יותר להכיר את הזיווג שלה מאשר בשידוך. התהליך הזה עובד לאט ובטוח: בהתחלה מציעים מישהו. בדרך כלל מי שמציע זה אנשים שמכירים את שני הצדדים, וחושבים שזה עשוי להתאים, כמו חברים קרובים, בני משפחה או שדכנים שמתעסקים בתחום.

לאחר שמקבלים פרטים בסיסיים מאוד של המיועד, כמו גיל, עיסוק, וקווים אישיים הנוגעים לאופי שלו, וחושבים שזה עשוי להתאים,  מתחילים לברר קצת יותר מי הוא, דרך אנשים שקרובים אליו. מבקשים מהם לספר מי הוא בשבילם, מה לדעתם הוא מחפש, מה האופי שלו, בלי שהצד השני יודע מה אתם מצפים לשמוע. כמובן שצריך לבדוק גם מידות רעות, כמו האם הוא כעסן? האם הוא עצלן? האם הוא קמצן? אבל גם את זה לומדים לשאול בחכמה ולא נוכל להרחיב על זה כרגע את הדיבור.

כאמור, אחרי ששני הצדדים מבררים אחד על השנייה, כבר אז יודעים בעצם, באופן שטחי אמנם, אבל בטוח, אם כדאי בכלל להתקדם להעמיק את ההיכרות. אם שני הצדדים התרשמו שזה עשוי להתאים - קובעים פגישה ראשונה, או אם תרצו "דייט" לכל דבר.

הפגישות

הפגישה הראשונה מתרחשת לרוב בבית קפה סולידי, בלובי של בית מלון ואפילו בסלון ביתם של חברים טובים שמסכימים לנדב אותו לערב, עבור השניים. בכל מקרה, הפגישה חייבת להיות במקום שקט, בלי הפרעות ובלי יותר מדי אנשים מסביב. בשלב הזה שני הצדדים בודקים שני דברים בלבד: חיבור ומשיכה.

השיחה הזאת, הראשונית, אורכת בין שעה לשעתיים, ונסובה בעיקרה סביב נתונים כלליים של השניים. במובן מסוים, השאלות שעולות בה קצת מזכירות שאלות של ראיון עבודה, אבל המנגינה אחרת לחלוטין. כל אחד מהצדדים מספר בכלליות את קורות חייו, שאיפותיו, ומה הוא בכלל מחפש בחיים. בדרך, כל אחד מהצדדים בודק כמה נעים לו בחברת הצד השני, כמה זרימה יש בשיחה, והאם יש משיכה או דחייה כלפי האחר.

בשלב הזה מפעילים את השכל בלבד. לא נותנים לרגש עדיין מקום, וודאי שלא נוגעים אחד בשנייה - מה שעשוי מאוד לבלבל או לעוור לחלוטין, ולא מספרים עדיין דברים מאוד אישיים. שומרים על הלב, שיתרגש רק ממה שנכון עבורו, בעיתו ובזמנו.

לאחר שהפגישה מסתיימת, וכל צד שוקל את הדברים, וכמה נעים לו לחשוב על מפגש נוסף עם הצד השני – מקבלים החלטה. את התשובה, לרוב, לא מחזירים לצד השני, אלא לגורם שלישי שמתווך בין הצדדים. וזאת למה? כדי למנוע אי נעימות. תארו לכם, שהבחורה מצאה חן מאוד בעיני הבחור, אבל הבחור לא מצא חן בעיניה כלל. כמה מביך יהיה זה עבורה לנסות לחפש את המילים כדי להסביר לו בעדינות שמבחינתה זה פשוט לא זה? הגורם המתווך מוסר אחד לשנייה את ההחלטה של הצד השני, ואם שני הצדדים מעוניינים – נפגשים לפגישה נוספת.

בפגישה השנייה, השיחה כבר פחות רשמית ויותר זורמת. כאן כבר אפשר לדבר על כל מה שרוצים, ועדיין ממשיכים לוודא אם יש זרימה בשיחה ומציאת חן אחד בעיני השנייה. ככלל, ככל שהפגישות מתקדמות, נפגשים כבר לרוב במקום פתוח יותר וסביב אנשים, כי רק כך לומדים אחד את השנייה: איך הוא מגיב למצבים? איך היא מתנהגת לאחרים? מלבד זאת, כשהולכים אחד לצד השנייה בתוך ההמון, יכולים לבחון גם האם מרגישים נעים בקרבה הזו? האם הייתי שמח להציג אותה בפני מכריי?

הזמן קצר והמלאכה מרובה

ביקורת רווחת על שידוכים נוגעת להליך ההכרות, שהוא קצר משמעותית מזה שרווח בעולם הכללי. התשובה פשוטה: בשידוך, נקודת המוצא והמטרה ידועים מראש לשני הצדדים, והיא, ששניהם בשלים לכך, שניהם יודעים מה הם מחפשים, ושניהם בעלי כוונות רציניות למיסוד קשר אם וכאשר הוא יתרחש. בשידוך לא מדובר בפגישה אקראית בין אנשים, שייתכן ואינם נמצאים כלל באותו שלב של בשלות רגשית לנישואים - דבר שעשוי לפוצץ את הקשר וליצור פגיעה משמעותית.

בנוסף, בשידוכים לרוב אין את 'שלב המשחקים', שבו כל אחד מנסה לשחק אותה קשה להשגה או מנסה להציג איזושהי דמות שהוא לא. התקשורת מלכתחילה מבוססת על כנות ואמון, בלי שום 'שוחד' חיצוני כמו מגע. לכן כשזה כל כך אמיתי, ודאי שקל להבין מהר יותר שזה פשוט זה.

בסופו של דבר, עובדה היא שרוב האנשים שנפגשים בשידוך, מבינים שהם לא זקוקים לעוד שנה שלמה כדי להכיר או להחליט. הפגישות היו מספיק תכליתיות, השיחות היו מספיק רציניות. הזמן היה קצר - אבל המלאכה שהוספקה מרובה, ותתפלאו כמה עמוק אפשר להכיר בתקופת זמן קצרה יחסית כשיש חיבור טוב ורצון אמיתי.

לסיום, אני רוצה לומר שגם אני הייתי סקפטית. למעשה, לקח לי שנים להסכים לקבל את צורת ההיכרות הזאת, למרות כל הצידוקים ההגיוניים שמצאתי עבורה. שנים שהייתי שבויה בדפוס חשיבה מסוים של איך הדברים צריכים להיראות. אבל נוכחתי להבין, שלפעמים, רק כשקופצים למים מבינים את הדברים מבפנים. רק אז מתחזקת ההכרה עד כמה התורה שלנו מדויקת, על אף שהיא כבר בת אלפי שנים.

היום אני יכולה לומר, שזה קצת כמו ללמוד לדבר בשפה אחרת. לתורה יש שפה משלה. איך היא רואה את המטרה של החיים שלנו כאן בעולם, איך היא רואה את המושג אהבה ואת המושג זוגיות. לא תמיד אפשר להבין אותה מבחוץ, אבל מי שמספיק אמיץ לנסות – מרגיש ומבין מהר מאוד כמה הדרך הזאת מדויקת ונעימה וודאי לא שמרנית או מקובעת חלילה. מלבד זאת, גם אם קשה לכם להבין ולקבל, הרי בכל זאת ברור, שמי שעושה רצון ה' לעולם לא יכול להפסיד מכך, אז למה לא לפחות לנסות?

בסופו של היום, כדאי שנזכור, שאין דבר נעלה ביהדות כמו אהבה בין איש לאישה. ה' ודאי לא היה רוצה שנתחתן מתוך תחושה של זרות, ניכור וחיפזון, או מתוך חוסר רצון. ובכל זאת, בואו ניתן קצת יותר אמון במי שאמר והיה העולם, שברא אותנו ומכיר אותנו יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, וממליץ לנו לפסוע בדרך הספציפית הזאת, ולא בדרך אחרת. הרווח הנקי הוא לגמרי שלנו.

VOD  הידברות – כל השיעורים בנושא ט"ו באב